מדיניות לשונית בישראל

המדיניות הלשונית של מדינת ישראל אינה מוגדרת בחוק יחיד והיא מורכבת יחסית, היות שישראל היא מדינת הגירה (מדינה קולטת עלייה), ולפיכך מספר השפות המדוברות בה רב, הן מבחינת המספר המוחלט של השפות המדוברות בה, והן מבחינת היחס בין מספר התושבים למספר השפות המדוברות. על-פי אתר האינטרנט "אתנולוג" (מהדורה 15), נמנו בישראל 37 שפות ודיאלקטים נפוצים, כולל שפות סימנים. רוב השפות האלה מדוברות בקהילות קטנות של עולים חדשים.

שלט במשרד הפנים/המשרד לקליטת העלייה בקריית הממשלה בחיפה. מלמעלה למטה: עברית, ערבית, אנגלית ורוסית.

שפות עיקריות המדוברות בישראל

להלן רשימת השפות עם מספר דוברים העולה על 100 אלף (מבין תושבי ישראל בתחומי הקו הירוק, כולל רמת הגולן ומזרח ירושלים):

1. עברית ישראלית - כשישה וחצי מיליון דוברים, כמחצית מהם דוברים ילידיים, השפה הרשמית במדינת ישראל והשפה הנפוצה ביותר. רוב מערכת החינוך הישראלית מלמדת בעברית. יש מערכת אולפנים ללימוד עברית למבוגרים, שנועדה בעיקר לעולים חדשים.
2. ערבית - כמיליון ו-400 אלף דוברים, כמעט כולם דוברים ילידיים. עד לשנת 2018 הוכרה כשפה הרשמית השנייה. בשנת 2018 נקבעה כבעלת מעמד מיוחד, משני לעברית, בחוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי. קיימים שני ניבים עיקריים: פלסטיני ובדואי, ושפה ספרותית המשמשת בכלי התקשורת. יש גם ניבים יהודיים שהביאו עולי ארצות ערב, שלהם כמעט חצי מיליון דוברים אך השימוש בהם מתמעט. בנוסף, דרוזים ישראלים דוברים בניב המכונה ערבית דרוזית. יש מערכת חינוך ממלכתית בשפה הערבית, וערוצי שידור ממלכתיים וציבוריים בשפה זו.
3. רוסית - כמיליון דוברים, כמעט כולם דוברים ילידיים. רובם הגיעו לישראל במסגרת העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות התשעים, וחלקם במסגרת העלייה מברית המועצות בשנות השבעים, אולם יהודים דוברי רוסית הגיעו לישראל החל מסוף המאה ה-19. ישנם אף עולים מארצות הברית שמוצאם ברוסיה שדוברים שפה זו. מאז שנות ה-90 מתפרסמות חלק מההודעות הרשמיות ברוסית (בעיקר אזהרות או מידע לעולים חדשים), ויש ערוצים ממלכתיים וציבוריים המשדרים ברוסית.
4. אנגלית - השפה הראשית לצורך קשרי חוץ (סחר חוץ, דיפלומטיה וכדומה). נלמדת כמקצוע חובה במערכת החינוך הממלכתית, בעיקר בגרסתה האמריקנית.^{[דרוש מקור]} כמו כן נעשה בה שימוש רב באוניברסיטאות. רוב תושבי ישראל מדברים בה במידה מסוימת כשפה שנייה או שלישית. כ-100 אלף דוברים ילידיים בישראל, רובם יוצאי הקהילות היהודיות של ארצות הברית, הממלכה המאוחדת, קנדה, אוסטרליה, ניו זילנד, אירלנד ודרום אפריקה. האנגלית הייתה שפה רשמית בתקופת המנדט הבריטי, ולכאורה מעמד זה נשמר גם במדינת ישראל (להלכה: לפחות באשר אל זכויות השימוש בה, להוציא את חובות השימוש בה - אשר בוטלו בחוק ונותרו רק במספר מצומצם של מקרים), אולם בפועל הרשויות אינן משתמשות בה אלא לקשרי חוץ, והיא נתפסת כשפה זרה. שלטי רחובות וכבישים, הכוונה, אזהרות ותוויות על-גבי מזון ותרופות נכתבים בדרך-כלל גם באנגלית, בנוסף לעברית וערבית.
5. רומנית - כ-200 אלף דוברים, כמעט כולם דוברים ילידיים, רובם עולים מרומניה וצאצאיהם.
6. יידיש - כ-200 אלף דוברים, כמעט כולם דוברים ילידיים. רובם עולים שהגיעו לארץ מאירופה ומאמריקה החל מסוף המאה ה-19 ועד שנות ה-50 של המאה ה-20 וצאצאיהם. בנוסף, פלגים שונים של היהדות החרדית בארץ (בעיקר בעדה החרדית ובזרם החסידי) דוברים יידיש - מסיבות של שמרנות ובדלנות, וחלק אף ממניעים אידאולוגיים. בישראל פועל מוסד רשמי: הרשות הלאומית לתרבות יידיש, שמקדם את השימוש בשפה.
7. לאדינו (ספניולית, ז'ודזמו) - כ-100 אלף דוברים, כמעט כולם דוברים ילידיים. חלקם בנים לקהילות יהודיות ספרדיות ותיקות בארץ, וחלקם עולים מאזור אסיה הקטנה והבלקן וצאצאיהם. בישראל פועל מוסד רשמי: הרשות הלאומית לתרבות הלאדינו, שמקדם את השימוש בשפה.
8. פולנית - כ-100 אלף דוברים, כמעט כולם דוברים ילידיים, רובם עולים שהגיעו לארץ מסוף המאה ה-19 ועד שנות ה-50 של המאה ה-20.
   

