מורה הנבוכים

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
גרסה מ־03:28, 15 ביולי 2020 מאת מוטיאל (שיחה | תרומות) (החלפת טקסט – "אלוקים|אל" ב־"ה'")
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


שגיאות פרמטריות בתבנית:ספר
פרמטרים ריקים [ שנת הוצאה בעברית, מהדורות נוספות, שנת הוצאה, מהדורה מוערת, מהדורה ראשונה, מהדורה מדעית ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

מורה הנבוכים
דלאלה אלחאירין
שער של הספר
מידע כללי
שפת המקור ערבית יהודית
סוגה פילוסופיה יהודית
קישורים חיצוניים
ויקיטקסט מורה נבוכים

הספר "מורה הנבוכים" (מכונה בדרך כלל "מורה נבוכים") (בערבית יהודית: דלאלה אלחאירין, בערבית: دلالة الحائرين; התרגום המילולי הוא הוראת הנבוכים, אך מתרגמו הראשון של הספר, הרב שמואל בן תיבון, שינה את שמו (בהתייעצות עם המחבר) למורה הנבוכים. הספר מכונה בקיצור גם "המורה", וכך גם בערבית: כתאב אלדלאלה, كتاب الدلالة) הוא ספר פילוסופיה שחיבר הרמב"ם בערבית יהודית במאה ה-12. 'מורה הנבוכים' הוא אחד מהחיבורים הפילוסופיים החשובים והבולטים ביותר בהגות היהודית בימי הביניים,[1] על אף שקמו לו מתנגדים רבים מבית, והוא אף תרם להתפתחותה של הפילוסופיה המערבית.

מהות הספר ומקורותיו

כתב יד תימני של הספר מורה נבוכים, כתוב בערבית יהודית

הרמב"ם החל לכתוב את מורה נבוכים בשנת ד'תתקמ"ז (1187), וסיימו עד שנת ד'תתקנ"א (1191). ספרו זה, הכתוב בערבית יהודית, נכתב במקורו עבור תלמידו - ר' יוסף בן יהודה אבן שמעון. בספר מתווה הרמב"ם את הדרך לאדם "הנבוך", שעיונו התורני והפילוסופי אינם מתחברים בידיו למקשה אחת. ספר זה נכתב על ידי הרמב"ם לאחר שניסה לכתוב ספרי מחשבה במתכונת אחרת ('ספר הנבואה' ו'ספר ההשוואה' [ובגרסות אחרות 'ספר ההתאמה' או 'ספר התיאום']), שלא מצאו חן בעיניו בתוצאתם הסופית.[2] מקובל כי הספר כולל את הספרים האלו בעריכה שונה, כאשר העניינים העמוקים מפוזרים בספר במעין 'צופן' שרק המשכיל יוכל לחדור אל תוכו[דרוש מקור].

ב"מורה נבוכים" פורש הרמב"ם את שיטתו בנושאים רבים ובהם: שלילת הגשמות מהקל, נבואה, השגחה, טעמי המצוות, תורת המדינה, בריאת העולם ומוסריות כלל אנושית. בכל הנושאים מטפל הרמב"ם באורח רציונלי, היינו, מציג הוכחות הגיוניות התומכות בטענותיו. הרציונליזציה של תוכני הדת היא אחד מסימני ההיכר הבולטים ביותר של מורה נבוכים.

שורשיה של הפילוסופיה המוצגת במורה נבוכים נטועים בעולם היווני ובעיקר בהגותו של אריסטו. אולם הגותו חדרה למחשבתו של הרמב"ם בעזרת מתווכים, וניכרת בספר השפעה רבה של פרשנים מוסלמים של אריסטו, ובראשם אבו נצר אל-פאראבי ואבן סינא.

במבוא לספר כותב הרמב"ם שבתוך הספר הוא טמן גופי ידע, שאותם הוא מבקש להסתיר מן הקורא הפשוט. הוא קורא למשכיל לנסות לפענח את סודותיו ולחשוף את הידע הנחשק המוסווה בתוך ספרו. לעומת משנה תורה ההלכתי, שבו ידע הרמב"ם לאסוף מקורות ידע ממכמני התלמודים ולגבש אותם למבנה ארכיטקטוני מסודר, עושה הרמב"ם במורה נבוכים את הפעולה ההפוכה, ומפזר נושאים באופן מכוון בחלקים השונים של ספרו, באופן שרק מי שיש לו בקיאות מעמיקה בספר, יכול לגבש את תפיסת הרמב"ם לגבי נושאים שונים.

הספר "מורה נבוכים", כחלק מהגותו הכללית של הרמב"ם הושפע מהתאולוגיה האסלאמית המכונה "כלאם", ובפרט מזרם המועתזילה, ואיתה הוא מקיים דיון עמוק - הרמב"ם מסכים לחלק מהנחותיה ומתנגד לאחרות. פירוש המילה "כלאם" הוא "דיבור", והוא מציין את העיסוק בפילוסופיה מתוך דיון ותהליך דיאלקטי, ובמובן צר יותר הוא מסמן את העיסוק השכלי כיון שהמונח היווני "לוגיקה" כולל הן את הלוגוס השכלי והן את הדיבור.

