כתר ארם צובא

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
גרסה מ־12:35, 25 בינואר 2021 מאת בוט גאון הירדן (שיחה | תרומות) (תיקון פרמטרים (דרך WP:JWB))
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
כתר ארם צובא, ספר ישעיהו. ניתן להבחין בסימנים הנראים כחריכה
בית הכנסת העתיק בחלב לאחר שריפתו ב-1947
משה דוד קאסוטו, מגדולי חוקרי הכתר
פרויקט מפעל המקרא, המתבסס על נוסח הכתר
דף מכתר ארם צובה, פרשת וזאת הברכה. באדיבות מכון בן צבי.
הדף הראשון בבראשית ב"כתר ירושלים", מהדורה המחקה את צורת הכתיבה של כתר ארם צובה
היכל הספר בירושלים, משכנו הנוכחי של "הכתר"

כֶּתֶר אֲרַם צוֹבָא הוא כתב יד חשוב של התנ"ך, שנכתב בטבריה על פי כל כללי המסורה הטברנית, ככל הנראה בשנת 930 לערך[1]. חוקרי המקרא רואים בכתב יד זה את הנוסח המדויק ביותר של התנ"ך, בשל ההתאמה הפנימית המדויקת בין הנוסח עצמו לבין הערות המסורה הנמצאות בו. לדעת חלק מהחוקרים זהו ספר התורה שהרמב"ם העיד על דיוקו. הספר נדד בין קהילות יהודיות שונות, בתחילה בירושלים ובקהיר ולאחר מכן בחלב עד שנעלם בפרעות ביהודי חלב בסוף 1947. כעבור כעשר שנים הגיע "הכתר" כשהוא קרוע וחסר לידי נשיא מדינת ישראל, יצחק בן צבי. כתב היד הופקד במכון בן צבי ובהמשך הועבר לספרייה הלאומית ולאחר מכן למוזיאון ישראל. הוא מוצג כיום בהיכל הספר[2]. מאז הגיעו לישראל פורסמו כמה מהדורות חדשות של התנ"ך המבוססות על "כתר ארם צובא". ב-9 בפברואר 2016 הוכרז על ידי אונסק"ו כנכס תרבות עולמי[3].

תוכנו

הכתר נכתב בטבריה על ידי שלמה בן-בויאעא הסופר בצורת "מִצְחָף". לאחר כתיבת נוסח האותיות על ידי ה"סופר", הוסיף ה"מסרן" אהרן בן אשר את שלושת המרכיבים המובהקים של המסורה הטברנית: ניקוד, טעמים וציוני מסורה, וגם תיקן את נוסח האותיות (שכתב הסופר בן-בויאעא) על פי הערות המסורה.

הספר נועד להיות מעין מדריך ומראה מקום ולכן נכתב בספר כרוך ולא בצורת מגילה, כדי שניתן יהיה לדפדף בו ללא המאמץ הכרוך בגלגול הקלף. הוא נכתב בדיו סת"ם שאי אפשר למחקו בלי להשאיר סימנים, המורכב משרף עצים טחון מעורב בברזל גופרתי ובפיח שחור, על דפי קלף עשויים מעור פרה או עז. בשולי הדפים כתב בן אשר אלפי הערות זעירות, חלקן בנות אות אחת בלבד, למשל: האות ל' מעידה על מילה נדירה שאינה מופיעה בשום מקום אחר בתנ"ך[4] והאות ב' מעידה על מילה המופיעה פעמיים[5][6].

כמאה שנה לאחר שנכתב, נוסף לכתר קולופון (הערת בעלות) בנוסח זה:

זה המצחף השלם של עשרים וארבעה ספרים שכתב... שלמה הנודע בבן-בויאעא הסופר... וניקד ומסר אותו... החכם הנבון, אדון הסופרים ואבי החכמים וראש המלמדים... מר רב אהרן בן מר רב אשר... [מצחף זה הוא] סגולת הקראים השוכנים בהר ציון... קודש לה' לא ימכר ולא יגאל... ברוך ה' לעולם אמן ואמן.

נדודי הכתר

ארץ ישראל ומצרים

הספר נכתב כאמור בטבריה, אך נקנה כמאה שנה לאחר מכן על ידי יהודי קראי, שהעבירו לבית הכנסת של הקראים בירושלים. כמאה שנים לאחר מכן, בסוף המאה ה-11, נשדד הספר על ידי השלטון המוסלמי, שהכיר בערכו, והוא הוצע למכירה לכל המרבה במחיר. הכתר הועבר למצרים, שם נפדה תמורת סכום כסף עצום על ידי הקהילה היהודית.