במרוצת השנים מתחלפות השפות של עולים בעברית ישראלית, אשר הופכת לשפה העיקרית, המשמשת את הצעירים היהודים בעיקר, בחיי היומיום.

לשלוש שפות יש מעמד מיוחד, אף שהן מדוברות בקהילות קטנות יחסית:

• השפה הצ'רקסית מדוברת בפי קהילה קטנה של מוסלמים ממוצא קווקזי. רוב הצ'רקסים בישראל דוברים גם עברית וערבית. קיים בית ספר ממלכתי בכפר כמא, כפר צ'רקסי בגליל, שבו מתקיימים הלימודים בארבע שפות: צ'רקסית, ערבית, עברית ואנגלית.
• השפה האמהרית מדוברת בפי קהילת יהודי אתיופיה (בקהילה זו מדוברת גם השפה הטיגראינית). משרד הקליטה דואג לתרגם הודעות ומסמכים לאמהרית לטובת עולי אתיופיה, קול ישראל משדר מספר שעות ביום באמהרית וכן קיים גם ערוץ ישראלי-אתיופי שעלה לאוויר ב-2007 ומשדר תוכניות באמהרית ובטיגראינית.
• שפת הסימנים הישראלית (שס"י) היא שפתם של כ-10,000 חירשים בישראל. שפה זו התפתחה בשנות ה-30 משפת הסימנים הגרמנית, בבית ספר לחירשים בירושלים, שנוהל בידי יהודים יוצאי גרמניה. במהלך שנות ה-40 הפכה לשפת קהילת החירשים היהודים בירושלים ובתל אביב, וכיום היא שפתם של רוב הישראלים החירשים, ומוכרת לצורכי תקשורת של חירשים עם רשויות המדינה.

המעמד המשפטי של השפות

פנקסי חיסונים ישראליים, השמאלי מ-1983 והימני מ-1991, דרכם ניתן להבחין בהתערערות מעמדה של הצרפתית בישראל לצרכים מנהליים.

היסטוריה

עד שנת 2018 החוק היחיד שהגדיר באופן מפורש את השפות הרשמיות הוא סעיף מספר 82 ב"דבר המלך במועצה על ארץ ישראל" שנחקק על ידי ממשלת בריטניה בראשית ימי המנדט הבריטי ומבוסס על סעיף 2 של כתב המנדט. להלכה, חוק זה עדיין תקף (על-פי החלטת מועצת המדינה הזמנית - בכפוף לתיקונים שנעשו בו עם קום המדינה), אולם במשך השנים נוספו עליו תקנות, חוקים וכללים שלא תמיד עולים בקנה אחד עם הנוסח המקורי שלו. בסופו של דבר נדרשו עתירות לבג"ץ כדי להבהיר את המצב המשפטי בעניין זה.

מכלל החוקים ומפסיקת בג"ץ עולה כי "עברית וערבית הן שפות רשמיות". השפות הרשמיות אינן שוות-מעמד - השפה העברית היא השפה העיקרית שבה נעשית רוב עבודת הרשויות, ויש לה עדיפות על-פני הערבית. תרגום לערבית מצורף לחלק מההודעות הרשמיות, בעיקר אלה המיועדות לציבור הערבי, וכמו כן מותר לנאום בערבית בכנסת ומותר לעתור לבתי משפט ולרשויות שלטון אחרות בערבית. במאי 2017 דנה הממשלה ב"חוק הלאום", הקובע כי השפה הערבית היא שפה במעמד מיוחד, ואינה שפה רשמית של המדינה, והשרים הצביעו בעד יישום החוק.

סעיף 82 המנדטורי הנ"ל, גם קובע כי האנגלית שפה רשמית - וגם כי לה מעמד מועדף על פני שאר השפות הרשמיות - וכך היא אכן שימשה בתקופת המנדט הבריטי. מאידך, פקודת סדרי השלטון והמשפט - שנחקקה מייד בקום מדינת ישראל, קובעת בסעיף 15(ב): "כל הוראה בחוק הדורשת את השימוש בשפה האנגלית, בטלה". כך קרה, שעדיפות האנגלית על פני שאר השפות הרשמיות - כמו גם החובות "הדורשות" את השימוש בה - בוטלו, ככלל (אם כי החוק עדין מכליל את האנגלית ברשימת השפות הרשמיות שבהן קיימת חובת התווית אזהרה כנגד חומרים מסוכנים); אך זכויות (השמורות לכל שפה רשמית) אשר רק "מרשות" (ולא "דורשות") את השימוש באנגלית - כמו גם עצם מעמדה הרשמי - לא בוטלו להלכה, ככלל (אם כי ועדת הבחירות המרכזית הוציאה את האנגלית מרשימת השפות הרשמיות שבהן ישנה זכות שימוש בפתקי ההצבעה לכנסת). בעניינים מסוימים - זכויות השימוש באנגלית - מפורטות ספציפית בחוק (המציין לצידה גם את שאר השפות הרשמיות), כגון באשר אל זכות קבלת מידע אישי באנגלית - מתוך כל מאגר מידע מורשֶה-רשמית - לפי סעיף 13(ב) לחוק הגנת הפרטיות. יתר על כן: חוק הפרשנות התשמ"א-1981, קובע בסעיף 24: "הנוסח המחייב של כל דין הוא הנוסח שבשפה שבה הוא ניתן; אולם בדין שניתן באנגלית לפני הקמת המדינה ונקבע לו נוסח חדש לפי סעיף 16 לפקודת סדרי השלטון והמשפט, התש"ח-1948 - הנוסח החדש מחייב"; כך קרה אפוא, שהואיל ועבודת תרגום החוקים ואישור התרגומים נעשתה במשך זמן רב - היו למדינת ישראל במשך עשרות שנים חוקים רבים שנוסחם המחייב היה זה שבשפה האנגלית. מעמדה החוקי של האנגלית, ולא מצבה הנוהגי, הוא זה שהביא את שופט בית המשפט העליון לשעבר חיים כהן להצהיר (אף שנים רבות אחרי חקיקת פקודת סדרי השלטון והמשפט) - כי האנגלית עודנה אחת משלוש השפות ה"רשמיות" של המדינה - בהתאם אל הסעיף המנדטורי. ברם, למרות מעמדה החוקי (להלכה), הרי שלמעשה - חדלו להשתמש באנגלית במסגרת עבודת הרשויות, וכיום היא נתפסת בישראל כשפה - חשובה אמנם - אך זרה, כשעיקר השימוש בה הוא לצורכי תקשורת בינלאומית: עם דיפלומטים, תיירים, או בסחר חוץ. לא נהוג לנאום בה בכנסת, ולא מקובל לעתור בה לבתי משפט (על אף שלא בוטלה בחוק עצם הזכות לעתור באנגלית).

