לשון הקודש

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
גרסה מ־20:20, 18 באוקטובר 2020 מאת דויד (שיחה | תרומות) (קרדיט כפול)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Gnome-colors-edit-find-replace.svg
אין לראות את דף זה כערך אנציקלופדי. נא הימנעו מעריכה בו לפני שכתובו על בסיס הגרסה המקורית
דף זה יובא ו/או טופל בעבר שלא על פי מדיניות המכלול, ומשכך ייתכן שנעדר ממנו תוכן ראוי או ששוכתב בצורה בלתי תקינה.
אתם מוזמנים לתרום למכלול ולשכתב אותו.
תוכלו להשוות את הערך מול הערך המקורי, וכן לצפות בשינויים שבוצעו בו. אתם מוזמנים לשכתב אותו מחדש או לנהל דיון מקדים בדף השיחה.
אין לראות את דף זה כערך אנציקלופדי. נא הימנעו מעריכה בו לפני שכתובו על בסיס הגרסה המקורית
דף זה יובא ו/או טופל בעבר שלא על פי מדיניות המכלול, ומשכך ייתכן שנעדר ממנו תוכן ראוי או ששוכתב בצורה בלתי תקינה.
אתם מוזמנים לתרום למכלול ולשכתב אותו.
תוכלו להשוות את הערך מול הערך המקורי, וכן לצפות בשינויים שבוצעו בו. אתם מוזמנים לשכתב אותו מחדש או לנהל דיון מקדים בדף השיחה.


Disambig RTL.svg המונח "עברית" מפנה לכאן. לערך העוסק בניב מודרני ומחולן של לשון הקודש, ראו עברית (מודרנית).


שגיאות פרמטריות בתבנית:שפה

פרמטרים [ ממלכות ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

פרמטרים ריקים [ שם מקורי ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

לשון הקודש
אזורים ארץ ישראל וקהילות ישראל ברחבי העולם
דוברים 13,000,000[1]
שפת אם 0
כתב אלפבית עברי
ראו גם שפהכתברשימת שפות

לשון הקודש או עִבְרִית (של קודש) היא שפה המשמשת בתור השפה העיקרית של מלכות ה'. בשפה זו דיבר ה' אל נביאיו ונתן את תורתו ובה משתמשים במעמדות רשמיים של מלכות שמים (לדוגמא: מעמד מקרא ביכורים או ברכות כהנים, ונאום המשוח מלחמה לפני יציאה למלחמת ה').

לשון הקודש הייתה השפה עיקרית בה דיבר עם ישראל בהיותו בארץ הקודש תחת מלכות ה' במשך האלף השלישי והרביעי, לאחר מכן בגלות באלף החמישי והשישי ממשיך עם ישראל לדבר בה בעיקר דיבורי מלכות שמים בתורה ובתפילה.

לשון הקודש היא שפה שמית, ממשפחת השפות האפרו-אסיאתיות, שנבחרה וקודשה על ידי ה' להיות לשון קדשו. וכן כביכול בלשון זו דבר ה' קודם שנבראה העולם ובה ברא ה' את העולם.

ניב מודרני של לשון הקודש עבר תהליך חילון והוא משמש כשפה הרשמית והעיקרית של מדינת ישראל.

מקור השם לשון הקודש

הביטוי "לשון הקודש" מופיע במשנה (משנה, מסכת סוטה, פרק ז', משנה א'): "אלו נאמרין בכל לשון - פרשת סוטה, ווידוי מעשר, וקריית שמע, ותפילה (...) אלו נאמרין בלשון הקודש - מקרא ביכורים, וחליצה, ברכות וקללות, ברכות כהנים (...)". במשמעות מצומצמת, מתייחס הביטוי "לשון הקודש" לא ללשון הקודש כולה, אלא ללשון תורה שבכתב בלבד. במשמעותו המורחבת הוא משמש לשילוב של לשון הקודש והארמית התלמודית בתוך לשון הספרים הקדושים ששימשה לכתיבת הספרות התורנית של באלף החמישי ובאלף השישי.

משמעותו המדויקת של המושג "לשון הקודש" מתבארת גם על פי המושג המנוגד לו. במשנה ובגמרא בא המושג להוציא את הלשונות הלועזיות שהיו מדוברות בסביבת היהודים: "אמר רבי, בארץ ישראל לשון סורסי למה? אלא אי לשון הקודש אי לשון יוונית. ואמר רב יוסף, בבבל לשון ארמי למה? אלא או לשון הקודש או לשון פרסי" (תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף מ"ט עמוד ב'). אצל חלק מהראשונים הייתה לשון המקרא לשון הקודש, לעומת לשון חז"ל; בדברי האחרונים, מלבד גם הארמית כונתה "לשון הקודש". [2]ביידיש משמש הביטוי "לשון הקודש" לתאר את המרכיב העברי-ארמי שלה, לעומת המילים שמקורן בגרמנית או בשפות הסלאביות. כיום משמש הביטוי "לשון הקודש" בעיקר ללשון תורנית, לעומת העברית המודרנית המחולנת.