הכתר נשמר בהיכל שבבית הכנסת העתיק בקהיר העתיקה, ונראה ששם ראהו הרמב"ם, שהעיד:

וספר שסמכנו עליו בדברים אלו (=לגבי קביעתן של פרשיות פתוחות וסתומות) הוא הספר הידוע במצרים שהוא כולל ארבעה ועשרים ספרים, שהיה בירושלים מכמה שנים להגיה ממנו הספרים, ועליו היו הכול סומכין לפי שהגיהו בן אשר ודקדק בו שנים הרבה, והגיהוֹ פעמים רבות, כמו שהעתיקוּ (= כמו שנמסר במסורת), ועליו סמכתי בספר תורה שכתבתי כהלכתו.

אין הסכמה גורפת שהספר שאליו מתייחס הרמב"ם הוא הכתר, וישנם הטוענים שהרמב"ם התייחס לספר אחר (ראו להלן).

חלב

בשנת 1375 יצא דוד בר יהושע, נכד נינו של הרמב"ם, לסוריה, ומסיבות שאינן ידועות לקח אתו את "הכתר". יהודי חלב הטמינו את הספר היקר ב"היכל אליהו הנביא", אחד משבעת ההיכלות בבית הכנסת המרכזי של חלב, וכינוהו "כתר אֲרַם צוֹבָא", על שם קהילתם. הוא שכן יחד עם "כתרים" עתיקים נוספים של המקרא, בהם "כתר דמשק" ו"כתר" שיוחס לעזרא הסופר. בהיכל שבבית הכנסת העתיק נשמר "הכתר" בקפדנות במשך כ-600 שנה. יהודי חלב האמינו שביום שבו ייצא מרשותם יבואו עליהם חורבן ופורענות. מסורת זו הסתמכה על אזהרות המופיעות בדף הפתיחה של הספר: ”קודש לה', לא יימכר ולא ייגאל לעולם ולעולמי עולמים. ברוך שומרו וארור גונבו וארור מְמַשְכְּנוֹ!”. לשם כך הם אף נעלו אותו בדורות האחרונים בכספת, ולא נתנו כמעט לאיש להביט בו. חכם יצחק שחייבר, בן הקהילה, סיפר על השמירה ההדוקה של הכתר: "אנשי הקהילה חששו פן הכתר ייגנב, לכן ייחדו לו ארגז גדול מברזל שהיו לו שני מנעולים, שמפתחותיהם לא נמסרו ביחד לגבאי אחד, אלא רק לשני אמידים וחשובים, כדי שלא ייפתח הארגז הנ"ל אלא בנוכחות שניהם יחד, ותחת השגחת ועד הקהילה." בין הבודדים שזכו "לגעת מרחוק" בכתר היה החוקר יעקב ספיר, שהתכתב עם הרב מנשה סתהון, מראשי קהילת חלב, וקיבל תשובות לשאלות על נוסח המקרא, שאותן כתב בספרו "אבן ספיר". וכן התכתב עם רבי יעקב מלוצין שהיה מדקדק גדול ובקי במסורה שנשלח על ידי חכמי ירושלים לבדוק את שנויי הנוסחאות, יעקב ספיר הכתיר אותו ליהודי הראשון שראה את התנ"ך ותיאר אותו, אם כי לא היה חוקר ובדק את התנ"ך לשם קביעת המסורה[7]. חוקר נוסף שזכה אף להעתיק חלקים מהכתר, היה ר' שלום שכנא ילין (מחכמי ירושלים באמצע המאה ה-19 ואביו של בעל היפה עיניים על הש"ס), שקיבל מכתב המלצה מרבני ירושלים, אך בגלל זקנתו לא נסע בעצמו אלא שלח את חתנו ר' יהושע קמחי עם ספר תנ"ך שעליו רשם את הערותיו ואת השינויים בנוסח המקרא[8].

