מוהיליב-פודילסקי
| מדינה / טריטוריה | אוקראינה |
|---|---|
| אובלסט |
 ויניצה |
| חבל ארץ | פודוליה |
| ראש העיר | פטרו ברובקו |
| תאריך ייסוד | 1595 |
| שטח | 21.63 קמ"ר |
| גובה | 79 מטרים |
| אוכלוסייה | |
| ‑ בעיר | 32,099 (2012) |
| ‑ צפיפות | 501 נפש לקמ"ר (2012) |
| קואורדינטות | 48°27′18″N 27°48′29″E / 48.455°N 27.808°E |
| אזור זמן | UTC +2 |
מוהיליב-פודילסקי נקראה בעבר מוגילב (באוקראינית: Могилів-Подільський, ברוסית: Могилёв-Подо́льский, ברומנית: Moghilău, ביידיש: מאָהילעװ) היא עיר באוקראינה במחוז ויניצה. מרכז נפת מוהיליב-פודילסקי. העיר נמצאת על הגדה המזרחית של הנהר דנייסטר בגבול עם מולדובה. אוכלוסיית העיר מונה כ-30 אלף איש.
היסטוריה
פרק זה טעון העיר נוסדה בשנת 1595 על ידי ירימיה מובילה (בהגייה הפולנית - מוהילה; Ieremia Movilă), שליט נסיכות מולדובה, אשר קנה את האדמות באזור. כעבור שנה הוא העביר את השליטה באזור לחתנו, שטפן פוטוצקי. פוטוצקי בנה במקום מבצר ולכבוד חמו קרא לו "מוהיליב".
הגטו במוהיליב
הקהילה היהודית במוהיליב שלפני הכיבוש הגרמני-רומני מנתה 10,000, מהם, להערכת החוקרים לביא ואנצ'ל, שרדו בסתיו 1941 3,733 יהודים בלבד, רובם נשים וילדים, שכן הגברים גויסו או נמלטו עם הצבא הסובייטי ואחרים נרצחו על ידי הכוחות הגרמניים-רומניים הכובשים.[1] לעומתם יואניד מונה 3,000 יהודים מקומיים בלבד ששרדו,[2] נראה כי ההבדל הוא בין מקורות רומניים רשמיים בהם משתמש יואניד לבין מידע שנאסף מן המגורשים עצמם וכולל גם מקומות יישוב קטנים סמוכים לשארגורוד.
מוהיליב לא הייתה גטו ליהודים בלבד אלא גם נקודת מעבר דרכה עברו שיירות היהודים לעיירות אחרות בצפון מערב טרנסניסטריה. ככל הנראה עברו בעיר בקיץ ובסתיו 1941 כ-60,000 יהודים[3] ומתוכם 15,000 יהודים הצליחו להישאר בתחומה.[4] 500 אישורי עבודה ראשונים שניתנו למהנדס זיגפריד יגנדורף לשיקום תחנת החשמל היוו את הבסיס לגטו היהודי הקבוע במוהיליב. 12 יום לאחר האישור כבר היה מטבח לעובדים ובני משפחותיהם, שמנו כ-2000 איש.[5] ב-30 בנובמבר 1941 הורה מפקד המחוז לפנות מן העיר כל מי שאין בידו רישיון עבודה למוהיליב. הפקודה חזרה על עצמה ב-20 בדצמבר והדבר מעיד על כך שלא בוצעה. מאחר שהימצאותם של היהודים בטרנסניסטריה נתפשה כארעית הם נותרו חשופים לסכנת גירוש נוסף מדי יום ביומו; יהודים שיכלו להישאר במוהיליב ראו עצמם כ"בני מזל",[6] כאשר במקביל למרות הגירושים הסתננו לעיר יהודים נוספים, ובסך הכול מספר היהודים בעיר עמד על לא פחות מ-15,000 איש, ובהם 12,000 יהודים מגורשים מרומניה. שמחה זידנשטיין, עובד ב"מחלקת הרישום" העיד: "במוהיליב היו 13,000 יהודים באופן רשמי. כל פעם נוספו יהודים, חזרו יהודים, אבל כלפי הרומנים נותרו כל הזמן 13,000 פחות המתים".[7] מוהיליב נתפשה בעיני היהודים מרומניה כעדיפה על פני מקומות אחרים, זאת למרות הקשיים והאיומים שנשקפו להם בה, על כך העיד יצחק ילון: "הודות למספר מקומות עבודה מאורגנים ומספר ראשי קהילות שיצרו קשרים עם השלטון הרומני היה מקום בטוח יותר מהמקומות הקטנים שמהם השתדלו להגיע למוהיליב",[8] לצד זאת היו יהודים שהעדיפו להתרחק ממוהיליב. כך למשל מנחם רש יליד רדאוץ סבר כי העובדה שבמוהיליב שכנה מפקדה גרמנית הרתיעה חלק מן היהודים, שהעדיפו מקום מרוחק ולא מרכזי וקרוב לשלטונות.[9] הצפיפות הרבה במוהיליב העצימה את פגיעתן הרעה של המגפות ובראשן מגפת הטיפוס, ובנובמבר 1941 לבדו הגיע מספר הנספים בעיר קרוב ל-5,000 איש, רובם קרבנות המגפה.[10]
יהודים
קישורים חיצוניים
- גטו מוגילב פודולסקי (Mogilev Podolskiy), ב"אנציקלופדיה של הגטאות", באתר "יד ושם"
- מוהיליב-פודולסקי, במהדורת האינטרנט של האנציקלופדיה היהודית בשפה הרוסית (ברוסית)
הערות שוליים
- ^ Florence Heymann, "Bottles in the Sea, Letters of Deported Jews in Mogilev (Transnistia), November-December 1941", in "Local History, Transnational memory in the Romanian Holocaust", ed. Valentina Glajar and Ed Teodorescu, pp. 77-89 (Palgrave: Macmillan, 2011).