מקור השם עברית

השם עֵבֶר מופיע במקרא כשמו של אחד מאבותיו של אברהם אבינו. המושג "עברי" נזכר במקרא פעמים רבות ככינוי לבני ישראל, אולם שמה של שפתם של עם ישראל מכונה במקרא "יהודית",[3] וגם בשם "שפת כנען".[4] ייתכן שהשם 'יהודית' היה רק שם הניב שדובר בממלכת יהודה או באזור ירושלים, להבדיל מהניב של ממלכת הצפון, ממלכת ישראל.

המקור הקדום ביותר המזכיר את המונח עברית כשם השפה, הוא מקור יווני מן המאה השביעית לאלף הרביעי.[5] המקור הוא נכדו של בן סירא שכותב בהקדמה לתרגום החיבור של סבו ליוונית שבוצע על ידו כי:

לכן מתבקשים אתם לקרא את הקריאה ברצון ובתשומת לב, ולסלוח אם נראה שלא הצלחנו במילים ידועות שעמלנו באהבה לתרגם אותן
כי הנאמרים בעברית (במקור: ἑβραϊστὶ, הֵבְּרַאִיסְטִי) אין כחם שווה כשהם מועתקים ללשון אחרת.

משה צבי סגל, ספר בן סירא השלם, עמ' א. לנוסח המקור ביוונית ראו כאן

בלשון חז"ל שדוברה החל מהמאה השמינית לאלף הרביעי, הכינוי המקובל לשפה המקראית ולשפה המדוברת היה "לשון הקודש",[6] והמונח "עברית" שימש לציון הכתב העברי הקדום,[7] וכן לציון שפתם של בני עבר הנהר,[8] אך יש גם שימושים במונח "עברית" המתייחסים ללשון המקרא.[9]רבים מן הראשונים דרכם לכנות את לשון הקודש בשם עברית.

בניב החרדי מציין המונח "עברית" את העברית המחולנת שהיא ניב מודרני של לשון הקודש שעבר תהליך חילון.

לשון הקודש באגדה

לשון שבה דיבר ה'

הראשונים הציעו נימוקים שונים לכך שדווקא לשוננו היא "לשון הקודש". הרמב"ן הציע נימוק המבוסס על השימוש שנעשה בשפה זו:

"וכן הטעם אצלי במה שרבותינו קוראין לשון התורה "לשון הקודש", שהוא מפני שדברי התורה והנבואות וכל דברי קדושה כולם בלשון ההוא נאמרו. והנה הוא הלשון שהקב"ה יתעלה שמו מדבר בו עם נביאיו ועם עדתו, "אנכי" ו"לא יהיה לך" ושאר דברות התורה והנבואה, ובו נקרא בשמותיו הקדושים א-ל, אלקים, צבאות, ושד-="י, ויו"ד ה"א, והשם הגדול המיוחד, ובו ברא עולמו, וקרא שמות שמים וארץ וכל אשר בם, ומלאכיו וכל צבאיו לכולם בשם יקרא מיכאל וגבריאל בלשון ההוא, ובו קרא שמות לקדושים אשר בארץ: אברהם יצחק ויעקב ושלמה וזולתם.

פירוש הרמב"ן לספר שמות, ל, יג

השל"ה הקדוש (בהקדמת תולדות אדם בבית המקדש) כתב שלא הבין דבריו של הרמב"ן, שהוא לא תירץ רק למה אינו קורין לשונינו לשון הקודש, אבל עדיין קשה למה באמת בחר ה' יתברך בלשון זה וקידש אותו. וכתב על זה רבי צדוק (אור זרוע לצדיק - מאמר על מהות לשון הקודש) ואני אומר זה אינו קושיא כלל כי אילו בחר בלשון אחר, היה כמו כן שואל למה בלשון זה? ובהכרח צריך שיבחר באיזה לשון! וכיוצא תמצא במורה נבוכים (חלק ג' פרק כ"ו) עיין שם. והשאלה היא רק למה נקרא אנחנו לשונינו קדוש, והיתה התשובה של הרמב"ן מפני שבו דיבר ה' ולכן נתקדש, כענין בית המקדש מפני שבו ה', ואילו היה דבר ה' בלשון אחר היה באמת אותו הלשון קדוש. אבל כך הוא! שבלשון זו דיבר ה' ! ולכן נתקדש לשון ההוא בקדושתו.[10]

לשון נקייה

הרמב"ם נימק את העדפת בתכונות פנימיות המאפיינות את שפה זו, שאין בשפה מילים בלתי צנועות (בספרו מורה נבוכים שנכתב בערבית יהודית):