על כך כתוב בספר עמודי שש (שמואל שלמה בויארסקי, ירושלים תרנ"א-1891):

וכאשר שמעתי פה (=בירושלים) שבארם צובה נמצא העתק כתר תורה הנכתב מבן-אשר, אשר רמב"ם ז"ל הגיה ממנו איך לכתוב ספר תורה... ושלחתי מהם איש אחד (=שלום שכנא ילין) לארם צובה להעתיק גם איך 'כתובים' נכתב בשירה... וכתבתי גם ה'כתובים' בקלף... והעמדתי בבית הכנסת הגדול אשר בחורבת רבי יהודה החסיד (ברובע היהודי בירושלים)

בשנות ה-40 של המאה ה-20 הוקם באוניברסיטה העברית בירושלים "מפעל המקרא", שמטרתו הייתה להוציא לאור מהדורת תנ"ך מדויקת ומושלמת. חוקרי "מפעל המקרא" חיפשו כתב יד מוסמך, עליו יוכלו לבסס את הנוסח המדויק ביותר, ובחרו בכתר ארם צובא העתיק והמהימן. לביצוע המשימה הוחלט לשלוח לחלב שני חוקרים חשובים – משה דוד קָאסוּטוֹ ויצחק שָמוֹש (יליד חלב, ואחיו של הסופר אמנון שמוש) – במטרה לצלם את דפי הכתר. בשנת 1943 יצאו קאסוטו ושמוש לסוריה, אך נתקלו בסירוב מוחלט לבקשה לצלם את הספר[9], ובוודאי להוציאו מתחום בית הכנסת. הקהילה הסכימה לתת לקאסוטו לבדו לעיין בכתר, בהשגחת אדם מהקהילה. בחוסר ברירה הסכים קאסוטו, ובמשך כשבוע ימים עיין בכתר ורשם לעצמו רשימות[10]. בינתיים החריפו היחסים בין המוסלמים ליהודים, ובמהרה נסגרו שערי סוריה בפני מבקרים יהודים.

הפּרעות בחלב

היחס כלפי יהודי סוריה החל להסלים, כאשר בשנת 1925 הותקף הרובע היהודי בדמשק; בשנת 1936, במקביל לפרוץ המרד הערבי הגדול בארץ ישראל, התחוללו מהומות נגד יהודי סוריה, שהואשמו בציונות. במלחמת העולם השנייה הפכה סוריה לבסיס תעמולה נאצית, ובמשך כל שנות ה-40 ידעו יהודי סוריה פרעות הולכות ונשנות. בשנת 1945 חלה הרעה גדולה בתנאי החיים של יהודי סוריה: מעמדם הושפל, נאסר עליהם להגר וראשי הקהילות חויבו לגנות בפומבי את הציונות.

יומיים לאחר ההכרזה על תוכנית החלוקה בכ"ט בנובמבר 1947 התחוללו פרעות נגד היהודים בחלב. אספסוף ערבי נהר לרובע היהודי והרס, שדד ושרף בתים רבים ואת רוב בתי הכנסת. הקונסול הבריטי בחלב, שראה את הדברים במו עיניו, דיווח לשגרירות בדמשק כי "קבוצות פורעים פגעו במוסדות, בבתים ובחנויות של יהודים. המשטרה והצבא לא עשו דבר, ומספר שוטרים אף נטלו חלק בביזה. הפרות הסדר נמשכו כל היום, ורק למחרת שלח המושל כוחות על מנת להשיב את הסדר על כנו ולהגן על רכוש יהודי". הרב הראשי של קהילת חלב, חכם משה טָווִיל, שגר מול בית הכנסת העתיק, סיפר: "בצהריים התאספו גויים רבים ליד בית הכנסת, והכריזו: 'פלסטין בִּלָאדְנָא ויָאהוּד כִּלָאבְּנָא' (פלסטין היא ארצנו והיהודים כלבינו). אחרי הצהריים התנפל ההמון על בית הכנסת והרס אותו, כשהצבא מסייע לו. אחר חצי שעה נשרף הכל. הוציאו ארבעים ספרי תורה ושרפו אותם בחוץ בנפט ובשמן". במשך שלושה ימים הסתגרו יהודי חלב הנפחדים בבתיהם, ורק לאחר מכן העזו לצאת. לא היו אמנם נפגעים בנפש, אך החיפושים בין החורבות המפויחות של בית הכנסת העתיק העלו כי כתר ארם צובא נעלם. הסברה הייתה כי עלה באש יחד עם שאר ספרי התורה.

