מחמוד עבאס
ערך זה עוסק ב | |||||
| לידה |
26 במרץ 1935 (גיל: 89) צפת | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| ישות מדינית | הרשות הפלסטינית | ||||
| מפלגה | פת"ח | ||||
| בת זוג | אמינה | ||||
|
| |||||
מחמוד עבאס (בערבית: محمود عباس, להאזנה (מידע • עזרה) נולד ב־26 במרץ 1935 בצפת), הידוע בכינוי אבו מאזן (أبو مازن), הוא מנהיג פלסטיני, יורשו של יאסר ערפאת כראש הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) וכיושב ראש הרשות הפלסטינית מאז הבחירות בשנת 2005. עבאס הוא ממייסדי הפת"ח.
ביוגרפיה
נעוריו ותחילת דרכו
עבאס נולד וגדל בצפת שבתחומי המנדט הבריטי. ב־1948 ברחה משפחתו לסוריה, שם עסק בהוראה, ובמקביל למד לתואר ראשון במשפטים באוניברסיטת דמשק. במחצית השנייה של שנות החמישים היגר לקטר, שם הועסק כפקיד החל משנת 1957 במשרד התרבות והחינוך ואף קיבל אזרחות קטרית, עליה ויתר מאוחר יותר.[1] באותה תקופה הוא ביקר בגדה המערבית ובעזה מספר פעמים כדי לאתר מורים פלסטינים המעוניינים לעבוד בקטר.
אימץ את הכוניה אבו מאזן על שם בנו הבכור מאזן.
בתחילת שנות השישים היה בין מייסדי הפת"ח, לצד יאסר ערפאת. לאורך השנים היה פעיל בהנהגת הפת"ח, חבר הוועדה המרכזית של הפת"ח שמנתה בשנת 1973 11 חברים ואחראי על ענייני הכספים של הארגון בשנות ה-70.[2][3] לאחר מלחמת ששת הימים יצא עבאס יחד עם ערפאת לירדן. עם הצטרפות הפת"ח לאש"ף ב-1968, היה עבאס לחבר המועצה הלאומית הפלסטינית[4] וחבר בוועד הפועל של אש"ף. עבאס עבר עם ערפאת ללבנון לאחר אירועי ספטמבר השחור. לפי מידע של ממשלת ישראל היה בין מקימי ארגון הטרור ספטמבר השחור.[5] אהוד יערי כתב ב-1973 שצלאח ח'לף ועבאס היו אחראים להפעלת המודיעין של הפת"ח במבצעים מיוחדים תחת השם "ספטמבר השחור" בלא היוועצות בחבריהם בהנהגת הפת"ח.[6] מחמוד דאוד ע'ודה ("אבו דאוד"), ראש ארגון ספטמבר השחור ומתכנן טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן, טוען בספרו האוטוביוגרפי[7] שעבאס היה בין היחידים ששותפו בסוד העניין והוא שדאג למימון הפעולה.[8] עבאס עצמו אמר שלא ידע למה עתיד לשמש הכסף.[9]
בשנות ה-70 נודע עבאס כאיש של סעודיה באש"ף[10] ונמנה בין המתונים בארגון. בינואר 1977 צוטט כאומר שאין הפת"ח מתנגד למגעים עם ישראלים.[11] באמצע שנות ה-70 הוא עסק בעידוד ירידה של יהודים מישראל לארצות ערב.[12] בשנים 1977–1978 ניהל שיחות עם ירדן ופעל לסיכול תוכנית האוטונומיה.[13] ב-1979 ניהל את המגעים של אש"ף עם רוחאללה ח'ומייני שעלה לשלטון באיראן.[14]
משנות השמונים ועד הסכם אוסלו
בשנת 1980 קיבל עבאס את תיק החוץ של אש"ף. בשנת 2016, כשנה לאחר פתיחת ארכיון מיטרוחין לעיון חוקרים, התפרסמו מסמכים לפיהם ב-1983, בתקופה שהיה חבר הוועד הפועל של פתח בדמשק ובתקופה שעשה את הדוקטורט שלו באוניברסיטת לומומבה, הוגדר עבאס סוכן ק.ג.ב ושם הצופן שלו היה "קרוטוב".[15]
במהלך מלחמת לבנון הראשונה עבר עבאס יחד עם הנהגת אש"ף לתוניס. לאחר חיסולו של ח'ליל אל-ווזיר (אבו ג'יהאד) בשנת 1988, הוא מונה לאחראי על ניהול המאבק בשטחים.[16]
עבאס היה מיוזמי הסכמי אוסלו, וב־13 בספטמבר 1993 חתם עליהם בשם אש"ף. היה בין המועמדים לפרס נובל לשלום, אך מכיוון שרק שלושה יכולים לזכות בפרס בשנה אחת, נדחק החוצה. ב־1995 גיבש יחד עם יוסי ביילין את הבנות ביילין-אבו מאזן כבסיס להסדר אפשרי בין ישראל ומדינה פלסטינית. ההבנות מעולם לא הפכו להסכם רשמי, אך היוו בסיס ליוזמות אחרות. בספרו "הדרך לאוסלו" פרסם כי היה תיאום בין אש"ף למפלגת העבודה על מנת לטרפד את המשא ומתן עם ממשלת ישראל בראשות יצחק שמיר, שהתחיל בוועידת השלום במדריד (1991), ופנייה של מפלגת העבודה לאש"ף לפעול לעידוד הצבעת ערביי ישראל למפלגות הערביות בבחירות לכנסת השלוש עשרה, על מנת להחליש את הליכוד.[17] טענות אלו הוכחשו על ידי אפרים סנה ועל ידי נציגי אש"ף.