כך שאפה אסכולה זו ליישב בצורת דיאלוג בין הלוגיקה של הפילוסופיה היוונית הקלאסית (בעיקר של אפלטון ואריסטו) ובין עקרונות הדת המונותאיסטית. לדוגמה, הכלאם דגל בהסברים לוגיים למצוות הדת ולמהות העולם, והסתייג מהסברים מיסטיים, ובכך השפיע על הרמב"ם. "מורה נבוכים" הוא מעין גרסה יהודית של הניסיון הזה, אלא שבניגוד לכלאם, שהכפיפה את מסקנותיה הלוגיות לעמדות הדת הקבועות מראש וקבעה על פיהן את הנחות היסוד שלה, עבד הרמב"ם בכיוון ההפוך והכפיף את פירושי הטקסטים המקודשים להיגיון. טענתו התאולוגית הייתה, שכיוון שמקור התבונה האנושית ומקור הטקסט המקודש הוא אחד - הקל, לא תיתכן סתירה אמיתית ביניהם.

חלקי הספר

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

הרמב"ם פותח את ספרו בפסוק "בשם ה' אל עולם" (בראשית כא, לג), שבו פתח גם את פירוש המשניות ומשנה תורה. לאחר מכן בא מכתב לתלמידו רבי יוסף בן יהודה[3] שאליו מוקדש הספר.

בפתיחה מבאר הרמב"ם כי "מטרתו הראשונית" של הספר הוא לבאר את פירושם הנכון של המקראות שניתן לטעות ולראות בהם את הגשמת האל, חלקם פירושם מוטעה (שמות מושאלים, משותפים או מסופקים) וחלקם משלים, מטרת ההצפנה במקרא כי יש בהם סודות גדולים שאינם מותאמים להמון. האדם שאליו מיועד הספר הוא לאדם שלם בדתו שגם למד פילוסופיה ונבוך למול הסתירה לכאורה העולה מהם. בהקדמה מביא הרמב"ם כדוגמא ממשלי (כה, יא) ומבארו. הוא מבדיל בין שני סוגי משלים: יש משל מדוייק שכל מילה בו אינה מיותרת ומרמזת על עניין כלשהוא (לדוגמא סולם יעקב), ויש משל כללי שכולו עניין אחד הוא למרות שלפעמים מרבה הנביא במילים (לדוגמא משלי ז, ו-כא). בצוואת המאמר מבואר כי יש ללמוד את הספר בדקדוק רב כי הוא כתוב בחוסר סדר מכוון. הרמב"ם משביע את הקורא שלא יפרש שום דבר ממה שנתחדש לו מקריאה בספרו. כל אדם שאינו מבולבל יפיק תועלת מהספר אך רק האדם השלם יפיק תועלת מכולו.

ישנם שבע סיבות לסתירות בספרים. הסתירות הנמצאות במשניות ובברייתות הן מהסיבה הראשונה (מחברים שונים), בתלמוד מהסיבה הראשונה והשנייה (בעל המאמר חזר בו), בספרי הנבואה מהסיבה השלישית (לפחות אחד משני המאמרים הוא משל) והרביעית (אי ידיעת ההקשר), בספרי הפילוסופים מהסיבה החמישית (מאמר אחד הובא רק כהקדמה להסברת עניין אחר). בספר זה (מורה הנבוכים) הסתירות הן מהסיבה החמישית והשביעית (בעניינים עמוקים מאוד, אחת מהדעות אינה אמיתית ובאה להסתיר את הדעה האמיתית מההמון). לפי שהרמב"ם כותב כי השקיע מאמצים רבים לטחון את רעיונותיו ולפזרם במרחבי הספר על מנת שרק האנשים השלמים ימצאום, יש מקום להניח כי הסתירות במורה הנבוכים הם בדרך כלל מהסיבה השביעית, וכך הניחו רוב פרשני המורה.

הספר עצמו מחולק לשלושה חלקים:

חלק ראשון

החלק הראשון מכיל שבעים וששה פרקים. פרקים א-מה עוסקים ברובם בביטויים שונים של הגשמה שנאמרו כלפי האל במקרא (כגון 'עלה', 'רגל', 'כסא'), ובביאורם הנכון. בפרק ב מביא הרמב"ם שאלה שנשאל: מדוע קיבל אדם הראשון שכר על חטאו? שהרי לפני החטא, כך נראה מפשט הכתוב, היה אדם כשאר בעלי החיים ללא תבונה ולאחר שטעם מעץ הדעת קיבל דעת. הרמב"ם מעביר ביקורת חריפה על השואל על כך שאינו מוכן לסור ממושכלו הראשון ולחשוב על פירושים נוספים, הוא מוכיח כי היה לאדם דעה לפני כן (שנאמר 'ויצו אותו ה'', ואין ציווי אלא לבעלי שכל), ומבאר כי הדעת שקיבל אדם הייתה הדעת להבחין בין הנאה והמגונה, לא בין אמת ושקר. הרמב"ם כותב (פרק ה) כי זה היה גם חטאם של אצילי בני ישראל (שמות כד, י) שנאחזו בהשערתם הראשונה ולא פנו לחקור עוד. על כן יש להיזהר מאוד כשעוסקים במעשה בראשית (פיסיקה) וכל שכן במעשה מרכבה (מטפיסיקה).