הצלת הכתר

כמה חודשים לאחר הפרעות גילו עולים יהודים מחלב ליצחק בן צבי, כי בניגוד לשמועות, הכתר לא נשרף ולא אבד, אלא ראשי הקהילה הפיצו את השמועה, כדי שהערבים לא יחפשו את הכתר ויזיקו לו. לגבי השאלה: 'כיצד ניצל הכתר?' היו העובדות סותרות: היו שטענו כי שמָּש בית הכנסת, אשר בגדאדי, הוא ששלף את "הכתר" מהאש תוך סכנת חייו. אחרים טענו כי "הכתר" הוצא מההיכל כמה ימים לפני הפרעות והוחבא בביתו של חכם משה טָווִיל. כך או כך, ברור היה כי הכתר לא יוכל להישאר בחלב, שם קיים חשש לגורלו.

יצחק בן צבי פנה בקריאה נרגשת לעולים מחלב לסייע לו בהבאת הכתר למקום בטוח. שרה חָבֵר, אחת העולות, הסכימה להסתכן ולחזור לסוריה כדי להציל את הכתר, אך כל ניסיונותיה להסתנן לארץ הנעולה עלו בתוהו. בתחילת שנות ה-50 ביקש יצחק בן-צבי משגרירי מדינת ישראל ברחבי העולם לעורר את היהודים יוצאי חלב בארצותיהם להצלת הכתר והבאתו לישראל. הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, שהיה אז הראשון לציון, כתב לראשי הקהילה בחלב:

מאז נודעתי על דבר הריסת בית הכנסת העתיק והקדמון אשר בארם צובא ועקירת 'הכתר' ממקומו, נתמלאתי חרדה לגורלו של כתב יד יקר זה. שמעתי אומרים שבני קהילת ארם צובא יראים לשלוח ידם בספר הקדוש הזה, מפני האָלָה [הקללה] הכתובה בו על כל מי שיזיז את הספר ממקומו, אבל עתה אסור להשאירו בחלב בידיים זרות! המקום הבטוח ביותר בשעה זו לשמירתו של הכתר הוא מדינת ישראל. הריני פונה בזה אל אנשי קהילת חלב ונכבדיה: עשו כל מה שבכוחכם להציל 'כתר' קדוש זה מאובדן.

בב' בשבט ה'תשי"ח (1958), יותר מעשר שנים לאחר שנעלם, ואחרי מסע סודי שארך כחצי שנה, הגיע הכתר לירושלים. גואלו של הכתר היה מרדכי בן עזרא פחאם, יהודי תושב חלב בעל נתינות איראנית שגורש מסוריה. לפני שיצא, קיבל פחאם בסתר את הספר היקר מראשי הקהילה, כדי שיבריח אותו ארצה. משפחת פחאם יצאה מחלב לאיסטנבול בדרכה לישראל, כשבין חפציה, בתוך מכונת כביסה ישנה, מוחבא הכתר. סרינה פחאם, אשתו של מרדכי, סיפרה על האירועים: "הכתר היה בתוך שק מבד. מצאתי חתיכה מרובעת של בד לבן. שמתי בתוכה את הכתר, קשרתי, שמתי בתוך מכונת הכביסה, ומעליו שמתי שק גרעינים, בצל ובגדים".

הספר נמסר בתחילה לידיו של "איש ירא שמים מהימן" (כדברי המבריחים), שלמה זלמן שרגאי, לשעבר ראש עיריית ירושלים. לאחר ששכן לילה אחד בביתו של שרגאי, ובקביעתו כי הכתר שייך לכלל ישראל, העבירו לידי הנשיא יצחק בן צבי. ה"כתר" הושאל למוזיאון ישראל והוא מוצג בהיכל הספר[11]. עותק של הספר מוצג בבית הכנסת עדס בשכונת נחלת ציון בירושלים, אשר נבנה על ידי משפחת עדס מחלב.

חלקי הכתר החסרים

לא כל "הכתר" שרד: רק 294 דפים מתוך 487 הדפים המקוריים שהיו בו הגיעו לישראל. ארבעה מתוך חמשת חומשי התורה חסרים כמעט לגמרי, והספר החמישי – ספר דברים – מתחיל רק בפרק כ"ח. גם חמשת הספרים האחרונים בקובץ – קהלת, איכה, אסתר, דניאל ועזרא – נעלמו.