המצב המשפטי כיום

ביולי 2018 נחקק חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי בו נקבע כי השפה הרשמית היחידה במדינת ישראל היא עברית. עם זאת נקבע כי לערבית יהיה "מעמד מיוחד" בישראל.

להלן מופיעה רשימת החוקים, התקנות ופסקי הדין שמהם אפשר לגזור את מעמדן המשפטי של שפות במדינת ישראל:

חוקים ותקנות

• דבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922 (סימן 82) - קובע שלוש שפות רשמיות: אנגלית, ערבית ועברית, עם עדיפות משפטית לשפה האנגלית. פירוט ראו בהמשך בפסקה "החקיקה המנדטורית".
• פקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח 1948 (סעיף 15 (ב)) - מבטלת את העדיפות שניתנה לאנגלית בתקופת המנדט, ואת החובות הדורשות את השימוש באנגלית.
• חוק האזרחות, תשי"ב-1952 (פרק ראשון, סעיף 5(5)) - מחייב אדם זר שמבקש להיות אזרח ישראלי, ואינו זכאי לפי חוק השבות, לדעת ידיעת-מה את השפה העברית.
• חוק הבחירות, תשכ"ט-1969 (סעיף 76, ב) - קובע שבנוסף לכיתוב בעברית, מותר להוסיף כיתוב בערבית על פתקי ההצבעה.
• חוק חינוך ממלכתי, (סעיף 2) - מפרט את מטרות החינוך הממלכתי, בין היתר: לחנך אדם לכבד "את זהותו התרבותית ואת לשונו", וכן: "להכיר את השפה, התרבות, ההיסטוריה, המורשת והמסורת הייחודית של האוכלוסייה הערבית ושל קבוצות אוכלוסייה אחרות במדינת ישראל".
• חוק רשות השידור, (סעיף 3) - קובע בין תפקידי רשות השידור את קידום היצירה העברית, קיום שידורים בשפה הערבית, וקיום שידורים ליהודי התפוצות.
• חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, (סעיף 7) - קובע שבעל זיכיון שידור בערוצים של הרשות השנייה חייב לשדר שידורים בערבית וברוסית, או שידורים המתורגמים לערבית ולרוסית, בהיקף של 5% לפחות לכל שפה מזמן השידור השבועי שלו.
• חוק שידורי טלוויזיה (כתוביות ושפת סימנים, תשס"ה-2005) קובע כי חלק משידורי הטלוויזיה צריכים להיות מלווים בתרגום לשפת הסימנים, וכי הודעות חירום המשודרות בטלוויזיה על ידי רשות השידור חייבות להיות מלוות בכתוביות בעברית, בערבית ובתרגום לשפת הסימנים.
• חוק התכנון והבניה, (סעיף 89א) - קובע שהודעה על הפקדת תוכנית מתאר תתפרסם גם בערבית (בנוסף על הודעה בעברית) באזור שבו לפחות 10% מהתושבים הם דוברי ערבית.
• פקודת הבטיחות בעבודה (נוסח חדש), התש"ל-1970 (סעיפים 196, 198) - קובע שהודעות ודוחות בעניין תקנות בטיחות במפעל יפורסמו בעברית או בערבית, כך שהעובדים יוכלו לקרוא אותן בקלות.
• תקנות הרוקחים קובעות שלכל תכשיר רפואי יצורף עלון מידע בשפות: עברית וערבית, ולתכשיר שאינו חייב מרשם רופא, או שנמכר מחוץ לבית מרקחת, גם בשפות אנגלית ורוסית, כשהנוסח חייב להיות זהה בכל אחת מהשפות.
• חוק חומרים מסוכנים (סעיף 13ב) קובע חובה לסמן חומרים רעילים או מסוכנים באמצעות כיתוב בעברית בערבית ובאנגלית.
• חוק הגנת הפרטיות (התשמ"א 1981) קובע בסעיף 13 (ב): "בעל מאגר מידע יאפשר עיון במידע, לפי בקשת אדם (...) בשפה העברית, הערבית או האנגלית.
• בתקנות הקולנוע (הכרה בסרט כסרט ישראלי), התשס"ה-2005, נקבע תנאי להכרה בסרט קולנוע כסרט ישראלי: "השפה העיקרית בעותק הבסיסי של הסרט היא אחת מן השפות עברית, ערבית, יידיש או לאדינו, או צירוף שלהן".

פסקי דין

• בג"ץ עדאלה נגד עיריית תל אביב-יפו ניתן ב-25 ביולי 2002 - קובע כי שלטי הכוונה עירוניים חייבים להיכתב גם בערבית, ביישובים שבהם יש אוכלוסייה ערבית גדולה.