יש לי גם הנמקה מדוע נקראת לשוננו זאת בשם לשון הקודש. ואל נא יחשבו שאלה דברים בטלים מצדנו או טעות. אלא זאת אמת, כי בלשון המקודשת הזאת לא נקבע כלל שם לשתן ולצואה. לכל הדברים האלה לא נקבעו כלל בשׂפה העברית מלים המציינות אותם במשמעותן הראשונה, אלא מביעים אותם בשמות מושאלים וברמזים. הכוונה בזאת הייתה שלא ראוי להזכיר דברים אלה. לכן לא נקבעו להם שמות. אלה דברים שיפה להם השתיקה. כאשר יש הכרח להזכירם מתחבלים לכנותם בכינויים מביטויים אחרים, כמו שכאשר ההכרח מביא לעשות דברים אלה עושׂים כל מאמץ לעשׂותם בסתר.

המהר"ל חולק עליו (נתיב הצניעות, פרק ג') ואומר שהרמב"ם הפך את היוצרות, מכיוון שהשפה היא קדושה, ובה נברא העולם, לכן אין בה מילים בלתי צנועות ולא להפך.

לשון עם ישראל

רבי יצחק בן משה הלוי מנמק שלשון עברי נקרא לשון הקודש על שם עם ישראל או על שם ארץ ישראל:

הנה מפני זה אני חושב שאמנם נקרא הלשון העברי לשון הקדש לפי שהוא לשון העם הנקרא קדש, אמר קדש ישראל לה' (ספר ירמיה, פרק ב', פסוק ג'), ונקרא גם כן זרע קדש. והוא אשר ידבר בה בארץ הנקראת קדש כי בהר קדשי (ספר יחזקאל, פרק כ', פסוק מ'), להר צבי קדש (ספר דניאל, פרק י"א, פסוק מ"ה), ערי קדשך (ספר ישעיה, פרק ס"ד, פסוק ט'). ולזה נקראת הלשון הזה לשון הקדש... ונכון הוא לקראו "לשון ישראל" או "לשון ארץ ישראל", ולפי שמלת קדש כוללת שניהם לזה נקרא סתם לשון הקדש.

מעשה אפד, פרק ל"ג

לשון העליונים

לדרכם של מקובלים חכמי האמת בעניין עולמות העליונים, הוא שכולם נעשו מצירופי אותיות הקדושות של לשון הקודש וכן כל ברואי עולם הזה שמם בלשון הקודש הוא המחיה אותם. לדוגמה" שור כח חיותו זה מכח שלושת אותיותיו שי"ן וי"ו רי"ש שבעולמות עליונים וזה עיקר כח חייו. וכן בכל יצורי תבל וכן בכל העולמות.

כמו כן עשר המאמרות שבהם נברא העולם היו בלשון הקודש, והמלאכים משתמשים בלשון זו. על כן השפה נקראת לשון הקודש.

האצילה בלשונות

ריה"ל בספרו "הכוזרי" (מאמר שני סעיף ס"ח) יש לעברית מעלה ויתרון על פני שאר הלשונות. ומה שאין אנו רואים זאת בעינינו, זה מפני שקרה לשפה מה שקרה לעם ישראל דוברי השפה, היא נחלשה בהחלשם והיא נדלדלה בעקב התמעטם. אולם 'מצד עצמה היא האצילה בלשונות'. אצילותה היא מכמה סיבות:

  1. מצד הקבלה ומסורת: היא השפה שבה נגלה ה' לאדם וחוה (ולכן אדם נגזר מאדמה וחוה מחיים), אשר דיברו בשפה זו והנחילו אותם לבניהם ולאנושות כולה, שהשתמשה בה עד ימי מגדל בבל (דור הפלגה). אז התבלבלו הלשונות ונוצרו שפות רבות; אולם עֵבֶר המשיך גם אז להשתמש בעברית, ולכן נקרא בשם זה. מבלבול הלשונות נובע הדמיון של השפות הקדומות לעברית.
  2. מצד ההגיון: הלא הוא מבחינת העם אשר מצאה נדרשת לו בדבור הנשגב ביחוד בהיות הנבואה נפוצה בקרב העם הזה, היתכן כי חסרה להם מליצה לדבר את מה שהם בקשו להביע? כמו שתחסר לנו היום הואיל ואבדה הלשון מפינו? ראה נא איך נהגה התורה מדי הצרכה אל שמות שאינם שכיחים למשל בתאור המשכן האפוד והחשן ועוד איך מצאה את הבטוי השלם ביותר וכמה נאה סדור הספור ההוא, והוא הדין בשמות האמות ובשמות מיני העופות, ומיני האבנים. התבונן עוד בשירי התהלה לדוד ובטענות איוב בהתוכחו עם חבריו ובתוכחות ישעיה וביעודי השכר והענש אשר בדבריו ובכל הדומה לזה.
  3. הדבור העברי שופע אפוא ניחות ובזה קנתה לה הלשון את המעלה של קריאת הרבים בפה אחד והחריצות בקריאה זו ועל ידי זה יקל לשמר בזכרון על הדברים הנקראים ולהכניסם בלב הקורא