החלקים שנשתמרו מן התורה הם:

  • בראשית כו,לד עד כז,ל
  • דברים כח,יז עד סוף התורה

החלקים החסרים בנביאים ובכתובים:

  • חסר בספר מלכים ב: יד,כא עד יח,יג
  • חסר בספר ירמיה: כט,ט עד לא,לה; וכן בפרק לב חסרים הפסוקים ב-ד, ט-יא, כא-כד
  • בתרי עשר: חסרים עמוס ח,יג עד מיכה ה,א; צפניה ג,כ עד זכריה ט,יז
  • בתהלים: חסרים מזמורים טו,א עד כה,א
  • בשיר השירים: חסר ג,יא עד סוף המגילה
  • מגילות קהלת, איכה, אסתר - חסרות
  • דניאל, עזרה ונחמיה - חסרים
  • דברי הימים: חסר דברי הימים ב, לה,ז עד לו,יט

בסך הכול יש בכתר כ-65 אחוזים מכל המקרא.

לא הוברר כיצד נעלמו הדפים החסרים. חוקרים העריכו כי בעת שנשרף בית הכנסת בשנת 1947 לקחו יהודים מן הקהילה חלקים ממנו, ופרסמו קריאה ליוצאי חלב להעביר חלקים כאלה הנמצאים ברשותם[2]. בשנת 1982 מסרה אישה מברוקלין דף מדברי הימים לספרייה הלאומית[12]. בשנת 2007 הועבר ליד בן צבי קטע מספר שמות שקודם לכן שימש כקמע בידי יהודי מחלב, שהאמין שניצל בזכותו מן הפרעות בעיר[2].

אספן היודאיקה שלמה מוסאיוף העיד במהלך ראיון טלוויזיוני כי בשנות השמונים של המאה הקודמת הגיעו אליו שני סוחרי יודאיקה ובידם מזוודה. הם הציעו לו "סחורה" שהייתה לא פחות מאשר חלקי הכתר החסרים, תמורת סכום של מיליון דולר. מוסאיוף טען בראיון כי באותה העת לא היה בידו סכום כסף גדול כל כך, ולכן העִסקה לא התקיימה.[דרוש מקור].

לטענת העיתונאי מתי פרידמן בספרו "תעלומת הכתר"[13], החלקים החסרים - או לפחות רובם - נשדדו בישראל. לדבריו הכתר לא נמסר לנשיא בן-צבי מיד עם הגעתו לישראל, אלא קרוב לשלושה שבועות לאחר מכן.

נזקים נוספים

מלבד החלקים החסרים, ניזוק הכתר בצורות נוספות ובשנת 1986 הוחל בעבודת שימור ושחזור שנמשכה 6 שנים. הצד השעיר של הקלף, המכוסה בפרוות בקר היה חסין יותר מהצד הפנימי של העור החשוף לנזקים ובמקומות מסוימים הדיו החומצתי כרסם בקלף במשך השנים וגרם להיעלמן של אותיות. הכתמים הסגלגלים בפינות התחתונות הפגומות של הדפים, שנחשבו עד אז כסימני השרפה משנת 1947, התגלו בבדיקות מעבדה מעמיקות כפטרייה שכרסמה את הדפים, אולי תוצאת מגען של אצבעות מדפדפות מלוחלחות ברוק. בכתר נמצאו גם סימנים מלבניים של דבק, ככל הנראה סלוטייפ שהודבק בניסיון לתקן אותו, בנוסף לכריכה גסה שחוברה אליו, לאחר הגעתו לישראל[6].

הכתר במחקר

חוקרים רבים בדקו את הכתר מאז שהגיע לישראל, והוא שימש יסוד לכמה מהדורות של התנ"ך, ובהן המהדורות שהגיה הרב מרדכי ברויאר (להלן) והמהדורה שהוציאה אוניברסיטת בר-אילן.

יש חוקרים הסבורים כי הכתר שנשתמר בחלב אינו הספר המקורי של בן-אשר, שעליו העיד הרמב"ם. בין חוקרים אלה היו משה דוד קאסוטו (שהתבסס בכך על נוסח מוטעה ברמב"ם[14]), וכן אהרן דותן, שסבר שדווקא כתב יד לנינגרד הוא כתרו של בן אשר, ועל פיו הוציא את מהדורת התנ"ך שלו (מהדורת עדי; ידוע גם בכינוי "התנ"ך הצה"לי"). עם זאת, חוקרים אלו הם בדעת מיעוט, וכיום מקובל על רוב החוקרים שזהו אכן ספרו של בן-אשר[דרוש מקור].

השפעתו של כתר ארם צובא

מאז נודע הכתר ברחבי העולם היהודי, בעיקר בזכות הזכרתו על ידי הרמב"ם ב"משנה תורה", הפך לסמל לדיוק של נוסח המסורה ומהדורות תנ"ך רבות הושפעו ממנו, מי ברב ומי במעט.