תקנון הכנסת

• תקנון הכנסת - התקנון אינו קובע במפורש מהן השפות שבהן יתנהלו הדיונים במליאה ובוועדות הכנסת, אולם ועדת הכנסת אישרה לשאת נאומים באנגלית בעת ביקור הנשיא סאדאת בכנסת (הערת שוליים 1-ב לסעיף 58 בתקנון הכנסת, זאת לאור חוות דעת משפטית שקבעה כי היתר כזה עולה בקנה אחד עם סעיף 15ב בפקודת סדרי השלטון והמשפט תש"ח 1948, שלא ביטל את זכויות השימוש באנגלית). ערבית נחשבת כשפה לגיטימית בדיוני הכנסת, אך השימוש בה מועט.

החקיקה המנדטורית

כתב המנדט על פלשׂתינה (ארץ ישראל), שהוענק מטעם חבר הלאומים לבריטניה קובע בפסקה 22:

"אנגלית, ערבית ועברית יהיו שפותיה הרשמיות של פלשׂתינה. כל ביטוי או כיתוב בערבית על גבי בולים או כסף בפלשׂתינה יחזור בעברית, וכל ביטוי או כיתוב בעברית יחזור בערבית."

דבר המלך במועצה על פלשתינה (א"י) משנת 1922 (קובץ חוקים ששימש מעין חוקה למנדט הבריטי) אשרר את הפסקה הזו בכתב המנדט, והוא קובע בסימן 82:

"כל הפקודות, המודעות הרשמיות והטפסים הרשמיים של הממשלה וכל המודעות הרשמיות של רשויות מקומיות ועיריות באזורים שייקבעו על פי צו מאת הנציב העליון יפורסמו באנגלית, בערבית ובעברית. בהתחשב עם כל תקנות שיתקין הנציב העליון, אפשר להשתמש בשלוש השפות במשרדי הממשלה ובבתי המשפט. אם תהא כל סתירה בין הנוסח האנגלי של כל פקודה או מודעה רשמית או טופס רשמי ובין הנוסח הערבי או העברי שלהם, הולכים אחר הנוסח האנגלי."

זו הייתה הפעם הראשונה בעידן המודרני שבה נקבע מעמד רשמי לשפה העברית בישות מדינית כלשהי. כיוון שהמנדט הבריטי נוסד על-בסיס הצהרת בלפור, מתוך מטרה מוצהרת להביא להקמת "בית לאומי" לעם היהודי בארץ ישראל, הייתה זו הכרה בשפה העברית כשפתו הלאומית של העם היהודי, דבר שהיה באותה תקופה שנוי במחלוקת בין ארגונים פוליטיים יהודיים, בפרט בקהילות מזרח אירופה. בכל תקופת המנדט הבריטי הייתה הקפדה יתרה על השימוש בשלוש השפות במקביל על גבי שלטים, תמרורים, שטרי כסף, מטבעות ובולים בניסוח חוקים ובהודעות רשמיות, וכן במסגרת תחנת הרדיו של המנדט "קול ירושלים".

דיווח על טקס פתיחתו של בית החולים הממשלתי החדש בחיפה (לימים בית החולים רמב"ם) בשנת 1938, ממחיש את רגישותה של סוגיית השפות:

נאום הנציב העליון לא תורגם לערבית ולעברית. מטעם הנהלת בית החולים חולקו עלונים עם תוכנית הפתיחה באנגלית ובערבית בלבד. כן נמסר נאומו של ראש עיריית חיפה, שנאמר בערבית, רק בתרגום אנגלי.

— דבר, 23.12.1938

מדינת ישראל

מעמדה העדיף של האנגלית על פני שאר השפות הרשמיות - כמו גם החובות "הדורשות" את השימוש בה - בוטלו, ככלל; אך זכויות "המרשות" את השימוש בה - כמו גם עצם מעמדה הרשמי - לא בוטלו להלכה, ככלל. למרות מעמדה החוקי (להלכה), הרי שלמעשה - חדלו להשתמש באנגלית במסגרת עבודת הרשויות, וכיום היא נתפסת בישראל כשפה - חשובה אמנם - אך זרה, שעיקר השימוש בה נותר לצורכי מסחר אקדמיה ואינטרנט.

מעמד השפה הערבית נותר, להלכה, שווה למעמד העברית, אולם בפועל כמעט שלא נעשה בה שימוש, אלא במגעי הרשויות עם ערביי ישראל, בתמרורי אזהרה, ובאופן סמלי בכתיבת שם המדינה על-גבי שטרי כסף, מטבעות ובולים. חברי כנסת המעוניינים בכך רשאים לשאת את נאומיהם בכנסת בערבית, אולם בפועל הדבר אינו נעשה אלא במקרים נדירים, בדרך-כלל כפעולה סמלית (למשל, על ידי חברי כנסת ממפלגות ערביות בזמן השבעתה של כנסת חדשה). הסיבה לכך היא שרוב חברי הכנסת היהודים אינם מבינים ערבית, והצורך בתרגום מקשה על הדיון. כמו כן, כלי התקשורת אינם מספקים תרגום סימולטני מערבית לעברית במהלך שידורים חיים מהכנסת. בתי משפט חייבים להעסיק מתורגמן שיוכל לתרגם מערבית לעברית. למעשה אין בדבר ייחוד, שכן ממילא בתי המשפט נאלצים להיעזר בשירותי תרגום משפות רבות ושונות, שכן חלק גדול מן העותרים, הנאשמים והעדים המופיעים בפניהם הם עולים חדשים, פועלים זרים וכיוצא באלה.