לשון מלכות שמים

לשון הקודש היא היא שפה המשמשת כשפה הרשמית והעיקרית של מלכות שמים. בלשון זו דיבר ה' אל נביאיו ונתן את תורתו ובה משממשים בטקסים רשמיים של מלכות שמים כמו: מקרא ביכורים, וחליצה, ברכות כהנים, וברכת כהן גדול , ופרשת המלך, ופרשת עגלה ערופה, ומשוח מלחמה בשעה שהוא מדבר אל העם. וכן בדרך כלל אף בפרשת סוטה, ווידוי מעשר, וקרית שמע, ותפילה, וברכת המזון, ושבועת העדות, ושבועת הפיקדון.

לשון הקודש בהלכה

היסטוריה של לשון הקודש

לשון הקודש היא שפה המשתייכת לקבוצת הלשונות השמיות הצפון-מערביות, ומהווה את הדיאלקט בו דיברו תושבי ארץ ישראל החל מן ראשית האלף השלישי בלב האזור המכונה במקרא בשם ארץ כנען. כנען או הלבנט כולל היום את שטחיהן של לבנון, סוריה, ארץ ישראל וירדן. השפה הפיניקית אשר הייתה מדוברת באזור לבנון של ימינו היא "שפה אחות" לשפת לשון הקודש. טקסטים בני התקופה אשר התגלו בירדן ובלבנון חושפים קרבה רבה בין לשון הקודש לשפה הפיניקית והמואבית.

בלשון הקודש נכתבו רוב ספרי התנ"ך, כל המשנה, רוב הספרים החיצוניים ורוב המגילות הגנוזות. המקרא נכתב בלשון תורה, ואילו המשנה נכתבה בניב הקרוי לשון חז"ל. בתקופה מסוימת בסוף האלף הרביעי או קצת מאוחר יותר (החוקרים חלוקים בשאלה זו) פסקו רוב עם ישראל מלהשתמש בלשון הקודש כבשפת דיבור. במאות השנים שלאחר חתימת המשנה כאשר חדלו ישראל מלהשתמש בלשון הקודש כבר נכתבו התלמודים בארמית. עם זאת, ישנן עדויות שאף במאה חמישית לאלף החמישי הייתה שפת הדיבור בטבריה, שם פעלו בעלי המסורה, לשון הקודש.

גם כששפת לשון הקודש לא שימשה שפת דיבור, עדיין שימשה לאורך הדורות, במה שמכונה לשון תורנית, כשפת הכתב העיקרית של היהודים, בעיקר בעניינים הלכתיים: כתיבת פרוטוקולים של בתי דין, קובצי הלכות, פרשנות לכתבי קודש ועוד. גם כתיבת מכתבים וחוזים בין גברים מישראל נעשתה לעיתים קרובות בלשון הקודש. ספרות הלכתית לנשים בקהילות אשכנזיות נכתבה ביידיש (למשל ספר ההלכות "צאינה וראינה"), ובקהילות הספרדיות בלאדינו, ובארצות ערב, בערבית יהודית המקומית. כיוון שהנשים, בניגוד לגברים, לא למדו לשון הקודש. חיבורים יהודיים בעלי אופי לא-הלכתי נכתבו בשפות יהודיות או בשפות זרות, לדוגמה: הרמב"ם כתב את ספרו "משנה תורה" בלשון הקודש, על אף שספרו הפילוסופי המפורסם "מורה נבוכים", שיועד לחכמי זמנו, נכתב בערבית יהודית. עם זאת, "מורה נבוכים", כספרים אחרים, תורגמו ללשון הקודש כשהיה בהם עניין לקהילות יהודיות דוברות שפות אחרות. אחת המשפחות היהודיות המפורסמות שעסקו בתרגום מערבית-יהודית ללשון הקודש באלף החמישי היא משפחת אִבְּן תִּיבּוֹן.