אחדות הקל לפי מורה הנבוכים

בחלק הראשון של הספר, בפרק ס"ט, עוסק הרמב"ם בשכלו של הה', בשכלו של האדם ובהבדל ביניהם.

השכלת הקל: גישת הרמב"ם הפוכה בנקודה הזו מהגישה האריסטוטלית. אריסטו טוען בספר "מטפיזיקה" (ספר 12, פרק ט') שהקל הוא בשמיים ואינו יורד אל בני האדם, אך ביהדות טבעו של הקל שונה כפי שאפשר ללמוד מהצירוף השכיח הבא: "וידבר ה' אל משה לאמר", כלומר, ישנו קשר ישיר בין הקל לבני האדם. הרמב"ם קובע שאצל הקל ההשכלה מתרחשת כל הזמן, הקל משכיל את עצמו, מפני שהוא המקור לכל דבר שמחוצה לו, ועל כן כל השכלה שלו היא הוא עצמו. האדם לא משכיל את עצמו, לעיתים הוא ישן ולעיתים אוכל, אבל כאשר הוא מצליח להשכיל, הוא לא משכיל את עצמו אלא דברים שמחוצה לו.

בהלכות יסודי התורה (קובץ ההלכות הראשון בספר המדע שהוא הספר הראשון ב"משנה תורה") בפרק ב' הלכה י' מדבר הרמב"ם על יסודות פילוסופיים. הוא טוען: "הבורא, חייו ודעתו אחד הם, הוא היודע הוא הידוע והוא הדעה עצמה, הכול אחד" אף שאלו דברים קשים להבנה,(מפני שאלו דברים ומושגים שלא קיימים במציאות של האדם הנברא)- על האדם להתאמץ ולנסות להבין את הדברים על בוריים. אומרים חֵי העולמים ולא חַי העולמים מפני שאין הבדל בין עולמו של הקל למחשבתו, יש אחדות ביניהם, אחד הם.

שלושה כוחות בהשכלתו של אדם:

  • השכל: הדעה, תהליך ההכרה, פעולה שכלית.
  • המשכיל: הסובייקט, היודע, המכיר – הקל או האדם.
  • המושכל: האובייקט או הידוע, העולם או המוכר.

אצל הקל מדובר בשמות נרדפים. הקל ברא את העולם לא רק ברמה חומרית אלא גם מהות העולם נקבעה על ידו. ניקח את העץ לדוגמה, נפרק אותו עד לאטומים ולאנרגיה, אך יש גם "עצוּת" שהיא המהות של העץ, הקב"ה משכיל אותו תמיד, ההפשטה היא לא רק הפרדת חומר (עץ) וצורה (המהות של העץ), אלא גם התחברות לשכלים הטהורים, העליונים. רגליים על הקרקע והראש בעולמות העליונים, זהו החיבור השלם ביותר של השכל עם המשכיל והמושכל.

היחס לספר בעולם היהודי

בשונה מהאופן המתון למדי שבו התקבל "משנה תורה", היחס אל הספר "מורה נבוכים" בקהילות היהודיות היה אמביוולנטי. היו שהחרימו ואף שרפו את ספריו, בטענה שיש בהם דברי כפירה. היו כאלו שביקרו את השפעתו היתרה של אריסטו והפילוסופיה היוונית בכלל, עליו ועל הגותו, והתנגדו לשיטת הרמב"ם של "שמע האמת ממי שאמרה". והיו שטענו שספר זה – והעיסוק בפילוסופיה בכלל – מחלישים את האמונה הדתית ואת המחויבות ההלכתית.

הספר, שהשתלב בהגות המוסלמית של התקופה, התקבל טוב יותר בקרב יהודי ארצות האסלאם מאשר בקרב יהודים אשכנזים, שלא הכירו את ההגות המוסלמית ועסקו פחות בפילוסופיה. ל"מורה נבוכים" נודעה גם השפעה רבה על הוגים נוצרים באירופה, בפרט תאולוגים נוצרים שהתעניינו בפילוסופיה היוונית הקלאסית, ובאופן שבו היא נתפסת בקרב מאמינים מונותאיסטים.

מראשי המתנגדים לחיבור היו רבי שלמה מן ההר ותלמידו רבי יונה (שמאוחר יותר, חזר בו מהתנגדותו) וכן הרשב"א שחרם בחתימתו המגביל את לימוד הפילוסופיה מופיע בספר "מנחת קנאות" לרבי אבא מרי מלוניל, היוצא בחריפות נגד החיבור ונגד לימוד הפילוסופיה בכלל. בינו ותומכיו לבין קבוצת רבנים שתמכו בספר, התנהל פולמוס חריף שעורר הדים רבים בעולם היהודי. (ראו גם: רציונליזם יהודי בימי הביניים). החיד"א מצטט את תלמידי האר"י משמו כי "חכמת הרמב"ם הצילתו",[4] והרב חיים ויטל נזקק להסבר קבלי כדי לתרץ מדוע הרמב"ם שהיה מגדולי חכמי ישראל לא עסק בחכמת הקבלה. מאות שנים לאחר שדעך הפולמוס, כתב הגאון מווילנה, תוך רמיזה לדברי שלמה המלך בספר משלי (ז, 21) כי "הפילוסופיה היטתו (=את הרמב"ם) ברוב ליקחה".[5] רבי יעקב עמדין כותב שלא ייתכן שספר זה חובר על ידי הרמב"ם.[6] החיד"א (בשם הגדולים) מסנגר על הרמב"ם כנגד מתקיפיו באומרו כי בכך משך הרמב"ם את "המתפלספים שרואים בו פילוסוף גדול לדבריו בי"ד החזקה". לצד המתנגדים והמחרימים היו לספר גם תומכים נלהבים, כמו דון יצחק אברבנאל, הרלב"ג ואחרים, שכתבו פירושים ל"מורה נבוכים". סופו של דבר ההתנגדות הובילה לשריפת ספרי הרמב"ם בידי האינקוויזיציה הנוצרית, שהוזמנה לעשות כן על ידי רבני צרפת.