ההשפעה הברורה ביותר של הכתר היא ברשימת הפרשיות הפתוחות והסתומות שבתורה, שאותה העתיק הרמב"ם מתוך הכתר והפיץ בספרו משנה תורה. דחיפה משמעותית להטמעת רשימה זו העניק רבי מאיר הלוי אבולעפיה (הרמ"ה), בספרו "מסורת סייג לתורה". הרמ"ה מצא כתב יד של משנה תורה החתום על ידי הרמב"ם עצמו, ומתוכו העתיק את רשימת הפרשות הפתוחות והסתומות. כך התקבל נוסח זה בכל תפוצות ישראל, כאשר יהודי תימן ינקו אותו ישירות מן הרמב"ם, ויהודי אשכנז וספרד והמזרח – דרך הרמ"ה והמושפעים ממנו.

המחשה לכך ניתן לראות בנוסח מוקשה, בעניין פרשת "כל חלב" (ויקרא פרק ז). הרמב"ם מונה שם רק פרשה אחת בשם 'וידבר' (ללא סימן זיהוי נוסף), כאשר באותו מקום ישנן שתיים כאלה. כתוצאה מכך התפתחו שתי מסורות פרשנות – בני תימן סימנו אחת מן הפרשות, ובני אשכנז וספרד סימנו את השנייה. ישנה עדות מפורשת של חכם בשם הרב עטייה, שבדק את המקום בכתר עצמו, ומצא את שתי הפרשות פתוחות[15]. ככל הנראה נפלה טעות ברשימותיו של הרמב"ם, וטעות זו התגלגלה לספרי התורה של כל קהילות ישראל. לנוסח זה, המונה פרשה אחת בלבד ולא שתיים, אין מקור אחר בכתבי יד ובעדויות אחרות, שכולן מונות שתי פרשות[16].

הכתר ושחזור נוסח המסורה

גילוי וחקר הכתר העלה גם את הדיון בשאלה האם לשחזר את נוסח המסורה בהתאם לכתר, בשינוי מהנוסח שהתקבע כבר לפני מאות שנים. בהקשר זה נדונו כתיבת ספרי נביאים וכתובים לפי חלוקת הפרשיות (הפתוחות והסתומות) שבכתר ארם צובא, כמו גם לגבי 9 ההבדלים בין נוסח התימנים לבין נוסח ספרי התורה של קהילות אשכנז וספרד, אשר נוסח הכתר וכתבי היד הקרובים לו תומכים בנוסח התימני לפחות ב-8 מקרים מתוך ה-9.

בשנת תשנ"ה (1995) התנהל פולמוס חריף בציבור החרדי בשאלה זו. הפולמוס התנהל באמצעות מודעות רחוב וקונטרסים שונים שהציגו את דעות הצדדים. בהקשר זה יצוין, כי הניסיון לשחזר את נוסח המסורה המקובל לפי נוסחים קדומים אינו חדש, וכי כבר בירושלים בתקופת הרב שמואל סלנט נכתבו מגילות נביאים על פי מסורת הכתר, בתמיכתם של רבני ירושלים דאז[17].

מהדורות שונות המבוססות על הכתר

במשך הדורות ניסו כמה וכמה חכמי מסורה להגיע אל הכתר על מנת לברר ספקות בענייני נוסח המקרא. הניסיון הידוע ביותר הוא זה של ר' שלום שכנא ילין, שלא הצליח להגיע לחלב בעצמו, אך שלח שליח כדי שיסמן על עותק התנ"ך שלו את עמדת הכתר בכל הספקות שסימן עליו. ספר תנ"ך זה אבד ונעלם, ורק לאחרונה נמצא (וראו להלן).

ראשית הוצאות התנ"ך שנסמכו על כתר ארם צובא מאז שהגיע לישראל הייתה של הרב מרדכי ברויאר, שהוציא מהדורת תנ"ך בהוצאת מוסד הרב קוק, שגם שולבה בסדרת דעת מקרא. בשנת ה'תשמ"ז (1987) התגלה באורח פלא התנ"ך האבוד עם רשימותיו של ר' שלום שכנא ילין. תנ"ך זה שהה שנים רבות בעליית גג של בית בשכונת קריית משה בירושלים, וכאשר עמד ליהרס, כמעט ונזרק לגניזה. הוא ניצל ברגע האחרון על ידי שמואל לורנץ, באותה עת תלמיד ישיבת הר עציון ולימים ראש ישיבת נחלים, שהעבירו לידי החוקר יוסף עופר[18][19][20]. הרב ברויאר הוציא מהדורה נוספת של התנ"ך, לאחר בחינה מחודשת של הנוסח לאור הגילויים האחרונים, בהוצאת חורב, בשנת תשנ"ח (1998).