חילון לשון הקודש

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – עברית (חול)

עד שנות ה-ת"ר, ראשית ימי התנועה הציונית, שימשה לשון הקודש כשפת כתב בעיקר למטרות קודש, אבל גם למטרות שונות ומגוונות: פילוסופיה, ספרות, מדע ורפואה. מעמדה בקרב היהודים היה דומה למעמדה של השפה הלטינית בקרב הנוצרים במערב אירופה. מסוף המאה ה-18, עם צמיחת תנועת ההשכלה בגרמניה ובמזרח אירופה, עברה לשון הקודש תהליך חילון ונכנסה השפה לתנופה מודרנית. לאורך כל המאה ה-19 הלך השימוש החילוני בה וגבר. בד בבד עם תנועת התחייה הלאומית-ציונות החלה גם פעילות להפיכת העברית ללשון הדיבור של היישוב העברי בארץ ישראל. אליעזר בן יהודה, המכונה "מחיה השפה העברית" היה בין הלוחמים למען הפיכת השפה העברית לשפה מדוברת ולשפתו הלאומית של היישוב העברי בארץ. במקביל התפתחה עברית מדוברת גם במרכזים אחדים של יהודים במזרח אירופה.

הכתב העברי

אלפבית עברי
א ב ג ד ה ו
ז ח ט י כ ל
מ נ ס ע פ צ
ק ר ש ת
אותיות סופיות
ך ם ן ף ץ
סימנים נוספים
׆
ניקוד ופיסוק
קמץפתחציריסגול
חיריקחולםקובוץ ושורוק
שוואחטף
דגש: קלחזקמפיקרפה
קו מפרידמקף
טעמי המקרא


Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – אלפבית עברי

הכתב העברי מאופיין באלפבית המיוחד לו, הוא כולל 22 אותיות, ו5 אותיות סופיות, הנכתבות בסוף מילה במקום האות הראשית. כ-ך מ-ם נ-ן פ-ף צ-ץ. וכן סימנים גרפיים נוספים (שהם התגלו בעולם הזה מאוחר יחסית), המשמשים בעיקר לציון תנועות. האלפבית המרובע המוכר היום (כתב אשורי) הוא התגלה בעולם כגרסה של הכתב הארמי "הבינלאומי" של הממלכה הפרסית, והוא החליף (חז"ל[11] אומרים כי ההחלפה נעשתה על ידי עזרא הסופר) את האלפבית העברי הקדום, המכונה גם "כתב דעץ/רעץ", שבו נעשה שימוש בממלכת יהודה, בממלכת ישראל וברחבי המזרח הקדום לפני גלות בבל במאה הרביעית לאלף הרביעי. האלפבית העברי הקדום לא נעלם כליל, והוא המשיך לשמש את השומרונים (במידת-מה עד היום: כתב העת של השומרונים מודפס בחלקו באלפבית זה). בתקופת הבית השני כמו גם בהמשך, בזמן מרד בר כזיבא, נשאו מטבעות היהודים כתובות בכתב זה.[12] על הכתב העברי הקדום ראה בהרחבה בערכו.

המאפיין החזותי הבולט של הכתב העברי בן ימינו הוא הצורה המרובעת של האותיות. הגופן שמשמש בדרך-כלל בדפוס מכונה, הנקרא "פרנק-ריהל" (על שם מפתחיו), הוא נפוץ מאד למרות הביקורת על כך שצורת האותיות גורמת להן להיראות דומות זו לזו, ובפרט מקשה על ההבחנה בין צמדי האותיות א-צ, ג-נ, ב-כ, ו-ז, ח-ת, ד-ר.

הכתב העברי המקובל בכתבי יד

בצד הכתב המודפס, הוא הכתב המרובע, קיים בעברית גם כתב עברי רהוט, המשמש לכתיבה מהירה. כתב זה מתאפיין בקווים מעוגלים, והוא נפוץ מאד בכתבי יד לא-מודפסים. מקורו של כתב זה בקהילות יהודיות אשכנזיות באירופה. סוג אחר של כתב רהוט, מכונה כתב רש"י ומקורו בקהילות היהודיות הספרדיות. כינויו נובע מן העובדה שהספר הראשון שהודפס בכתב זה היה במקרה פירושו של רש"י. ניסיונות אחדים להשתמש בכתב הזה גם בהדפסת טקסטים יומיומיים לא עלו יפה. עד היום פרשנות רש"י ופרשנויות נוספות על התנ"ך והתלמוד נדפסות ונלמדות בכתב זה. יחד עם זאת ניתן לזהות מעבר לכתב המרובע בטקסטים שמיועדים להיות נגישים גם לקוראים שלא הורגלו לקריאה אינטנסיבית בכתב רש"י.

בחומשים ובספרי נ"ך, ספרי שירה וספרים לילדים מקובל לסמן את התנועות באמצעות ניקוד. סימני הניקוד המקובלים כיום, אשר מופיעים מתחת לאותיות, מעליהן ובתוכן, התגלו מן השמים[דרוש מקור] על ידי חכמי המסורה בטבריה במאה הרביעית לאלף החמישי, ושימשו במקור כאמצעי עזר לקריאת התורה ולקריאת נ"ך (בעבר התקיימו גם סוגי ניקוד עברי נוספים). חכמי טבריה הוסיפו גם סימנים לטעמי המקרא; סימנים אלה משמשים כסימני פיסוק וכסימנים לאופן הנגינה שבה יש לקרוא את פסוקי התורה ופסוקי נ"ך. הטעמים מודפסים כיום רק בספרי התורה וספרי נ"ך. בכל תמליל אחר נעשה שימוש בסימני פיסוק שהתפתחו באירופה ומשמשים בכתיבת רוב השפות בעולם.