במאה ה-18 ניכר עניין מחודש בספר, עובדה המתבטאת בהופעתם של שתי מהדורות חדשות של הדפסת מורה הנבוכים (1742 במהדורת יסניץ של הרב דוד פרנקל; 1791 במהדורת יצחק אייכל), וזאת לאחר כמעט מאתיים שנה (מהמאה ה-16 ואילך) בו לא נדפס החיבור מחדש.

עם עליית תנועת ההשכלה היהודית, וכתגובה לה, החלה גם התנגדות מחודשת לספר. חיים נחמן ביאליק מתאר בבלדה "הַמַּתְמִיד",[7] המתארת את עולם הישיבות בליטא (ביאליק למד תקופה מסוימת בישיבת וולוז'ין), כיצד "אַף-יֵשׁ אֲשֶׁר גֹּרְשׁוּ וַיֵּצְאוּ נִדְחָפִים... הָרְבִיעִי – עִם "מוֹרֵה נְבוֹכִים" הִסְתַּתֵּר בַּעֲלִיָּה". גם רבי נחמן מברסלב, מתוך התנגדות למחקר באופן כללי, התנגד לקריאה בספר.[8]

בעקבות ביקורתו של הרב זאב יעבץ על המורה, כתב הרב אברהם יצחק הכהן קוק מאמר הגנה רחב על הטענות כנגד המורה נבוכים שבו כתב בין היתר:

"בדורותינו וכמה דורות שלפנינו ששקטו הרוחות ושמש הצדקה של הרמב"ם פרשה את אורה על פני כל אופק היהדות, נכנס גם "המורה" בכלל ספרי קודש שהם קניני התורה, וחלילה לנו לנהוג בו מנהג של זלזול, וחובתנו היום לא רק לדון את דבריו לכף זכות, כי אם גם להתעמק בהם ולמצות את מדותיו בתור מדותיה של תורה.[9]
כיום הספר מקובל על חוגים יהודיים רבים, אך יש הרואים סכנה במסרי הספר ובהיעזרותו במקורות שאינם מהעולם היהודי, ועל כן מגבילים מאוד את הלימוד בו. בישיבות החרדיות לא נפוץ העיסוק בספר, ואף בישיבות הציוניות יש רבנים הממליצים ללמוד אותו מעל גיל או רמת השכלה מסוימת.

תרגומי הספר

כמו כל ספריו של הרמב"ם מלבד ה"משנה תורה" הכתוב בעברית הקרובה ללשון חז"ל, מורה נבוכים נכתב בערבית יהודית ספרותית. בחירה זו נעשתה מאחר שזו הייתה השפה הרווחת בקרב קהל היעד שאליו נועד החיבור. עם זאת, מיד לאחר פרסומו הכה הספר גלים והתעורר אליו ביקוש גם בקרב יהודים שלא היו דוברי השפה וכן בקרב נוצרים. עובדה זו הביאה לכך שהחל ממועד פרסומו ועד ימינו זכה הספר למגוון מהדורות מתורגמות בשפות רבות. ריבוי התרגומים נובע בעיקר עקב הצורך באיזון העדין בין תרגום ספר העוסק בתכנים פילוסופיים המותאמים לימי הביניים, לבין הבנה מלאה של דברי המחבר, שהעיד בהקדמה שכתב לחיבור כי לכל מילה בו יש משקל רב והיא נבחרה בקפידה.

תרגומי ימי הביניים

שמואל אבן תיבון
דפוס ראשון של הספר בתרגום לעברית של שמואל אבן תיבון. רומא, שנת 1480 לערך

התרגום הראשון של מורה נבוכים לעברית נעשה עוד בחייו של הרמב"ם בידי ר' שמואל אבן תיבון (~1160 - ~1230), שאף התייעץ עמו בעבודת התרגום שלו. התרגום נעשה בהזמנתם של יהודי פרובאנס ודרום צרפת. ר' שמואל בן תיבון היה נצר למשפחת מתרגמים ואף היה פילוסוף בעצמו. עם זאת, עיקר פרסומו הגיע לו בזכות תרגומו למורה נבוכים.

מיד לאחר שר' יהונתן מלוניל שיגר אליו את ההזמנה לתרגום, פנה ר' שמואל אל הרמב"ם בבקשה לקבל ממנו הנחיות בעבודת התרגום, ביאור ביטויים קשים וכן ביקש להיפגש עמו. הרמב"ם השיב לו באיגרת בה תיאר את סדר יומו העמוס ובכך התחמק מפגישה עם ר' שמואל. עם זאת, הרמב"ם שיבח את עבודתו של אבן תיבון, ביאר את הביטויים עליהם נשאל, וייעץ לר' שמואל להימנע מתרגום מילולי ולהעדיף את השמירה על התכנים ורוח הדברים.