שנת ה'תש"ע

משרד החינוך בישראל, הכריז על שנת ה'תש"ע כ"שנת השפה העברית" במסגרת זו נערכו פעולות רבות להטמעת העברית, בהן הפעלת "רגע של עברית" בכל תחילת שיעור והשמעת שירים עבריים בכלים ממלכתיים.

הבחירות לכנסת

בבחירות לכנסת מקבלת כל מפלגה סימן שכולל 1–3 אותיות עבריות, וסימן מקביל שכולל 1–3 אותיות ערביות. הסימנים ניתנים למפלגות המתמודדות באותיות עבריות, ומתועתקים לערבית לפי מפתח קבוע (לכל אות עברית יש אות ערבית המקבילה לה). כמו כן נקבע תרגום או תעתיק של שם המפלגה בעברית לערבית, או להפך, אם המפלגה בחרה לה שם בערבית. שמות בשפות אחרות אינם מתקבלים. רוב פתקי ההצבעה מודפסים בעברית, אולם שיעור מסוים מהפתקים מודפס בעברית ובערבית יחדיו. הפתקים הדו-לשוניים מופצים בקלפיות שנמצאות ביישובים שבהם רוב התושבים הם דוברי ערבית. על-פי החוק, מוצבים בקלפיות פתקים לבנים, שעליהם אפשר לרשום את סימן המפלגה אם חסרים פתקים שלה מאחורי הפרגוד. אפשר לרשום את סימן המפלגה באותיות עבריות או ערביות, אולם נאסר שימוש באותיות אחרות.

בקשה של מפלגת ישראל בעלייה, לקראת הבחירות לכנסת ה-15, לאפשר הדפסת פתקי הצבעה ברוסית לא התקבלה, אולם מודעות ההדרכה שנתלו בקלפיות כללו גם תרגום לרוסית. לגבי כל מפלגה נכתב שמה הרשמי, ושמות האותיות העבריות המסמלות אותה, בתעתיק לכתיב רוסי, והן נתלו מחוץ לפרגוד שמאחוריו מתנהלת ההצבעה.

כל מפלגה מקבלת זמן קצוב בערוצי השידור השייכים לרשות השידור או נמצאים בפיקוח הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו לצורך תעמולת בחירות. ועדת הבחירות המרכזית קובעת את שעות השידורים בערוצים השונים. בדרך כלל נקבעות שעות שידור נפרדות לתעמולה בעברית ובערבית בערוצי הטלוויזיה והרדיו (התעמולה בעברית, שיש לה קהל צופים גדול יותר, משודרת בשעת צפיית-השיא). החל מהבחירות לכנסת ה-15 נקבעו שעות מיוחדות לשידורי תעמולה ברוסית בשידורי הרדיו, בבחירות לכנסת ה-18 הוקצו שעות שידור ברדיו גם לשפות האמהרית, הצרפתית, והבוכרית. למפלגות אסור לחרוג מהזמן המוקצב להן, ואסור לשדר תעמולת בחירות בשעות אחרות, אולם חלוקת שעות השידור לשפות היא בגדר המלצה, ולעיתים קרובות מעדיפות המפלגות לשדר בשעת צפיית-השיא בערבית וברוסית, ואף בשפות אחרות, על אף ששעה זו נועדה מלכתחילה לשידורים בעברית. יושב ראש ועדת הבחירות המרכזית מפרסם, על-פי החוק, הודעה מיוחדת שמפרטת את אופן ההצבעה, ואת הדרכים להבטיח את חופש ההצבעה. הודעה זו נמסרת בכלי התקשורת בעברית ובערבית.

פסיקת בג"ץ

שילוט תלת-לשוני בירושלים.

ב-1989 ביקשה חברת בנייה לפרסם מודעות בערבית על לוחות מודעות בנצרת עילית. המודעות עסקו בפרויקט בנייה חדש ביישוב הערבי יפיע, הסמוך לנצרת. על-פי התקנות המקומיות, נדרש אישור של העירייה להצבת המודעות. העירייה סירבה בטענה, שעל פי חוק העזר העירוני שני שלישים מכל מודעה צריכים להיות כתובים בעברית, כשהעברית מופיעה בראש המודעה ובאותיות גדולות יותר מהכיתוב הלועזי. חברת הבנייה עתרה לבג"ץ בטענה שלעירייה לא הייתה סמכות לקבוע את חוק העזר העירוני, שכן הוא פוגע בחופש הביטוי, חופש הלשון וחופש העיסוק, ובנוסף פוגע במעמדה הרשמי של השפה הערבית. בג"ץ קיבל את העתירה, אולם נימק זאת בכך שאין מקום לדרוש כי מודעה המפורסמת מטעם חברה, ארגון או אנשים פרטיים יהיו כתובים בשפה כלשהי. פסק הדין אמנם התיר לחברה לפרסם את מודעותיה, אולם לא התייחס למעמדה הרשמי של השפה הערבית, או ליחס הרצוי בין השימוש בשפה העברית לשימוש בשפות אחרות בכל הנוגע לגופים ממלכתיים. עם זאת, היה בפסיקה זו משום צעד נוסף לקראת מדיניות רב-לשונית, שכבר התחילה להתגבש בעיקר בתחום קליטת העלייה.

שתי פסיקות משמעותיות יותר, שעוסקות במעמד השפה הערבית בפרסומים של גופים ממלכתיים, באה בעקבות שתי עתירות לבג"ץ ביוזמת ארגון "עדאלה - המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל", האחת ביולי 1997 והאחרת בנובמבר 2000.