לדעת רבים הנקודות וסימני הטעמים התקבלו בהלכה למשה מסיני אלא ששכחום וחזרו חכמי המסורה בטבריה ויסדום. כמו כן רשב"י וחבורתו בעת חיבורם את הזוהר הקדוש השיגו את הנקודות ואת סימני הטעמים וסודותיהם עוד קודם שחזרו חכמי טבריה ויסדום. להרחבה ראה בערך על הזוהר הקדוש.

הגיית לשון הקודש

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – הגיית העברית

הגיית לשון הקודש התפצלה במשך הדורות לפי קהילות ישראל. כדוגמת ההגייה הספרדית, ההגייה האשכנזית ההגייה התימנית וכדומה.

שפות שהושפעו מלשון הקודש

השפעת לשון הקודש ניכרת במיוחד בשפות יהודיות. שפת יידיש, ששימשה את הקהילות היהודיות האשכנזיות באירופה, ושמקורה באחד הניבים של גרמנית, שאלה מילים רבות מלשון הקודש (כ-20% מאוצר המילים שלה) והשתמשה בכתב העברי. הכתב העברי של יידיש משתמש בחלק מסימני העיצורים להבעת תנועות – למשל, האות ע' משמשת לסימון התנועה e. עם זאת, מילים שאולות מלשון הקודש נכתבו על-פי הכתיב המקורי. כך, המילה "אֱמֶת" (שנהגית ביידיש /emes/), נכתבה כך ולא "עמעס".[13] בדיחה נושנה של דוברי יידיש מספרת על כתיבת השם "נח" בשבע שגיאות (כלומר: "נאָײעך" במקום "נח"). השפה לאדינו (נקראת גם "ספניולית" או "ספרדית יהודית"), שהתפתחה מן הספרדית הקסטיליאנית, ושימשה קהילות יהודיות ספרדיות בכל רחבי העולם, שאלה אף היא מילים רבות מן לשון הקודש, ונכתבה בכתב העברי, בעיקר בכתב רש"י (אם כי קיימת גם שיטת כתיבה באותיות לטיניות). ערבית יהודית, שפה ששימשה את הקהילות היהודיות באימפריה המוסלמית, בעיקר בצפון אפריקה, ואשר בה נכתבו מורה נבוכים לרמב"ם וחיבורים חשובים נוספים, נכתבה אף היא בכתב העברי.

הארמית והערבית נחשבות שפות אחיות ללשון הקודש מהן אף ניתן להבין ביטויים בלשון הקודש בדיוק יתר.

שפות אחרות הושפעו מלשון הקודש בעיקר דרך תרגומי המקרא והשפעת המקרא על הקוראן. המילה "שַׁבָּת", למשל, נפוצה בלשונות העולם כשמו של היום השביעי בשבוע, או ככינוי ליום מנוחה. גם שמות של לשון הקודש של אישייות מקראיות נפוצים מאד ברחבי העולם. שתי המילים מלשון הקודש הנפוצות ביותר בשפות העולם השונות הן "אמן" ו"הללויה" – מילים המסיימות תפילות, ומבטאות הסכמה לנאמר.

המורפולוגיה של לשון הקודש

ללשון הקודש יש מורפולוגיה טיפוסית של שפה שמית. המאפיינים העיקריים הם ריבוי נטיות לכל מילה (בפרט לפעלים), נטייה לא-רציפה (כלומר בסיס המילה משתנה בנטייה, ולא רק המוספיות), ושינויים רבים בתנועות לעומת יציבות של העיצורים. מקובל לתאר יצירה של מילים בשפות שמיות, בכלל זה בלשון הקודש, כתהליך של הרכבת שורש ומשקל. השורש הוא מורפמה, שהיא סדרה של 3–4 (לעיתים נדירות: חמש או שש) אותיות; המשקל הוא סדרה דומה של תנועות ואלמנטים פרוזודיים (לפעמים נצמדות אליו גם מוספיות). באמצעות שילוב התנועות והאלמנטים הפרוזודיים בין עיצורי השורש נוצרת מילה. לדוגמה, הרכבת השורש כ-ת-ב על המשקל מִ-םְםָם יוצרת את המילה: מִכְתָב ("מִ" היא מוספית, לצורך תיאור המשקל מציינת כאן האות מ"ם סופית עיצור כלשהו). בדרך-כלל, למילים שנגזרות משורש אחד יש משמעות דומה, אולם יש לכך חריגים רבים. לשורשים ולמשקלים אין קיום בשפה כשלעצמם, אלא רק כמרכיב של מילים, ולעיתים קרובות בצירוף מורפמות אחרות. אין הסכמה בין הבלשנים בדבר הממשות של השורש בשפה. יש הטוענים שמדובר בחלק בלתי נפרד מאוצר המילים של השפה, גם אם הוא מופיע רק בצירוף מורפמות אחרות, ואחרים טוענים שמדובר בהפשטה מדעית, שהדוברים אינם מודעים לה בצורה אינטואיטיבית. רוב הבלשנים מסכימים כי בעבר היו שורשים של שתי אותיות כגון "ב-א" ו"ק-מ" (כיום מקובל להתייחס לשורשים האלה כשורשים תלת-עיצוריים: ב-ו-א, ק-ו-מ). [14]