ר' שמואל סיים את עבודת התרגום בשנת ד'תתקפ"ד (1224), כעשרים שנה לאחר פטירת הרמב"ם. עבודתו הייתה מפעל חלוצי ותרגומו נחשב למדויק ולא חורג משפתו המקורית של הכתוב (זאת בניגוד מסוים להנחייתו של הרמב"ם עצמו, כך גם באשר לביטויים ספיציפיים עליהם שאל את הרמב"ם ולבסוף תרגמם באופן שונה מהצעת הרמב"ם). לצורך עבודתו נאלץ ר' שמואל להמציא מילים רבות שהיו חסרות באוצר המילים של העברית בימי הביניים. חלק מן המילים החדשות נגזרו משורשים עבריים קיימים, וחלקן הושאל מהערבית. לתרגומו צירף אבן תיבון נספח ובו "פירוש המילים הזרות" בו ביאר את המונחים הפילוסופיים בהם השתמש ושאת חלקם יצר בעצמו. גם מבנה המשפטים של אבן תיבון שומר במידה רבה על התחביר הערבי. בכך הניח אבן תיבון תשתית לשונית-פילוסופית בעברית עבור מחברים בדורות הבאים שנמשכו אחר תרגומו.

לשונו של אבן תיבון נחשבת לקשה ומסורבלת עבור הקורא העברי בן זמננו. כמו כן, על אף ההקפדה היתירה שלו על לשונו המקורית של הרמב"ם (וייתכן שגם בשל עובדה זו), היו שהאשימו אותו בחוסר דיוק. עם זאת, חשיבותו של תרגום זה גדולה ביותר הואיל וכמעט כל פרשני המורה מתייחסים לתרגומו של אבן תיבון, ולא למקור הערבי. הרוצה להבין את הפילוסופיה היהודית בימי הביניים יזדקק, גם אם בעל כורחו, לתרגום זה. התרגום זכה להדפסות ומהדורות רבות, החל מראשית עידן הדפוס. כיום, בתרגום זה משתמשים בישראל בעיקר בחלק מהישיבות וכן בחוגים למחשבת ישראל באוניברסיטאות.

רבי יהודה אלחריזי

סמוך לפרסום תרגומו של אבן תיבון, פרסם בשנת 1225 המשורר רבי יהודה אלחריזי את תרגומו למורה נבוכים, תרגום שהוכן גם הוא בהזמנה, בהזמנת יהודי ספרד. אלחריזי, איש טולדו, משורר ומתרגם שירה מוערך, תרגם את המורה ללשון שוטפת יותר ומעודנת יותר מזו של אבן תיבון, אך גם פחות מדויקת ועקבית. תרגומו של אלחריזי לא זכה לאותו פרסום לו זכה תרגומו של אבן תיבון, אך שימש יסוד דווקא לכמה תרגומים לשפות אירופיות שונות.

תרגומי תקופת ההשכלה

בתקופת ההשכלה החל להתעורר עניין מחודש הן בשפה העברית והן בפילוסופיה היהודית בימי הביניים. עובדות אלו הביאו ליצירתם של כמה תרגומים חדשים גם למורה נבוכים.

  • בשנת 1795 פרסם יצחק סטנוב (1732–1804), סופר עברי פורה ומראשוני תנועת ההשכלה, תרגום לחלקים ב' וג' של הספר.
  • מנחם מנדל לפין (1749–1826), מאבות ההשכלה בגליציה, תרגם ספרי מדע לעברית וליידיש כדי לשפר את מצב היהודים. כמו כן, לחם בחסידות אך גם במשכילים שפרקו עול תורה ומצוות. כדי להביא את מורה נבוכים לציבור המשכיל הרחב, החליט לנסח את מורה נבוכים בתרגומו של אבן תיבון מחדש. ניסוחו של לפין רהוט מזה של אבן תיבון אך מדויק פחות. בחייו הספיק להגיע רק עד פרק ע"ב בחלק א'. תרגומו של לפין מהווה חידוש בכך שהוא כתוב בלשון חז"ל. לפין לא ידע ערבית, ולכן הכין את התרגום (או למעשה, העיבוד) על פי התרגום הימי-ביניימי של שמואל אבן תיבון. לפין הספיק להכין לדפוס רק את שני החלקים הראשונים, וגם אותם לא הצליח להגיה כראוי מחמת עיוורונו. בסופו של דבר נדפס רק התרגום לחלק הראשון של המורה, על ידי תלמידו וידידו, מרדכי סוחוסטאוור, בז'ולקווה. תרגום זה נדפס רק לאחר מותו של לפין עצמו (שנת הדפוס אינה מופיעה והיא כנראה 1831). לתרגום צורף גם מבוא של לפין למורה בשם "אלון מורה". שני החלקים האחרים נותרו בכתב יד.