בתור אחד מאחרוני המייסדים של הפת"ח, נחשב עבאס במשך שנים למספר שתיים במנהיגות הפלסטינית אחרי יאסר ערפאת; אולם הוא מעולם לא היה פופולרי בקרב הציבור הפלסטיני. בשנת 1996 מונה עבאס לתפקיד המזכיר הכללי של הוועד הפועל של אש"ף, מה שחיזק את מעמדו כשני לערפאת בהנהגה הפלסטינית וכיורש אפשרי. ב־8 באוגוסט 2009, במסגרת הוועידה השישית של הפתח בבית לחם, נבחר עבאס לעמוד בראש התנועה.[18]
פעילות במהלך האינתיפאדה השנייה
עוד מתחילת האינתיפאדה השנייה נחשב עבאס למבקרי דרך הטרור, או כפי שנקראה "המאבק המזוין". עבאס גרס כי העולם כבר נוטה להכיר בזכויות העם הפלסטיני, ולכן דרך המאבק צריכה להיות מדינית ובלא שימוש בכוח. הוא שב וטען באופן פומבי כי השימוש בטרור פגע במעמד הפלסטינים בעולם, והרחיק אותם מהשגת זכויותיהם. כמו כן, ביקר עבאס את הסממנים השליליים שיצרה האינתיפאדה - התרחבות התופעה של חיסולים פנימיים, מאבקי חמולות, אנרכיה ביטחונית ופגיעה בשלטון החוק. כל אלה, טען עבאס, היו תוצאה של השימוש בטרור ושל פעילות ישראל בעקבותיו.
ב־19 במרץ 2003, אחרי לחצים כבדים מצד ארצות הברית והאיחוד האירופי, מונה עבאס לראש הממשלה של הרשות הפלסטינית על ידי נשיא הרשות יאסר ערפאת, וממשלתו זכתה לאמון המועצה המחוקקת ב־29 באפריל והושבעה למחרת. כראש ממשלה ניסה להגיע להבנות עם החמאס והג'יהאד האסלאמי על "הודנה" - הפסקת אש זמנית במאבק בישראל. ב־4 ביוני 2003 נפגש בעקבה עם אריאל שרון וג'ורג' ווקר בוש והבטיח לשים קץ ל"אינתיפאדה החמושה". אולם קריסת ה"הודנה" וחוסר הגיבוי מצדו של ערפאת הביאו אותו להתפטר מתפקידו ב־6 בספטמבר 2003 בעקבות איום בהפלת ממשלתו בהצבעת אי אמון,[19] אולם הוא המשיך לכהן בתפקידו עד להשבעת ממשלת אבו עלא ב־11 בנובמבר.
בראיון שנתן כשנה לאחר התפטרותו נימק אותה בהיעדר שיתוף פעולה מצד ממשלת ישראל והממשל האמריקני וכן בהסתה הפרועה שהתנהלה נגדו ברחוב הפלסטיני (ככל הנראה בעידודו של יאסר ערפאת, שעבאס אכן הטיל עליו במרומז את האשמה).
כיו"ר הרשות הפלסטינית
ההחמרה בבריאותו של ערפאת במהלך נובמבר 2004 השיבה את עבאס אל מוקד הכוח השלטוני ברשות הפלסטינית. עם מותו של ערפאת באותו חודש, התמנה למחליפו בתפקיד יו"ר הוועד הפועל של אש"ף, כלומר ראש הארגון. על תפקיד יו"ר הרשות הפלסטינית התמודד בבחירות מיוחדות שנערכו ב-9 בינואר 2005 בצורה דמוקרטית ובפיקוח בינלאומי בראשות ג'ימי קרטר. לפי הערכות שונות, בבחירות השתתפו בין 70 ל־75 אחוזים מהפלסטינים בעלי זכות ההצבעה, אחוז הצבעה שנחשב גבוה מאד במדינות ערב.
במערכת הבחירות התבטא עבאס בגנות האינתיפאדה החמושה, ובכך חיזק את תדמיתו כדמות הממתנת בהנהגה הפלסטינית. מנגד, נפגש עם פעילים חמושים בערים הפלסטיניות השונות, והדגיש בנאומיו מחויבות מלאה למימוש זכות השיבה. כמו כן, מצעו לבחירות כלל את עיקרון "רשות אחת, חוק אחד, נשק אחד", שפירושו שרק לרשות הפלסטינית יש מונופול על שימוש בנשק. בישראל תלו ציפיות בבחירתו, אך גם הטילו ספק ביכולתו לשלוט בארגונים החמושים ברשות.