עברית בעולם

בארצות הברית נכון לשנת 2007 עומד מספר דוברי העברית על כ-214,000 בני אדם.[15]

השפה העברית היא שפת מיעוט מוכרת בפולין, החל מ-6 בינואר 2005.[16] מספר אוניברסיטאות ברחבי העולם (כמו ייל), מחשיבות את העברית כשפה קלאסית, הנלמדת במסגרת הלימודים הקלאסיים של תלמידי השנה הראשונה.

ראו גם

עיינו גם בפורטל

P Aleph.png

פורטל השפה העברית מציג את מכלול הערכים והנושאים הקשורים לעברית על כל מאפייניה. בפורטל ניתן למצוא קישורים בנושא התפתחות השפה ושלביה, הגיות שונות, ערכים בנושא האלפבית, הכתיבה והתחביר העברי, קישורים לנושאי הספרות העברית, אוסף מילים מעניינות בשפה ועוד.


עיינו גם בפורטל

P linguistics.svg

פורטל בלשנות ושפות הוא שער לכל הנושאים הקשורים חקר השפות. הפורטל מציג את תחומי השפה והבלשנות בהם פונולוגיה, מורפולוגיה, כתב, אישים ועוד.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ כמנין היהודים בעולם שעורכים לילי הסדר
  2. ^ ראו רש"י, מגילה, יח: ד"ה סמא: "זרניך בלשון קודש"; אגודה פסחים, פרק א, אות ח (על דף ג:): "יאמר כל חמירא וחמיעא ... ואם אינו יודע לומר בלשון הקודש יאמר בלשון אשכנז או בכל לשון שמבין"; שו"ת הרמ"א, סימן קכו, אות א (מדברי המהרשי"ק. הובא גם בשו"ת מהרשי"ק, הוצאת זיכרון אהרן, סימן א. וראה שם בהערות): "הארמית לא יחשב לשון אחר כי הוא לשון הקדש משובש"; אליה רבה סימן תלד, ס"ק ח; חק יעקב, או"ח, סימן תלד, ס"ק יא; אגרות הפרי מגדים, אגרת ג', א-ב שלישי, אות א; הגהות מהרי"ש נתנזון, בסוף השו"ע; האדר"ת, הגהות מכתב יד על או"ח סימן ש"ז סעיף ט"ז, מדור "עובר אורח", גיליון "אליבא דהלכתא" נה (תשרי - חשון, תשע"ב), עמ' ג; ראו עוד להרחבה: ימי שמֹנה, ר' מנשה קליין, תשס"א, עמ' תמה ואילך; אוצר ההלכות, ר' יהודה אריה טאוב, ירושלים, תשמ"ג, חלק שני, עמ' יז.
  3. ^ ”דַּבֶּר-נָא אֶל-עֲבָדֶיךָ אֲרָמִית--כִּי שֹׁמְעִים, אֲנָחְנוּ; וְאַל-תְּדַבֵּר עִמָּנוּ, יְהוּדִית [...] וַיִּקְרָא בְקוֹל-גָּדוֹל, יְהוּדִית (ספר מלכים ב', פרק י"ח, פסוקים כ"ו-כ"ח. ובמקבילות:ספר ישעיהו, פרק ל"ו, פסוקים י"א-י"ג; ובספר דברי הימים ב', פרק ל"ב, פסוק י"ח) וכן ”וּבְנֵיהֶם, חֲצִי מְדַבֵּר אַשְׁדּוֹדִית, וְאֵינָם מַכִּירִים, לְדַבֵּר יְהוּדִית (ספר נחמיה, פרק י"ג, פסוק כ"ד)
  4. ^ כינוי זה מופיע בספר ישעיה: ”בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיוּ חָמֵשׁ עָרִים בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מְדַבְּרוֹת שְׂפַת כְּנַעַן” (פרק י"ט, פסוק י"ח) לפי ההקשר הכוונה לשפה שדוברה בפי בני דת משה
  5. ^ בהקדמה לספר מציין הנכד את תחילת עבודתו "בשנת 38 לאורגטס המלך", מקובל לזהות אותו כאאורגטס השני, המכונה "פוסקון", המלך השמיני מבית תלמי, שתקופת מלכותו הייתה במאה השנייה לפני הספירה.
  6. ^ למשל, משנה, מסכת סוטה, פרק ז', משנה ב', תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כ"א עמוד ב', תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף מ"ט עמוד ב'
  7. ^ למשל, תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כ"א עמוד ב'