תרגומי המאה ה-20

הרב יוסף קאפח

תרגום מודרני לעברית נעשה על ידי הרב יוסף קאפח ונדפס לראשונה בשנת תשל"ב (1972) בהוצאת מוסד הרב קוק. במרוצת חייו תרגם וההדיר הרב קאפח עשרות ספרים, רובם של חכמי ימי הביניים ובראשם כתבי הרמב"ם. מהדורתו התבססה בעיקר על כתבי יד תימניים. מהדורה זו נחשבת למדויקת יותר מקודמותיה. תרגומו של הרב קאפח נצמד ללשון הרמב"ם, כאשר מילים וביטויים שמשמעותם בערבית אינה זהה לתרגום המילולי לעברית - תורגמו במשמעות מעשית. כמו כן, פעמים רבות הרב קאפח הביא תרגום שונה או מקביל, בהערותיו.[10]

מיכאל שורץ

תרגום מדעי חדש של פרופסור מיכאל שורץ בהוצאת אוניברסיטת תל אביב המסתייע בתרגומים הקודמים. שפת התרגום מודרנית ונגישה יותר, כולל שימוש במושגים מודרניים במקום המקוריים. התרגום מתבסס על דיוק רב במינוח הפילוסופי הערבי ועל הסתמכות מקפת בתוך המרחב הלשוני שבתוכו פעל הרמב"ם, וכן על ידע מקיף ומעמיק בלשון המקרא וחז"ל. בספר הפניות לספרי עזר ומאמרים ביחס לכל פרק ועניין. מחבר התרגום זכה בפרס ישראל למחשבת ישראל כאות הכרה והערכה על תרומתו הגדולה של תרגום זה, והוא התרגום העיקרי המשמש באקדמיה להתמודדות ישירה עם מחשבת הרמב"ם ועם חיבורו. על מהדורתו של הרב קאפח טען שורץ שהיא לוקה בחוסר עקביות בשימוש במונחים פילוסופיים בשל אי בקיאותו של המתרגם בשיח הפילוסופי הערבי בן הזמן.[11]

הלל גרשוני (מפעל משנה תורה)

תרגום חדש לעברית נעשה על ידי הלל גרשוני, במסגרת "מפעל משנה תורה" שמטרתו הנגשת וביאור ספרי הרמב"ם השונים. מאחר שלא עלה בידם להשיג את הסכמת בעלי זכויות היוצרים של התרגומים החדשים[12], נאלצו לתרגמו מחדש על מנת להדפיסו בלוויית ביאור והרחבות כפי שנעשה בשאר כתבי הרמב"ם. התרגום החדש מצטיין בבהירות ובעקביות בתרגום המושגים מערבית[13].

תרגומים לשפות אחרות

במרוצת הדורות, תורגם המורה לשפות רבות. עד לעת החדשה זכה הספר לכמה תרגומים ללטינית וכן תרגומים לספרדית ואיטלקית. כבר במחצית הראשונה של המאה ה-13 (משנות העשרים עד 1251) הופיעו לפחות שלש גרסאות שונות של תרגומים ללטינית, אף אם חלקיים. התרגום הראשון לשפה אירופית מודרנית היה תרגומו של הרב ד"ר שמעון ב' שייער לגרמנית ויצא לאור בפרנקפורט בשנת 1838. במהלך המאה ה-19 התפרסמו שלושה תרגומים נוספים לגרמנית, שני תרגומים לאנגלית, תרגום נוסף לאיטלקית וכן תרגום להונגרית.

העבודה המשמעותית ביותר על המורה במאה ה-19 הייתה הוצאת המהדורה המדעית של מורה נבוכים בשפת המקור על ידי המזרחן שלמה מונק בין השנים 1856–1866. מהדורתו התבססה על כתבי היד החשובים של הספר וצורפו לה הערות שוליים חשובות וכן תרגום של המורה לצרפתית. כל חוקרי ומתרגמי הספר מכאן ואילך (הן לעברית והן לשפות אירופיות) התבססו על מהדורה זו של מונק.

מורה נבוכים המשיך להיתרגם ללשונות רבות גם במאה העשרים, בכללן ניתן לציין את היידיש (1936), תרגום נוסף לגרמנית של מבחר פרקים מהמורה שפורסם על ידי אלכסנדר אלטמן בשנת 1935, ארבעה תרגומים נוספים לספרדית וכן תרגום לקטלאנית. כמו כן, זכה הספר או חלקים ממנו לשלוש מהדורות נוספות באנגלית במהלך המאה ה-20. שתיים מהן נעשו בידי ישראלים - חיים רבין ופרופסור שלמה פינס, והשלישי בידי פרופסור לפילוסופיה מאוניברסיטת הונולולו. בשנת 2000 התפרסם גם תרגום חלק א' של מורה נבוכים לרוסית על ידי ד"ר מיכאל שניידר.

פירושים על הספר

מהדורת מפעל משנה תורה של מורה הנבוכים

פירושים רבים נכתבו על מורה הנבוכים, החל מדור תלמידי הרמב"ם ועד ימינו. שני מניעים עיקריים עומדים בבסיס הפרשנות: האחד, הצורך בפירוש רעיונות פילוסופיים שונים, ובפרט מונחים אריסטוטליים, שאינם מוכרים לקורא המתחיל; והשני, הוא הצורך לפענח את רמיזותיו האיזוטריות של הרמב"ם, עליהם הוא מספר בהקדמתו. בין פרשני הרמב"ם ישנם גם שדקדקו בכל מילה ומילה, ובנו על רמיזותיו הררי-פרשנות.