העתירה הראשונה הייתה נגד משרד התחבורה, משרד התשתיות הלאומיות ומע"ץ, והצטרפה אליה "האגודה הערבית לזכויות אדם". בעתירה זו דרשו העותרים להוסיף כיתוב בערבית לשלטים בצדי הדרכים הבין-עירוניות. הצדדים הגיעו לפשרה שבה התקבלו רוב הדרישות של העותרים, ופשרה זו קיבלה תוקף של פסק דין. לעתירה השנייה הצטרפה "האגודה לזכויות האזרח בישראל" והיא הוגשה נגד עיריית תל אביב-יפו, עיריית רמלה, עיריית לוד, עיריית עכו ועיריית נצרת עילית, בדרישה שבג"ץ יורה לעיריות, שבתחומן מתגוררת אוכלוסייה ערבית גדולה, להוסיף לשלטים העירוניים כיתוב בערבית. בדין ישבו נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק והשופטים מישאל חשין ודליה דורנר. העתירה התקבלה בדעת רוב של אהרן ברק ודליה דורנר, כנגד דעת מיעוט של מישאל חשין.

עד אז הופיע על השלטים בערים האמורות, כמו גם על השלטים שהציבה מע"ץ בצדי הדרכים הבין-עירוניות, כיתוב בעברית ובאנגלית (כשהכיתוב באנגלית נועד לכאורה לתיירים ולעולים חדשים). בשתי ערים אחרות שבהן יש אוכלוסייה ערבית גדולה, ירושלים וחיפה, כבר היו נהוגים זה מכבר שלטים תלת-לשוניים בעברית, בערבית ובאנגלית. את הדרישה ביססו הארגונים העותרים על סימן 82 של "דבר המלך במועצה" ועל המשפט הבינלאומי הפומבי המגן על זכויות המיעוטים. כל העיריות, למעט עיריית עכו, טענו כי אין חובה על-פי החוק הקיים להוסיף כיתוב בערבית על השלטים, וכך טען גם היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, שהפנה חוות דעת לבג"ץ. העיריות טענו שהחלפת השלטים כרוכה בהוצאה כספית גדולה, וכי הן מוכנות לשקול הוספת כיתוב ערבי בשלטים חדשים, ולהחליף שלטים קיימים רק בשכונות ערביות, בצירי תנועה מרכזיים ובחלק ממוסדות הציבור העירוניים. עיריית עכו טענה שממילא כבר הוסיפה כיתוב ערבי לשלטים בתחומה, ולפיכך נמחקה מהעתירה.

טענת העותרים הייתה שאין בכך די, שכן אזרח ערבי זכאי לשילוט הכוונה בשפה הערבית גם כשהוא מבקר בשכונה יהודית, וכי בהימנעות מהשימוש בשפה הערבית יש משום הדרה של האזרחים הערבים משכונות יהודיות, אמנם לא באופן פיזי, אבל על ידי יצירת מחסום לשוני.

בעתירה נגד העיריות משנת 2000 לא הגיעו הצדדים להסדר, ולפיכך נדרשו השופטים להכריע בעניין ולכתוב את חוות דעתם. כל השופטים אבחנו כי העתירה אינה נוגעת רק למישור המעשי, וכי דווקא במישור זה ההפרעה לציבור הערבי מהיעדר כיתוב בערבית אינה גדולה. עיקר העתירה היה מבחן נוסף למעמד הציבור הערבי במדינת ישראל. כל השופטים גם הסכימו כי בהיותה של מדינת ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית, יש בה עדיפות לשפה העברית, אך תוך כיבוד השפה הערבית כשפת מיעוט, המוגדרת כשפה רשמית.

השופט אהרן ברק קבע בפסק הדין כי מעמד השפה הערבית בישראל נגזר מסימן 82 ל"דבר המלך במועצה", אולם מבחינה פרוצדורלית, חל סעיף זה רק על השלטון המרכזי, ולא על הרשויות המקומיות. לפיכך אין הוא מחייב את העיריות. עם זאת, עקרון חופש הלשון וכיבוד המיעוט שעומדים בבסיס הגדרתה של מדינת ישראל כדמוקרטית, ואף נזכרים במגילת העצמאות, מחייבים את העיריות להוסיף כיתוב ערבי על השלטים, בייחוד כשאין בכך פגיעה במעמד השפה העברית (שהרי לא הציעו למחוק את הכיתוב העברי מן השלטים). השופט מישאל חשין הסכים באופן כללי לדעתו של השופט ברק, אולם קבע שחופש הלשון הוא החופש לאדם להשתמש וליצור בכל שפה שיבחר, ואין הוא מטיל חובה על הרשויות. השופטת דליה דורנר הצטרפה לדעתו של השופט אהרן ברק, וקבעה שפרט לסימן 82 ב"דבר המלך במועצה" נגזר מעמדה הרשמי של השפה הערבית גם מחוק רשות השידור ומחוק חינוך ממלכתי, ומהאמור במגילת העצמאות. היא הזכירה כי יש מעמד עדיף לשפה העברית, והוא נגזר, בין היתר, מן הקביעה בחוק האזרחות כי אדם זר שמבקש להתאזרח בישראל חייב לדעת ידיעת-מה את השפה העברית (למעט במקרה שאחד מהוריו ישראלי, או שהוא זכאי לעלות לארץ על-פי חוק השבות), אולם בעוד שהוספת הכיתוב הערבי על השלטים עולה בקנה אחד עם מעמדה הרשמי של השפה הערבית, אין היא פוגעת במעמדה העדיף של השפה העברית.