- ^ יואניד, עמ' 211; לביא ואנצ'ל, פנקס הקהילות: רומניה, עמ'466. ראו גם האנציקלופדיה המקוונת של הגטאות
- ^ אנצ'ל, תולדות השואה: רומניה, כרך ב, עמ' 800.
- ^ Matatias Carp, "Holocaust in Romania: Facts and Documents on the Annihilation of Romania’s Jews, 1940-1944" (Bucharest: Primor, 1994), p. 211. לפי דיווחים רומניים 118,000 יהודים חצו את הניסטרו מזרחה, מחציתם עברו דרך מוהיליב. רק 15,000 הצליחו להישאר בעיר.
- ^ שחן, עמ' 194; בן-ציון פוקס (עורך). "ספר יהודי סוצ'בה (שוץ) וקהילות הסביבה" (ישראל: טפר, 2007), עמ' 106.
- ^ וכך סיכם קונשטאד את הדברים ביומנו ב-29 באפריל 1942: "חלק גדול רצו להתחבא באופן לא חוקי במוהיליב ואחר כך איך שהוא להסתדר בתחנת הכוח שיגנדורף לקח על עצמו לתקן. אבל רובם גורשו הלאה"קונשטאד, "טאגבוך", עמ' 25.ראו גם: Heymann, "Bottles in the sea", p. 79-82. מכתבים של יהודים מצ'רנוביץ שגורשו לטרנסניסטריה. מתוך מכתב: "מצבנו מעט טוב יותר כי יש לנו תקווה להישאר ולא להיות מגורשים הלאה"; מתוך מכתבה של חנה אברמסון: "כל האנשים רצו להשאר במוהיליב, קרוב לגבול, יש תקווה לחזור. מי שנתן מטבע זהב קיבל אישור להשאר. יהודי שהכיר את אבי נתן לי מסמך שהמשפחה שלי יכולה להשאר במוהיליב". וכן, ברוך קלמנוביץ מחוטין התגנב עם אשתו למוהיליב וחי בפחד תמידי שיגורש לפצ'ורה כי שהה בה ללא רישיון, ראו עדות ברוך קלמנוביץ, איו"ש, 3/1104O-; חנה הזנפרץ העידה: "כשהגעתי לדודה שלי במוהיליב הסתירו אותי, אסור היה שאפילו שכן ידע שמישהו הגיע מחוץ לגטו", ראו עדות חנה הזנפרץ איו"ש, 3/11150O-.
- ^ עדות שמחה זיגפריד זיידנשטיין (יליד 1922), איו"ש, 3/10799O-; יואניד, עמ' 211.
- ^ עדות יצחק ילון, איו"ש, 3/1238O-. קונשטאד הוסיף: "במוהיליב כל יום מפחדים מגירוש חדש. מי שקשור לעבודה קיבל היתר לחיות במוהיליב. הצרה היא שחלק גדול מהמגורשים אין להם היתר. יגנדורף הכניס יותר מדי אנשים".קונשטאד, "טאגבוך", עמ' 67.
- ^ עדות מנחם רש, איו"ש, 3/13097O-.
- ^ עדות משה (מוזס) כץ במשפטם של פושעי המלחמה ברומניה, "הארץ", 17 ביוני 1945.