בין הפרשנים המוכרים לנו, שפירושיהם הגיעו לידינו, הראשונים הם שם טוב בן יוסף אבן פלקירה, אברהם אבולעפיה (שפירש את הספר על דרך הקבלה), ומשה בן שלמה מסלרנו במאה ה-13. פרשנים בני המאה ה-14: משה נרבוני, יוסף אבן כספי.. במאה ה-15 נכתבו פירושיהם של פרופייט דוראן, אשר קרשקש, שם טוב בן יוסף אבן שם טוב, מרדכי כומטינו ויצחק אברבנאל. מאז גירוש ספרד הייתה הפוגה יחסית בכתיבת הפירושים, לצד מיעוט העיסוק במשנתו של הרמב"ם במורה הנבוכים וריבוי לימוד תורת הקבלה. למרות מגמה כללית זו, בבית מדרשו של רבי משה איסרליש, הרמ"א, נמשך העיסוק בספר. במסגרת עיסוק זה, כתב הרמ"א מערכת של הערות על הספר, שחלקן הגיעו לידינו[14]. בנוסף, תלמידו, הרב מרדכי יפה, כתב פירוש רציף, אקלקטי ברובו על מורה הנבוכים, בשם לבוש פנת יקרת[15].

בזמנה של תנועת ההשכלה חזר לימוד מורה הנבוכים למרכז ההגות היהודית, ונכתבו פירושים חדשים. ביניהם נמנה "גבעת המורה" של שלמה מיימון, שבפירושו הוא מחדיר לדברי הרמב"ם רעיונות נאו-קנטיאנטים, אך גם תרם תרומה רבת ערך בכתיבת תמצית של כל מורה הנבוכים, וכלל אותה באוטוביוגרפיה שלו, "חיי שלמה מיימון". יהודה אבן שמואל כתב פירוש מקיף לרוב חלקי מורה הנבוכים, הכולל ליקוט מדברי רבים מהפרשנים שקדמו לו. הרב יוסף קאפח, בשולי מורה הנבוכים שבתרגומו, הוסיף הערות ביאור, ופרופסור מיכאל שורץ, בהערות למורה הנבוכים שבתרגומו, מפנה רבות למאות מאמרי מחקר העוסקים בחקר משנת ה"מורה". בשנים האחרונות, החל לראות אור פירושו של הרב שלמה אבינר לספר[16]. הפירוש מבוסס על הפרשנות המסורתית והפרשנית כאחת, ומובאות בו גם הפרשנויות הרדיקליות למורה הנבוכים[17]. הרב יונתן שמחה בלס (רב היישוב חלמיש) כתב שני כרכים של עיונים במורה הנבוכים בשם "מנופת צוף". בשנת 2016 פרסם מפעל משנה תורה ספר קצר שכלל שלושה פרקים יסודיים במורה הנבוכים.[18] הפרקים הובאו בתרגום חדש של הלל גרשוני, ובביאור מצורף של הרב יוחאי מקבילי. באוגוסט 2018 יצא לאור במהדורה זו חלק א', עם ביאור קצר והרחבות, וביולי 2019 יצא לאור חלק ב'.[19] מטרת המהדורה היא להנגיש את הספר לציבור הרחב. לספר קיימת גם מהדורה אלקטרונית, ונוסח המקור מול התרגום זמין לציבור הרחב ללא תשלום.[20]

רוב הפרשנים בני חוגו של הרמב"ם פירשו את דבריו בצורה רדיקלית, בטענה כי הם חושפים סודות שהרמב"ם ראה לנכון להסתירם. את מעשיהם הצדיקו בצורך השעה שהכריחה אותם לכך. בין אלו בולטים הנרבוני ואבן כספי, שפירושיהם הקיצוניים עוררו את חמתם של רבנים שמרנים. לעומתם, קרשקש, כומטינו ואברבנאל נוקטים קו מתון יותר; קרשקש מצהיר בהקדמתו שמטרתו בקו המתון היא לשם חינוכם של צעירי הלומדים, ואילו אברבנאל האמין שהרמב"ם אכן היה שמרן בהרבה ממה שייחסו לו הנרבוני וחוגו, והוא מתפלמס עמם בכלים פרשניים.

בעת החדשה, ניסה ליאו שטראוס לגלות מחדש את הקו האיזוטרי של הרמב"ם, ובסדרת מאמרים הראה את הדרך לקרוא את הספר ולחשוף את סודותיו. בין התגליות שהעלה יש למנות את דעת הרמב"ם בעניינים מהותיים, כמו הנבואה, תורה מן השמים ובריאת העולם. במקרים רבים חופפת דעתו לדעתם של ראשוני פרשני הרמב"ם הרדיקליים. עבודות מחקר נוספות ומקיפות הן עבודותיהם של אברהם נוריאל, מארווין פוקס (באנגלית), שלמה מונק (בצרפתית), יעקב לוינגר, שרה קליין-ברסלבי ומשה הלברטל.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקימילון ערך מילוני בוויקימילון: מורה נבוכים
ויקימילון ערך מילוני בוויקימילון: מו"נ
ויקיטקסט טקסט בוויקיטקסט: מורה נבוכים
המקור בערבית יהודית
תרגומים לעברית
קישורים נוספים