יישום פסיקת בג"ץ

שילוט תלת לשוני בנתיבי איילון

רחוב בן-עמרם שבשכונת נווה פנחס בחולון הוא המקום היחיד בישראל שיש בו שילוט בכתב העברי השומרוני

שילוט דו-לשוני בעברית וברוסית, עם שגיאות כתיב בטקסט הרוסי, בגן ציבורי בחולון

על-פי דעת הרוב נפסק כי עירייה שיש בה אוכלוסייה ערבית גדולה חייבת להחליף את השלטים בתחומה לשלטים הכוללים כיתוב ערבי, וזאת בתוך חמש שנים. בעקבות זאת, אמנם הוחלפו רוב השלטים בערים האמורות. בחלק מהשלטים החדשים שהוצבו הן על ידי מע"ץ והן על ידי העיריות התגלו שגיאות כתיב, חוסר עקביות בתעתיק שמות עבריים או ניסוחים לא ברורים בערבית. רוב השלטים האלה הוחלפו בעקבות תלונות של ארגון "עדאלה" ושל אנשים פרטיים. עם פתיחת המסוף החדש של נמל התעופה בן-גוריון, מסוף מספר 3 המכונה "נתב"ג 2000", התגלה כי שלטים בערבית הוצבו רק מחוץ לבית הנתיבות, ולא בבית הנתיבות עצמו. השלטים בבית הנתיבות הוחלפו, אולם אזרחים ערבים התלוננו כי הנוסח הערבי על השלטים אינו תקין ואינו מובן. לבסוף הוחלפו השלטים שבניסוחם נפלו שגיאות.

שאלה נוספת שעלתה עם הוספת הכיתוב הערבי על שלטי ההכוונה, הייתה האם להשתמש בשמות ערביים מסורתיים לשמות היישובים בארץ, או לתעתק את השמות העבריים לכתיב הערבי. תחילה התקבלה החלטה לכתוב את השמות הערביים המסורתיים רק לגבי יישובים שבהם רוב האוכלוסייה ערבית (למשל: שפרעם - شفاعمرو, אבל: עכו - عكو). דרישה מצד אזרחים ערביים לשנות את המדיניות הזו, הביאה להחלטה חדשה, שעל-פיה השימוש בשמות ערביים מסורתיים ייעשה גם אם ביישוב יש אוכלוסייה ערבית גדולה (ולפיכך נכתב היום: עכו - عكا). שמות של יישובים אחרים נכתבים על-פי הגייתם בעברית, גם כאשר השם השגור בערבית הוא אחר (למשל: באר שבע - بيئر شيبع ולא: بئر السبع. בשידורי רשות השידור בערבית משתמשים דווקא בשם הערבי המסורתי). בעיה מיוחדת יצר שם העיר חדרה. השם העברי נגזר מן השם הערבי של המקום, אל-ח'דירה (الخضيرة תעתיק מדויק: אלח'צ'ירה). לפיכך, עלתה דרישה להשתמש בשמו הערבי המקורי של המקום בכיתוב הערבי. בכל זאת, העדיפו רשויות המדינה לכתוב בערבית: حديرا כתעתיק של השם העברי.

בעיית השימוש בשמות לועזיים מסורתיים, לעומת תעתיק ללעז של השם העברי, עולה שוב ושוב גם לגבי הכיתוב באותיות לטיניות שמיועד לתיירים ולעולים חדשים. בתקופת המנדט הבריטי, הקפידו שלטונות המנדט לכתוב בכל שפה את השם המסורתי הנהוג בה, למשל: "اللد Lydda לוד". לאחר הקמת המדינה הועדף בדרך-כלל תעתיק של ההגייה העברית, כלומר: Lod במקום Lydda. הנימוק היה, כי הדבר מקל על זרים השומעים את שם המקום מפי ישראלים, וכן כי שימוש בשם אנגלי מסורתי יוצר העדפה לשפה האנגלית על פני שפות זרות אחרות. מנגד נוצרה בעיה, כי במדריכי תיירים, ובשילוט של אתרי תיירות, נכתב השם המסורתי, ולפיכך בסמוך לקיסריה תייר עשוי היה להיתקל בשלט Qesariyya שהוצב בצד הכביש ומפנה ליישוב החדש, ואחר כך בשלט Caesarea המכוון אל האתר הארכאולוגי הסמוך, בלי להבין שמדובר למעשה באותו מקום. כמו כן, פעמים רבות מועלית הטענה כי התעתיק צריך לשקף את ההגייה המקובלת היום בעברית ישראלית, ולא את ההגייה ההיסטורית, ולפיכך אפשר לתעתק כּ ו-ק לאות אחת k, ואין צורך להשתמש באות q. בתעתיק הערבי, ק' תמיד מתועתקת ל-ك שמקבילה לכ'. אף על פי שישראל הייתה נתונה תחת מנדט בריטי, האנגלית הנכתבת בשלטים היא אנגלית אמריקנית, והדוגמה הבולטת היא המילה "center" (באנגלית בריטית - centre).

הכנסת נדרשה לעניין, וב-19 בדצמבר 2005 אישרה תיקון לפקודת התעבורה שמחייבת את החלפת התעתיק הלועזי על שלטי ההכוונה בצדי הדרכים לתעתיק אחיד ופשוט יותר שייקבע לפי המלצת האקדמיה ללשון העברית. האקדמיה ללשון העברית פרסמה כבר בשנת 1957 כללי תעתיק מעברית לאותיות לטיניות, תעתיק שהתבסס יותר על אופן הכתיבה של העברית ופחות על ההגייה העכשווית, אולם הכללים האלה יושמו בצורה חלקית ובלתי-עקבית. בעקבות החלטת הכנסת פרסמה האקדמיה ללשון העברית כללים חדשים לתעתיק שמות עבריים לאותיות ערביות ולאותיות לטיניות ולהפך.