בשנותיו האחרונות הקים פרופ' משה דוד קאסוטו את מפעל המקרא, שמטרתו הייתה להוציא מהדורה של התנ"ך עם כל חילופי הנוסח מכל המקורות הקיימים (המגילות הגנוזות, תרגומי המקרא, כתבי יד שונים של המסורה, ועוד). עם מותו עמד בראש המפעל פרופ' משה גושן-גוטשטיין, שהחל בעריכה של ספר ישעיהו. המפעל בחר בכתר ארם צובא כנוסח הפנים, מתוך הכרה כי הוא הנוסח המדויק ביותר הקיים, בכתבי היד של המסורה ובכלל.

בשנת 2001 יצא לאור "כתר ירושלים", פרי עמל של שנים ארוכות של נחום בן-צבי, בעל בית דפוס ותיק בירושלים, שנטל את נוסח מהדורת חורב, והדפיסו בצורה שניסתה לחקות ככל האפשר את צורתו החיצונית של הכתר – בשלושה טורים, ובספרי איוב משלי ותהילים בשני טורים (דהיינו, רווח באמצע כל שורה – מנהג סופרים עתיק). עיצוב זה של ספרי השירה שימח את הרב ברויאר, שעד אז לא הגיע אל המנוחה והנחלה בעניין זה: במהדורת מוסד הרב קוק הניח רווח באמצע השורה, אך השורות לא הסתיימו באותו מקום, וכך נוצרו מעין "פרשות פתוחות" שלא היה להן מקור. עקב כך ויתר על כך הרב ברויאר לחלוטין במהדורת חורב, שבו נדפסו ספרים אלו ללא הרווח באמצע השורות. רק מהדורתו של בן צבי פרצה דרך בכך, בנוקטה שיטות לא מקובלות, כדוגמת הנחת שוליים רחבים מן המקובל בצדי הדפים בספרים אלו.

מהדורה נוספת המבוססת על כתר ארם צובא היא מפעל מקראות גדולות הכתר, שיזם פרופ' מנחם כהן מאוניברסיטת בר-אילן. כהן התפלמס עם שיטת ההדרה של הרב ברויאר, שסטה מן הכתר בעניינים מסוימים. כהן הקפיד לעקוב אחרי הכתר בכל עניין, גדול כקטן, ואף פיתח שיטת שחזור הנוסח למקומות שבהם נוסח הכתר אינו בידינו. בנוסף, הוסיף כהן במהדורתו את הערות המסורה, שהושמטו ברוב מהדורת התנ"ך והמקראות הגדולות שיצאו בשנים האחרונות[21].

פונטים המבוססים על הכתר

כמה יוצרי פונטים, ייצרו גופנים המתחקים אחר כתב יד סופר הכתר.

הכרזת הכתר כנכס תרבות עולמי

בפברואר 2016 הכריז אונסקו על הכתר כנכס תרבות עולמי בשל ייחודיותו ומאפייניו האוניברסלים[22].

נאמני הכתר

נשיא המדינה יצחק בן צבי יסד עם מאיר לניאדו בשנת תשכ"ב (1962) את 'הקדש' ארם צובא, שבראשו הועמדו נשיא המדינה, הראשון לציון ונאמנים נוספים. בית הדין הרבני ממנה אחת לכמה שנים אנשים שיהיו נאמני ההקדש על הכתר. במינוי האחרון (2016) מונו אייל ג'ינאו, הרב יצחק יוסף, פרופ' מנחם בן-ששון נשיא האוניברסיטה העברית, פרופ' משה בר-אשר נשיא האקדמיה ללשון העברית, הרב חיים סבתו, הרב יעקב ידיד בן הרב יום טוב ידיד הלוי והרב אברהם דיין[23].