הערות שוליים

  1. ^ סקירה על 'מורה נבוכים', אתר ידיעות ספרים.
  2. ^ בהקדמתו ל"מורה נבוכים", מציין הרמב"ם שהחל לכתוב את 'ספר הנבואה', אך הפסיק כאשר הבין כי אם יסביר את משלי הנבואה בצורה מפורשת יבינו זאת גם "המון העם" ולא רק הראויים לכך, ואם יסתיר את הפירוש על ידי משלים לא תועיל הכתיבה מאומה
  3. ^ ישנם כאלו שזיהו תלמיד זה עם רבי יוסף בן יהודה אבן עקנין ממרוקו, אולם ככל הנראה מדובר על רבי יוסף בן יהודה אבן שמעון ממצרים.
  4. ^ ספר שם הגדולים - חלק גדולים - מערכת מ אות קנ
  5. ^ הגהות הגר"א לשולחן ערוך, יורה דעה, קע"ט, ו' (באות ציון י"ג)
  6. ^ מתוך ספר מטפחת ספרים באתר היברובוקס: http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=33319&st=&pgnum=14
  7. ^ הבלדה המתמיד באתר ויקיטקסט
  8. ^ רבי נחמן מברסלב, חיי מוהר"ן סימנים: תז-תיא.
  9. ^ הראי"ה קוק, לאחדותו של הרמב"ם - מאמרי הראי"ה א' עמ' 105
  10. ^ יוסף קאפח, הקדמה למורה נבוכים בתרגומו.
  11. ^ מיכאל שוורץ, הקדמה למורה נבוכים בתרגומו.
  12. ^ הלל גרשוני, מורה הנבוכים, פתח דבר עמ' כא
  13. ^ השוואת התרגומים
    הרב יוחאי מקבילי, פתח דבר למורה נבוכים
  14. ^ תועפות רא"ם – הערות רבינו משה איסרליש למורה הנבוכים, אוצר החכמה ב, עמ' 71-51; אוצר החכמה ג, עמ' 6-5.
  15. ^ יצא לאור בהוצאת זיכרון אהרן, ירושלים, תש"ס
  16. ^ מורה הנבוכים לרמב"ם: פירוש, שלמה אבינר, עריכה: אוריה לוי, הוצאת ספרית חוה
  17. ^ מבוכה היא ברכה, אתר מוסף שבת, מקור ראשון.
  18. ^ עורך ראשי: יוחאי מקבילי, הזמנה למורה הנבוכים – מפגש ראשון, מפעל משנה תורה, תשע"ו 2016
  19. ^ עורך ראשי: יוחאי מקבילי, מורה הנבוכים - חלק ראשון, מהדורה חדשה מונגשת של ספרו ההגותי של הרמב"ם: תרגום בהיר, ביאור קצר ועדכני, הרחבות ועיונים, מפעל משנה תורה, תשע"ח 2018; חלק שני, תשע"ט 2019
  20. ^ מורה הנבוכים, באתר hamore.openapp.co.il
כתבי הרמב"ם - רבי משה בן מימון
כתבים הלכתיים פירוש המשנה • ספר המצוות • תשובות הרמב"ם • משנה תורה: ספר המדע • ספר אהבה • ספר זמנים • ספר נשים • ספר קדושה • ספר הפלאה • ספר זרעים • ספר עבודה • ספר קרבנות • ספר טהרה • ספר נזיקין • ספר קניין • ספר משפטים • ספר שופטים
כתבים פילוסופיים מילות הגיון • מורה הנבוכים
הקדמות לפירוש המשנה הקדמה לפירוש המשנה • הקדמה לפרק חלק • הקדמה למסכת אבות - "שמונה פרקים"
איגרות איגרת השמד • איגרת תימן • איגרת תחיית המתים
כתבים רפואיים פרקי משה • קיצורי גלינוס • על שמות הרפואות • תשובות רפואיות • ספר הסמים וההישמרות מפני הסממנים הקטלניים


פרשני מורה הנבוכים
מתרגמים רבי שמואל בן יהודה אבן תיבון • יהודה אלחריזי • מנדל לפין • הרב יוסף קאפח • מיכאל שורץ • הלל גרשוני
פרשנים ראשונים רבי משה בן שלמה מסלרנו • רבי שם טוב בן יוסף אבן פלקירה • רבי אברהם אבולעפיה • רבי יוסף אבן כספי • משה נרבוני • האפודי • רבי אשר קרשקש • רבי זכריה הרופא • רבי מרדכי כומטיאנו • רבי שם טוב בן יוסף אבן שם טוב • רבי יצחק אברבנאל • רבי דוד בן יהודה מסר לאון • רבי מרדכי יפה
פרשנים מהעת החדשה שלמה מימון • הרב שלמה אבינר • יהודה אבן שמואל
תרגומים לשפות אחרות שלמה מונק (צרפתית) • שלמה פינס (אנגלית) • אלכסנדר אלטמן (גרמנית) • מיכאל שניידר (רוסית)
Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=מורה_הנבוכים&oldid=1362693"