עבאס נבחר לתפקיד ברוב של כ־62 אחוזים, מול כ־20 אחוזים שבהם זכה ד"ר מוסטפא ברגותי ואחוזים בודדים שבהם זכו שאר המועמדים, והושבע לתפקיד ב־15 בינואר 2005. הבחירות הבאות לרשות הפלסטינית היו אמורות להתקיים בינואר 2010 אך לא התקיימו בפועל ומחמוד עבאס נשאר בתפקיד עד מועד לא ידוע.
לאחר מינויו לתפקיד חתר לסיום האינתיפאדה, כאשר במסגרת פסגת שארם א-שייח' הוא הכריז על סופה הרשמי של האינתיפאדה החמושה, אולם בחר לנסות לשתף את ארגוני הטרור בהנהגה הפלסטינית, ולא לפרקם מנשקם, מתוך השקפה ששילוב תנועות האופוזיציה בשלטון ימתן אותן ויחייבן לקבל את הכרעת הרוב. ממשלת שרון, שהחרימה את הרשות כל זמן שעמד בראשה יאסר ערפאת, שיתפה עמו פעולה במטרה להעביר בהדרגה לידי הרשות את השליטה בערים הפלסטיניות ולהסתייע בה כדי ליישם את תוכנית ההתנתקות. במרץ 2005, לאחר סבב דיונים אינטנסיבי בין הפלגים הפלסטיניים (כולל ארגוני הסירוב), הושגה הצהרת קהיר. ההצהרה כללה החלטה על "הרגעה" (תהדייה) – הפסקת אש מותנית מול ישראל – על אי שימוש באלימות בעניינים פנים-פלסטיניים, ועל השתלבות של חמאס במערכת השלטונית – לרבות עריכה מחדש של הבחירות במועצות המקומיות, והשתתפות התנועה בבחירות למועצה המחוקקת הפלסטינית. חמאס לא התחייבה באופן מלא ל"הרגעה", וירתה במספר מקרים פצמ"רים ורקטות בטענה כי היא מגיבה על "הפרות ישראליות", אך לאחר מספר חודשים התחייבה אליה באופן מלא. ה"הרגעה", על אף שלא הובילה להפסקת אש מלאה או להתקדמות במתווה "מפת הדרכים", הובילה להורדה משמעותית בהיקף האלימות בין ישראל לפלסטינים.
ב־14 ביולי בעקבות ירי פצמ"רים נרחב של חמאס ולחץ בינלאומי, הורה עבאס למנגנוני הביטחון של הרש"פ ופעילי התנזים של פת"ח לעצור בכוח את הירי. לאחר הוראה זו, והנאום התקיף שנשא ב־16 ביולי במועצה המחוקקת (בו תקף את חמאס בחומרה), החלה סדרת מאבקים בשטח בין חמאס לפת"ח ומנגנוני הביטחון, אשר כללו ירי ברחובות, שריפת משרדים ופגיעה בסממני שלטון. אף שמנגנוני הביטחון לא הצליחו לפגוע ביכולת חמאס, רבים טוענים כי עבאס יצא נשכר פוליטית מההסלמה משום שהפגין נחישות במאבק מולה. שר החוץ של ישראל דאז, סילבן שלום, טען כי עבאס "סוף סוף נלחם בטרור". ב־21 ביולי, בעקבות הבנות שהשיג עם חמאס, הפסיקו המאבקים.
ב־20 באוגוסט, ערב פינוי רצועת עזה, נשא אבו מאזן נאום שבו הגדיר את מטרותיו לאחר מימוש תוכנית ההתנתקות. עבאס הצהיר כי "נגמר היום הג'יהאד הקטן של שיחרור האדמה, והחל הג'יהאד הגדול של בניין המולדת". בשימושו באבחנות השונות בין סוגי הג'יהאד באסלאם, הדגיש את סדר העדיפויות השונה שהוא מייעד לעם הפלסטיני – התרכזות ברפורמות פנימיות ובבניין "מדינה שבדרך", ולא בטרור נגד ישראל.