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: כתר ארם צובא

צילום כתב היד

מידע על כתב היד

הערות שוליים

  1. ^ יוסף עופר, כתר ארם צובה - פתח דבר
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 אנשיל פפר, 60 שנה לאחר שריפת בית הכנסת בחלב, הדף חוזר ל"כתר ארם צובא", באתר הארץ, 6 בנובמבר 2007
  3. ^ דליה מזורי, כתר ארם צובא הוכרז כנכס תרבות עולמי, באתר nrg‏
  4. ^ ליתא = אין (עוד).
  5. ^ מתי פרידמן, תעלומת הכתר, עמ' 48-47.
  6. ^ 6.0 6.1 מתי פרידמן, תעלומת הכתר, עמ' 176, 178.
  7. ^ ארשת ה' עמ' 381 אגרת רבי יעקב ספיר
  8. ^ יוסי פרץ, 'קריאות כפולות' כאמצעי לפתרון בעיות טקסטואליות בנוסח המקרא, טללי אורות, ט', ה'תש"ס.
  9. ^ ידועים היום שני תצלומים מחלק התורה החסר בכתר, ושניהם צולמו עשרות שנים לפני ביקורו של קאסוטו: עמוד אחד מפרשת תולדות ושני עמודים מפרשת ואתחנן.
  10. ^ האוניברסיטה ביקשה להציל את התנ"ך מחלב, דבר, 30 בדצמבר 1947
  11. ^ סימונו הרשמי של כתב היד הוא "מכון בן צבי 1".
  12. ^ חזקי ברוך, נחשף כתב יד עתיק של כתר ארם צובא, באתר ערוץ 7, 2 בדצמבר 2007
  13. ^ רפאל זר, הטוענים לכתר, מקור ראשון, מוסף "שבת", 20 ביולי 2012, 20 ביולי 2012
    יובל אלבשן, "תעלומת הכתר": לכתר אין מלך, באתר הארץ, 4 באוקטובר 2012
  14. ^ בכתר ארם צובא כתובה שירת האזינו ב-67 שורות לעומת 70 שורות ברוב ספרי התורה הקיימים היום. קאסוטו עיין בספר משנה תורה של הרמב"ם, ומצא כי הרמב"ם כותב שיש 70 שורות בשירת האזינו, מה שמוכיח לדעתו כי "הספר הידוע שבמצרים" עליו הסתמך הרמב"ם אינו כתר ארם צובא. אולם, בכל העתקות היד של משנה תורה (וביניהן, כתב יד של משנה תורה עם חתימת ידו של הרמב"ם עצמו - וכך נדפס במהדורת שבתי פרנקל), מצוי הנוסח המקורי ובו כתוב ששירת האזינו נכתבת ב-67 שורות.
  15. ^ מכאן היו שרצו לפקפק בזיהויו של הכתר כזה שהרמב"ם דיבר עליו, אך רוב החוקרים אינם מקבלים טענה זו כמוצקה דיה כדי לפסול את שאר מכלול הראיות.
  16. ^ כך ב"קריית ספר" של המאירי, בהגהות מיימוניות, בהלכות ספר תורה של רבנו תם, ועוד.
  17. ^ מקור לפרק זה: יוסף עופר, "כתר ארם צובא, תולדות כתב היד וסמכותו", בתוך: (עורך: מרדכי גלצר), כתר ירושלים; הארות - לנוסח ולמלאכת הספר, ירושלים תשס"ב. עמ' *28-*29. עמדת תומכי השימוש בכתר מובאת אצל: הרב דוד יצחקי, אור ישראל, חוברת ט, עמ' קסב; זכור לאברהם, שנת תשנ"ג, עמ' תלא; שערי הוראה, חוברת ג, עמ' ריד ואילך; וכן בספרו אשרינו. עמדת המתנגדים: הרב צבי הירש גולדברג, מסורתנו, ירושלים תשס"ג.
  18. ^ סיפור המעשה המלא נמצא במאמרו של יוסף עופר בספר היובל לרב מרדכי ברויאר, עמוד 295 ואילך.
  19. ^ מתיה קם, העתקי כתר ארם צובה, באתר מקראנט.
  20. ^ מרדכי ברויאר, מקראות שיש להם הכרע, מגדים, י', 97–112.
  21. ^ ניר חסון, בבר אילן מתקרבים להשלמת נוסח התנ"ך המדויק ביותר, באתר הארץ, 13 ביולי 2012
  22. ^ אתר למנויים בלבד עופר אדרת, 60 שנה אחרי שהוברח לישראל: כתר ארם צובא מוכר כנכס תרבות עולמי, באתר הארץ, 9 בפברואר 2016
  23. ^ ישי כהן, ‏'כתר ארם צובא' עובר לידי נאמנים חדשים, באתר כיכר השבת, 19 בספטמבר 2016
אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=כתר_ארם_צובא&oldid=1554669"