  8. ^ למשל, תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קט"ו עמוד ב'; תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף י"ח עמוד א'
  9. ^ למשל, משנה, מסכת גיטין, פרק ט', משנה ח' כיום מכנים את הניב של התורה שבכתב "לשון המקרא", כדי להבדילו מלשון חז"ל המכונה גם "לשון חכמים", שהיא בעצם ניב מאוחר של לשון הקודש.
  10. ^ והמשיך רבי צדוק והקשה על הרמב"ן וזה לשון (ספר אור זרוע לצדיק - מאמר על מהות לשון הקודש) אבל מה שאני לא אדע בעיקר דבריו שלא נתבררו לי כלל. כי מה שאמר שדברי תורה ונבואה בלשון זה נאמרו הלא כבר דרשו חז"ל (סוטה ל"ב.) באר היטב בשבעים לשון ולפי שניתנה תורה לישראל הוצרכה להאמר בלשון שדיברו בו ישראל שהיא שפת עבר לשון הקודש ואחר כך ביארה משה רבינו ע"ה ביתר הלשונות. ואולי היתה ניתנת לאומה אחרת אפשר היתה מתבארת בשבעים לשון אשר האחד מהם תהיה לשון הקודש. וכן מה שאמר שהוא הלשון שמדבר עם נביאיו זהו מפני שהנביאים מבני ישראל דיבר להם בלשונם. וכאשר נגלה יתברך ללבן בחלום הלילה ולבלעם אולי דיבר להם בלשונם ונעתק ללשון הקודש: ומה שכתב וכן נקרא בשמותיו וכו' שמים וארץ ומלאכים וכו'. גם כן לא הבנתי כלל וכי מיתר הלשונות לא נמצאו שמות להבורא יתברך ולשמים וארץ ומלאכים וכל מעתיקי התורה ומתרגמיה ללשונותם תרגמו גם כן שמותיו יתברך ללשונם. וכן שמות למלאכים יש בלשונות שונות ואנחנו נקראם בלשונינו לשון הקודש בשמות האלה המורים עליהם. ולשונות זולתם יקראום בשמות המורים בלשונם גם כן על ביאור ענינם. וקריאת שמות אברהם ויצחק הוא הדבר אשר דברתי להיות מדברים בלשון הקודש קראם בלשונם ואילו שפתם ארמית או זולת כן היה קוראם [ועיין ראב"ע פרשת שמות (ב', י') בשם משה]:
  11. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כ"א עמוד ב'.
  12. ^ כתב זה מופיע גם כיום על חלק מהמטבעות שמונפקים על ידי מדינת ישראל, למשל על מטבעות של שקל חדש ושל עשרה שקלים, ופה-ושם ניתן למצוא אותו במקומות נוספים (למשל: על סמל העיר נהריה)
  13. ^ זאת למעט המקרה של היידיש ברית המועצות, שבהנחיית הייבסקציה נתפשטה מזכר הכתיב העברי המקורי; ראו למשל בערך "דער עמעס".
  14. ^ כמו כן, העברית המודרנית יוצרת שורשים של יותר מ-4 אותיות (בעיקר ממילים שאולות), כגון פלרטט, טלגרף. בעברית מודרנית נוצרות מילים ששורשן אינו ברור. למשל, מילים כמו "רמזור" או "מדרחוב" נוצרו בדרך של הֶלְחם בסיסים, כך שקשה לקבוע את שורשן. עם זאת, המילה "רמזור" התפתחה לשורש רמז"ר, כמו בביטוי "צומת מרומזר". כמו כן, הקשר הסמנטי בין מילים שנגזרו משורש אחד הוא לפעמים מעורפל. כך למשל, הפעלים "פסל" (במובן של פסילה) ו"פיסל" נראים כאילו נגזרו משורש אחד, אולם אין ביניהם קשר סמנטי, כיוון שהאחרון נגזר משורש של העברית המקראית, ואילו הראשון נגזר ממילה ארמית שנכנסה אל העברית בתקופה מאוחרת יותר.
  15. ^ Language Use in the United States: 2007, census.gov
  16. ^ Walery Pisarek, The relationship between official and minority languages in Poland.


Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

Evolution-tasks-not.png ערך זה מכיל דפי טיוטה וניסוי וטעייה של ניסוח המבט התורני  בנושא ציונות וכנגד חילוניות. Theodor Herz007.jpg