למרות זאת, למעט צעדים סמליים אבו מאזן לא נקט שום פעולה משמעותית להשבת הסדר על כנו. יתרה מכך, ככל שהתקרבו הבחירות למועצה הפלסטינית המחוקקת (ינואר 2006) החלה הרשות הפלסטינית בראשותו לקרוס. במהלך ספטמבר ואוקטובר התגברה הפעילות הצבאית של ישראל, לאחר חידוש ירי הרקטות על ידי חמאס והג'יהאד האסלאמי. זמן קצר לאחר מכן, הבחירות המקדימות לרשימת הפת"ח פוצצו בידי חמושים מגדודי חללי אל אקצא ואילו בבחירות למועצות המקומיות איבד הפת"ח את כוחו לחמאס. בדצמבר 2005 התפצלה פת"ח, רשימתו של אבו מאזן, בעקבות החלטתם של מרואן ברגותי (בכלא הישראלי), מוחמד דחלאן וג'יבריל רג'וב לפרוש ולהקים מפלגה חדשה בשם "העתיד". פרישתם (יחד עם בכירים אחרים בתנועה, כמו קדורה פארס) חידדה את המתח בתנועה בין "דור תוניס" הוותיק, שהוביל את מאבק פת"ח בחוץ, ו"דור הביניים" שהוביל את האינתיפאדה הראשונה. אף שפרישת "דור הביניים" פגעה ביוקרתו של אבו מאזן, הרשימות אוחדו בסוף אותו חודש לרשימה אחת, ששילבה בין שני המחנות תחת מרואן ברגותי.
לאחר ניצחון חמאס בבחירות
לאחר ניצחון תנועת חמאס בבחירות של ינואר 2006, הטיל אבו מאזן על אסמאעיל הניה, ראש סיעת חמאס בפרלמנט, את הקמת הממשלה. אבו מאזן קרא לממשלה הפלסטינית ולחמאס להכיר בישראל ולנהל איתה משא ומתן, אך זו סרבה, ובכך גררה חרם כלכלי על "הרשות" מצד אירופה, ארצות הברית, ישראל ואף כמה ממדינות ערב. בעוד שבשבועות הראשונים נראה כי העברת השלטון תעבור באופן חלק, בהדרגה גדל המתח בין אבו מאזן ותנועתו פת"ח לבין תנועת חמאס. מתח זה הוביל בהמשך למספר רב של עימותים אלימים בין פעילי התנועות, ניסיונות התנקשות וחטיפות של בכירים - אירועים שהובילו למאות הרוגים ופצועים. אבו מאזן ניסה בהתחלה לנהל משא ומתן עם חמאס להקמת ממשלת אחדות, אך לאחר כישלון המגעים בנושא הצהיר בדצמבר 2006 על תמיכתו בבחירות מחודשות לנשיאות ולפרלמנט.
בראשית מרץ 2007 התכנסו נציגי הרשות הפלסטינית, ובראשם עבאס (מטעם הפת"ח) ואיסמעיל הניה (מטעם החמאס), ונציגי מדינות ערביות נוספות במכה שבערב הסעודית. בוועידה חתמו נציגי רוב המפלגות הפלסטיניות (המיוצגות במועצה המחוקקת) על ההסכמים הקואליציוניים. ההסכם על ממשלת האחדות הפלסטינית וכן חלוקת התיקים באותה ממשלה נחשבים להישג של הפת"ח ועבאס כאחד. הממשלה זכתה לאמון המועצה המחוקקת והושבעה ב־17 במרץ 2007. על אף משבר קטן שאירע כבר בתחילת דרכה (כאשר מינוי מוחמד דחלאן לתפקיד היועץ לביטחון לאומי נכשל בממשלה, בעקבות התנגדות רוב שרי החמאס) הממשלה לא נפלה.
בתחום המדיני, עבאס נפגש מספר פעמים עם בכירי הממשל האמריקני. הוא נפגש פעמיים עם קונדוליזה רייס, מזכירת המדינה האמריקאית, ואהוד אולמרט, ראש ממשלת ישראל, בתוך חודש וחצי, כאשר בפגישה השנייה הסכים להיפגש עם ראש הממשלה אולמרט על בסיס דו־שבועי ולנסות להפשיר את הקיפאון המדיני.
בראשית יוני 2007 החל החמאס בתהליך השתלטות על רצועת עזה. ב־14 ביוני הודיע עבאס על פירוק הממשלה הפלסטינית בעקבות השתלטות מלאה של החמאס על הרצועה.
ב־29 בפברואר וב־1 במרץ 2008 נכנסו כוחות גדולים של צה"ל לפעולה קרקעית ברצועת עזה ליד סג'עיה והרגו למעלה מ־33 פלסטינים, רובם מחבלים מהחמאס, ופצעו עשרות. אבו מאזן גינה את הפעולה ואמר שהיא "יותר גרועה מהשואה".[20]
ב-5 בנובמבר 2009 הודיע על התפטרותו בעקבות חוסר נכונות של הצד הישראלי להפסקת הבנייה בהתנחלויות והמשבר הפנימי בין הפת"ח לחמאס לדבריו.
בעשור השני של המאה ה-21
בשנת 2010 הוביל יוזמה להכרתן של מדינות במדינה פלסטינית בגבולות 1967, וזכה להכרתן של חמש מדינות בדרום אמריקה.[21]
ב-2011 פרסם העיתון "אל קודס אל ערבי" כי ממשלת ירדן הנפיקה תעודות זהות ירדניות לבכירי הרשות הפלסטינית, בהם למחמוד עבאס ושני בניו.[1]
באפריל 2011 חתם על הסכם "סולחה" עם ראשי חמאס.