ב־2009 הורה ישראל כץ, שר התחבורה דאז, לכתוב את הכיתוב הערבי והאנגלי בתעתיק השמות העבריים. כך ירושלים נכתבת בשם זה באנגלית ובערבית ולא "ג'רוזלם" או "אל קודס". ועדת השמות הממשלתית דחתה הצעה זו פה אחד ב-2011. יושב ראש הוועדה, פרופסור משה ברור, אמר "הוועדה חושבת שכל העולם מכיר את ירושלים כג'רוזלם, וגם שמות מקומות אחרים שמופיעים בתנ"ך, ובכל השפות קוראים להם לפי נוסח התנ"ך באותה השפה". לשכת ראש הממשלה הודיעה כי הצעת משרד התחבורה לא תוכל להתקבל.

מוסדות לחקר השפה ולהכוונתה

משנת 1953 פועלת בישראל האקדמיה ללשון העברית, שעוסקת בחקר השפה העברית ובהכוונתה. מוסד זה הוא המשכו של ועד הלשון העברית, שראשיתו ביישוב העברי בארץ ישראל, בשנת 1890. האקדמיה פועלת מכוח חוק המוסד העליון ללשון העברית, תשי"ג-1953, והחלטותיה בענייני דקדוק, כתיב, מינוח ותעתיק חלות על מוסדות המדינה, על הרשויות המקומיות ועל מוסדות חינוך.

בשנת 2007 אישרה הכנסת את חוק המוסד העליון ללשון הערבית, תשס"ז-2007, המקים, החל משנת 2008, מוסד בעל סמכויות דומות ביחס לשפה הערבית.

מדיניות ותקנות כלפי שפות העולים

מודעה של המוסד לבטיחות ולגיהות מ-1956, ובה כיתוב בעברית, ביידיש ובערבית

במגילת העצמאות מובטח כי מדינת ישראל תקיים חירות לשונית, אולם בפועל, סמוך להקמת המדינה, פורסמו תקנות המגבילות שימוש בשפות זרות. הדוגמה הבולטת ביותר היא התקנה האוסרת על הופעות ביידיש של להקות מקומיות (בהסתייגות כי מותרות הופעות ביידיש של להקות מחוץ לארץ) שהתקבלה באוגוסט 1949. בעקבות התקנה הזאת פעלו תאטרוני היידיש באופן כמעט מחתרתי, ואף נאלצו לשלם קנסות לעיתים קרובות עקב פעילותם. עד לשנות ה-80 לא ניתנו בדרך כלל לעולים חדשים שירותים בלשונות מוצאם, ונדרש מהם לפנות אל מוסדות המדינה בעברית. עם זאת, כיוון שרוב הפקידים היו רב-לשוניים (כיוון שהם בעצמם היו עולים ותיקים, או צאצאי עולים), הייתה אפשרות לעולים לקבל שירות לא-רשמי בשפותיהם. מדיניות זו השתנתה לחלוטין מסוף שנות ה-80. מסוף שנות ה-80 ובמשך למעלה מ-10 שנים הגיע לארץ גל גדול של עולים, בעיקר מארצות ברית המועצות לשעבר, אולם גם מאתיופיה. עולים אלה זכו לשירות ברוסית ובאמהרית מצד משרד הקליטה ורשויות אחרות. פקידים ששירתו עולים קיבלו שיעורים ברוסית, ומסמכים והודעות רשמיות שהופנו לעולים נוסחו ברוסית ובאמהרית. כמו כן התאפשר לעולים לגשת למבחנים מקצועיים ופסיכומטריים בלשונות מוצאם.

עברות שמות

ערך מורחב – עברות

בתחילת ימות המדינה, ועוד קודם לכן, נהוג היה כי הנושאים בתפקידים בכירים או ייצוגיים יעברתו את שמם. כך דוד גרין עברת את שמו לדוד בן-גוריון, שמעון פרסקי נודע בשם שמעון פרס, ואוברי איבן היה לאבא אבן.

בשלב מסוים חלחלה התפיסה שכפייה על אדם לשנות את שמו היא חדירה גסה מדי לפרטיות, ונפסקה הפניית דרישה זו לעובדי השירות הציבורי. בעוד שבקרב עולי שנות החמישים רווח המנהג לעברת את שמם, הרי מנהג זה נדיר למדי בקרב עולי שנות התשעים, ורבים מהם שומרים על שמם המקורי. בכמה מקרים החליטו בעלי תפקידים בכירים שעברתו את שמם לחזור לשם הלועזי המקורי, או לצרף אותו לשם העברי החדש.

ראו גם

• חד-לשוניות

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא מדיניות לשונית בישראל בוויקישיתוף

• בג"ץ 4112/99 עדאלה נ' עיריית תל אביב-יפו, המורה להציב שילוט בערבית בערים מעורבות
• ‫ברוך קרא, בג"ץ הורה להציב שילוט בערבית בערים מעורבות, באתר הארץ, 25 ביולי 2002
• ד"ר אילן סבן, קול דו לשוני בודד באפלה? - ניתוח של פסיקת בג"ץ בעקבות עתירת ארגון "עדאלה" בשנת 2000
• המרכז לחקר מדיניות לשונית, באוניברסיטת בר-אילן
• החיוניות של השפה הערבית בישראל מנקודת השקפה סוציולינגוויסטית, מוחמד אמארה.
• ‫גדעון אלון, צבי זרחיה, מוטי בסוק, חוק חדש: תוך 5 שנים הכתיב על כל שלטי הדרכים יהיה זהה, באתר הארץ, 19 בדצמבר 2005
• פסק דין של השופט בנימין ארבל מבית המשפט המחוזי בנצרת, 2004
• עאמר דהאמשה, עליונות עברית. על שילוט פוליטי, באתר ynet, 9 באוגוסט 2013
• יהונתן ליס, השרים אישרו את חוק הלאום, אך בתוך חודשיים יוצג נוסח חדש, באתר הארץ, 7 במאי 2017

הערות שוליים

ערך מומלץ

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי.

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

23450500מדיניות לשונית בישראל