בספטמבר 2011 הוביל את המהלך להכרה של האומות המאוחדות במדינה פלסטינית בגבולות 1967 שבירתה מזרח ירושלים. ב-23 בספטמבר נשא בעצרת הכללית נאום חריף כנגד ישראל, והצהיר (לפני הנאום) שהפלסטינים לא יכירו במדינה יהודית.[22] באותו יום הגיש עבאס בקשה לבאן קי מון להכיר בפלסטין כמדינה ה-194 שחברה באו"ם. בהמשך, הוביל עבאס את פנייתה של הרשות הפלסטינית לאו"ם לקבלת מעמד של מדינה בו. בעקבות זאת, למרות התנגדותה של ישראל למהלך, אישרה העצרת הכללית של האומות המאוחדות ב-29 בנובמבר 2012, ברוב גדול (בהחלטה 67/19 שלה) את צירופה של הרשות הפלסטינית לארגון כמדינה משקיפה שאינה חברה מלאה. גם בהזדמנות זו נאם עבאס בעצרת הכללית, כשהוא מאשים את ישראל בטיהור אתני של הפלסטינים ובכיבוש קולוניאלי המבטא גזענות ושנאה.[23]
ב-2014 חתם אבו מאזן על הסכם פיוס עם החמאס שבו תוקם ממשלת אחדות שנתמכת על ידי הפת"ח וחמאס. אבו מאזן המשיך לתמוך בהסכם האחדות למרות חטיפת ורצח שלושה נערים יהודיים על ידי פעילי חמאס, מבצע צוק איתן ברצועת עזה וניסיון להפיכה של חמאס ביהודה ושומרון שסוכל על ידי שירות הביטחון הכללי וצה"ל.
ב-26 בספטמבר 2014, בעקבות מבצע צוק איתן, נשא אבו מאזן נאום באו"ם נגד ישראל שבו האשים אותה ברצח עם ברצועת עזה ובתכנון נכבה שנייה כנגד הפלסטינים.[24] הנאום ספג גינויים[25] בישראל, לרבות מממשלת ישראל[26] והשמאל המתון.[27] גם הבית הלבן גינה את הנאום כ"פוגעני" והגדיר אותו כ"לא יותר מפרובוקציה חסרת תועלת."[28] בהמשך אמר: "ישראל מפעילה משטר אפרטהייד".
ב-2 בנובמבר 2014 הביע אבו מאזן תמיכה בהתנקשות בפעיל הר הבית יהודה גליק, במכתב ניחומים ששלח למשפחת המחבל שירה בגליק: ”בכעס ובגינוי רב קיבלנו את הידיעה על פשע ההתנקשות הנפשע שביצעו כנופיות ההרג והטרור של צבא הכיבוש הישראלי השנוא, נגד מועתז חיג'אזי, שמת כשהיד בהגנה על זכויות עמנו, ועל מקומותינו הקדושים”.[29][30]
באוקטובר 2015, בעקבות גל מעשי טרור פלסטיני, בעיקר בירושלים, שבמהלכו נרצחו שבעה יהודים ונפצעו עשרות אחרים, שודר נאום מוקלט של אבו מאזן. בנאום הוא אמר כי "המתקפה הישראלית נגד בני עמנו, אדמתם והמקומות הקדושים להם מאיימת על השלום ועל היציבות". הוא לא גינה את הפיגועים והאשים את ישראל בהוצאתו להורג של אחמד מנאסרה, נער בן 13, שביצע פיגוע דקירה בפסגת זאב שבו נפצעו באורח קשה שני יהודים.[31] הנאום ספג גינויים ישראליים מימין ומשמאל. סיעת המחנה הציוני הגיבה: "דבריו של אבו מאזן הם דברי בלע חמורים המעוותים את המציאות, גובלים בחוסר אחריות מוחלט, ומלבים עוד יותר את הייאוש והשנאה באזור".[31] לשכת ראש הממשלה הגיבה שדברי אבו מאזן הם דברי הסתה ושקר, בין היתר משום שהנער האמור לא הוצא להורג אלא נוטרל בעזרת מקלות בעת הפיגוע, וטופל בבית החולים הדסה עין כרם.[32]
ב-22 ביוני 2016 הציע יו"ר הפרלמנט האירופי, מרטין שולץ, לעבאס להיפגש עם נשיא מדינת ישראל, ראובן ריבלין, כאשר שניהם שהו בבריסל, אך עבאס סירב.[33] למחרת נשא נאום אנטישמי שבו האשים את ישראל בכך שרבניה הורו להרעיל את המים של הפלסטינים[34] ואמר שישראל היא מדינה פשיסטית. נאומו ספג גינוי חריף בישראל, בין השאר מראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו,[35] וכן מהליגה נגד השמצה. בעקבות זאת עבאס חזר בו מדבריו.[36]
בספטמבר 2016, בעקבות הפרסומים על כך שעבאס היה סוכן קג"ב (שהתבססו על ארכיון מיטרוחין) וכן על רקע המפגש האפשרי בין ראש ממשלת ישראל ליו"ר הרשות הפלסטינית במוסקבה, עלתה שאלת תפקידו של סגן שר החוץ הרוסי מיכאל בוגדנוב, אשר היה השגריר הרוסי בדמשק באותה תקופה.[37]
ב-30 בספטמבר 2016, השתתף עבאס בהלוויתו של הנשיא התשיעי של מדינת ישראל, שמעון פרס, בחלקת גדולי האומה בהר הרצל, צעד שבעקבותיו ספג ביקורת רבה מצד כלי תקשורת של החמאס וגופי תקשורת נוספים בעולם הערבי.[38]
עבאס והכחשת השואה
בשנת 1982 סיים עבאס את לימודי הדוקטורט בהיסטוריה בברית המועצות באוניברסיטה ע"ש פטריס לומומבה. עבודת הדוקטורט שלו הוגשה בשפה הרוסית תחת הכותרת "הקשרים בין הנאציזם לציונות בין השנים 1933 - 1945". העבודה הייתה בסיס לספר שכתב בערבית בשם "הפן האחר: הקשרים הסודיים בין הנאצים להנהגת התנועה הציונית".[39] עבאס טען בספר שהתנועה הציונית שיתפה פעולה עם הנאצים בהשמדת העם היהודי, תמורת חתימת הסכם ההעברה בין גרמניה הנאצית לסוכנות היהודית, שבמסגרתו הותרה העברת רכוש של עשרות אלפי יהודים מגרמניה לארץ ישראל.[40] בין השאר הסתמך עבאס על עבודותיו של ההיסטוריון ראול הילברג, אשר האשים את היודנראטים וגורמים נוספים בחברה היהודית בשיתוף פעולה עם הנאצים.
בהקדמה לספר האשים את התנועה הציונית בניפוח מספר הנרצחים וחומרת השואה. ובין השאר כתב (על פי תרגום וציטוטים שהובאו על ידי מכון ממרי)[40]:
במלחמת העולם השנייה נהרגו ארבעים מיליון איש בני עמים שונים בעולם. העם הגרמני הקריב עשרה מיליון איש, העמים הסובייטים עשרים מיליון ואת היתר יוגוסלביה, פולין ושאר העמים. אולם לאחר המלחמה התפרסם כי שישה מיליון יהודים היו בין הקרבנות וכי מלחמת ההשמדה הופנתה בראש ובראשונה כנגד היהודים ואחר כך כנגד שאר עמי אירופה.
לאמיתו של דבר, איש אינו יכול לאשר מספר זה או להכחישו לחלוטין. במילים אחרות, מספר הקרבנות היהודים יכול להיות שישה מיליון ויכול להיות קטן בהרבה - אפילו פחות ממיליון. העלאת הדיון בנוגע למספר היהודים אינה מפחיתה בשום אופן מחומרת הפשע שבוצע כלפיהם, שהרי רצח - ולו של אדם אחד - הוא פשע שהעולם התרבותי אינו יכול לקבל והאנושות אינה יכולה להכיר בו. ...
הציונות דיברה תחילה על שנים עשר מיליון שהושמדו במחנות ריכוז אלו, אחר כך המספר הצטמצם מאד והפך לחצי, כלומר לשישה מיליון בלבד. אחר כך המספר הצטמצם עוד יותר והפך לארבעה מיליון, שהרי לא יכול להיות שהגרמנים הרגו או השמידו יותר יהודים ממה שהיו בעולם בתקופה זו. למעשה, המספר האמיתי קטן בהרבה מן המיליונים השקריים הללו. ההיסטוריון והסופר ראול הילברג סבור[41] כי המספר אינו עולה על 896,000.
אחר כך ניסתה התנועה הציונית לתאר כיצד הם נרצחו במחנות הריכוז ובתאי הגזים, כשהיא מתעלמת משתי עובדות יסודיות. ראשית, חלק גדול מהיהודים נשאר בחיים ... שנית, חיסול הקרבנות לא התבצע רק במחנות הריכוז ובתאי הגזים. חלק מהקרבנות נפלו כתוצאה מהשתתפות במלחמות ובקרבות וכן בשל הרעב והמחלות שפגעו בכל עמי אירופה. בנוסף לכך, מחנות הריכוז לא היו רק ליהודים אלא כללו אנשים מכל אירופה ובהם לוחמים, אינטלקטואלים, משכילים, שבויי מלחמה ומתנגדי הפאשיזם...
אשר לתאי הגזים, שנאמר כי נועדו לרצוח יהודים: במחקר מדעי שפרסם הפרופ' הצרפתי רובר פוריסון הוא שולל את קיומם של תאים אלה למטרת רצח אנשים, וטוען שהם נועדו לשריפת גופות בלבד, מחשש להתפשטות מחלות וזיהומים באזור.
דברים אלו הביאו להאשמת עבאס בהכחשת השואה, על ידי ארגונים יהודיים וישראליים. בספר שכתב אלן דרשוביץ עם עמיתים נטען שספרו של עבאס צוטט רבות בעולם הערבי על ידי מכחישי שואה ובמהלך השנים עבאס סירב לחזור בו מהטענות שהעלה בספרו.[42]
מאז שעלתה הכוונה למנותו לראש הממשלה הפלסטינית הכחיש עבאס מספר פעמים את הטענות כי הוא מכחיש שואה וגינה את השואה ואת סבלו של העם היהודי, אולם הוא לא חזר בו מהדברים שכתב בספרו.[43] בראיון לעיתון "הארץ" ממאי 2003[44] הסתייג עבאס מתיוגו כ"מכחיש שואה":
כתבתי באופן מפורט על השואה וציינתי כי איני רוצה להיכנס למספרים. ציטטתי ויכוח בין היסטוריונים שנקבו במספרים שונים של קרבנות. אחד כתב שהיו 12 מיליון קרבנות וציטטתי אחר שכתב שהיו רק 800 אלף. אין לי שום רצון להתווכח עם המספרים. זהו פשע נורא ובלתי נסלח נגד העם היהודי, פשע נגד האנושות שלא יכול להתקבל על ידי המין האנושי. השואה היא דבר נורא ואיש לא יכול לטעון שאני הכחשתי אותה.
ביוני 2010 שוחח עבאס עם מנהיגי יהדות ארצות הברית, וענה לשאלותיהם בנושא תהליך השלום ועמדותיו המדיניות. בין היתר ביקש להבהיר לנוכחים כי חרף הטענות הישראליות שלפיהן הקדיש את עבודת הדוקטורט שלו להכשרת טענות של מכחישי שואה, הוא מכיר בשואת יהודי אירופה ואף שלח נציגים פלסטינים לייצג את הרשות בטקסים רשמיים בפולין וברוסיה, בניסיון להשריש את ההכרה בשואה בקרב הציבור הפלסטיני.[45] גם בפברואר 2014, במפגש עם סטודנטים ישראלים, אמר שהוא כתב בספרו שמיליוני יהודים נהרגו בשואה.[46]
מאידך, בינואר 2013, בראיון לערוץ לבנוני, חזר עבאס על תזת הדוקטורט שלו ולפיה ההנהגה הציונית עודדה את הנאצים לבצע את השואה, כדי לקבל את "אדמת פלסטין".[47] באפריל 2014 סוכנות הידיעות הפלסטינית וואפא ציטטה מדבריו על יום הזיכרון לשואה ולגבורה, בין היתר אמר: "מה שאירע ליהודים בשואה הוא הפשע הנתעב ביותר שידעה האנושות בעת החדשה".[48]
חייו האישיים
מחמוד עבאס נשוי לאמינה ואב לטארק ויאסר.[49] בנו הבכור מאזן מת ב-2002 מהתקף לב.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ציטוטים בוויקיציטוט: מחמוד עבאס |
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מחמוד עבאס |
| עיינו גם בפורטל: | |||
|---|---|---|---|
|
פורטל המזרח התיכון | ||
- קורות חייו
- מחמוד עבאס, אתר מבט לתקשורת פלסטינית
- ממר"י, אבו מאזן, פרופיל פוליטי, באתר News1 מחלקה ראשונה, 29 באפריל 2003יורם אטינגר, מי אתה, אבו מאזן?, באתר ynet, 14 בינואר 2005
- אלחנן מילר, מחמוד עבאס והציונות: ממאבק להשלמה; בהוצאת הפורום לחשיבה אזורית
- כתביו ונאומיו
- מחמוד עבאס, The Long Overdue Palestinian State, ניו יורק טיימס, 16 במאי 2011
- מחמוד עבאס, חזון השלום הפלסטיני מעולם לא היה ברור יותר, באתר הארץ, 07.07.2014
- נאום עבאס בעצרת האסיפה הכללית ה-63 של האו"ם, אתר האו"ם
- אחר
סוכנויות הידיעות, אבו מאזן: מפת הדרכים היא הדרך לשלום, באתר ynet, 16 במאי 2006
- ארנון רגולר וסוכנויות הידיעות, אבו מאזן לישראל: אל תבצעו צעדים חד-צדדיים, באתר הארץ, 16 ביוני 2006
- חדשות, אבו מאזן: ייתכן שנשוב למאבק מזוין בישראל, באתר של "רשת 13", 28 בפברואר 2008 (במקור, מאתר "nana10")עלי ואקד, אבו מאזן נבחר לראש פתח: "ירושלים בירתנו", באתר ynet, 8 באוגוסט 2009
עקיבא אלדר, מחמוד עבאס: "קבלת יוזמת השלום הערבית תביא לקץ הסכסוך", באתר הארץ, 8 ביולי 2014
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 פזית רבינא, "יומן", מקור ראשון, גיליון 706, י"ד באדר תשע"א, 18 בפברואר 2011
- ^ עמדות מפתח בפת"ח עדיין בידי הותיקים, דבר, 28 במרץ 1973
- ^ תמר גולן, מתונים באש"ף בעידוד סעודיה, שוקלים הצטרפות להסכמי השלום, מעריב, 17 באוקטובר 1978
- ^ Abbas, Mahmoud, The Encyclopedia of Middle East Wars
- ^ שאילתא 161 של חבר הכנסת אורי אריאל ותשובת השר גדעון עזרא, הישיבה השלושים ושבע של הכנסת השש עשרה, 25 ביוני 2003, עמ' 116 - 117, באתר הכנסת
- ^ אהוד יערי, לקראת פילוג בפת"ח?, דבר, 9 במרץ 1973
- ^ Palestine: de Jérusalem à Munich, Abou Daoud avec la collaboration de Gilles du Jonchay, ... présenté par Jacqueline Raoul-Duval, Paris : A. Carrière, 1999, מסת"ב 284337085X
Abou Daoud, Palestine : a history of the resistance movement by the sole survivor of Black September, New York : Arcade Pub., מסת"ב 1559704292 - ^ נועם שרביט, אבו מאזן דאג למימון טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן, 26 ביוני 2003, באתר חדשות מחלקה ראשונה
- ^ The Encyclopedia of the Arab-Israeli Conflict:, page 19
- ^ סעודיה לוחצת על סאדאת, מעריב, 24 באוקטובר 1978
- ^ דובר פת"ח איננו מתנגדים, דבר, 9 בינואר 1977
- ^ אהוד יערי, חליפה ישנה - תפרים חדשים, דבר, 24 במרץ 1977, המשך
- ^ ועדת ירדן אש"ף לסיכול האוטונומיה, דבר, 4 בדצמבר 1978
- ^ קרבו אותנו לחומייני וקבלו עוד סיוע, מעריב, 28 בפברואר 1979
- ^ ערוץ 1: ראש הרשות הפלסטינית, אבו מאזן היה סוכן של הק.ג.ב באתר רשת ב'
- ^ Philip Mattar, Abbas Mahmud, Encyclopedia of the Palestinians, page 1
- ^ מחמוד עבאס, "הדרך לאוסלו", פרק ה', עמ' 95 - 96
- ^ עלי ואקד, ללא מתחרים: אבו מאזן נבחר לראש תנועת פתח, באתר ynet, 8 באוגוסט 2009
- ^ עלי ואקד והסוכנויות, אבו מאזן התפטר; ערפאת הכריז על ממשלת מעבר, באתר ynet, 6 בספטמבר 2003
- ^ עלי ואקד ושרון רופא-אופיר, אבו מאזן: הפעולה בעזה גרועה מהשואה, באתר ynet, 1 במרץ 2008
- ^ אבו מאזן: על הקהילה הבינלאומית לגבש נוסחה חדשה לתהליך השלום, באתר הארץ, 31.12.2010
- ^
שגיאות פרמטריות בתבנית:Ynet
פרמטרים ריקים [ 5 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית רועי קייס ורויטרס, אבו מאזן בדרך לבאן, הנייה תוקף: אסור להתחנן, באתר ynet, 23 בספטמבר 2011 - ^ יצחק בן-חורין, האו"ם אישר ברוב עצום: פלסטין - מדינה משקיפה, באתר ynet, 30 בנובמבר 2012
- ^ אבו מאזן באו"ם: "ישראל מתכננת נכבה חדשה", mako-חדשות 2, 26 בספטמבר 2014.
- ^ זעם בישראל על דברי אבו מאזן: "נאום מלא הסתה ושקרים", mako-חדשות 2, 26 בספטמבר 2014.
- ^ נתניהו: "נאום אבו מאזן - נאום הסתה רצוף שקרים", ישראל היום, 27 בספטמבר 2014,
יעלון על נאום אבו מאזן: "כל דיון עמו על גבולות יהיה מנותק מהמציאות", נענע10, 27 בספטמבר 2014,
ליברמן מגיב על נאום אבו מאזן: "טרוריסט מדיני", מעריב השבוע, 27 בספטמבר 2014. - ^ נחמן שי על נאום אבו מאזן: "יום עצוב למי שמאמין כי עדיין קיימת תקוה להפרדה בין שני העמים", מעריב השבוע, 27 בספטמבר 2014,
יו"ר מרצ מסתייגת: "רצח עם בעזה? זו הגזמה", mako-חדשות 2, 27 בספטמבר 2014. - ^ הבית הלבן לצד ישראל: "נאום אבו מאזן הוא לא יותר מפרובוקציה", נענע10, 27 בספטמבר 2014.
- ^ אבו מאזן שלח מכתב תנחומים למשפחתו של היורה בגליק, וואלה, 2 בנובמבר 2014.
- ^ עבאס ניחם את הורי המחבל. ליברמן: "להוקיע אותו", באתר nrg, 2 בנובמבר 2014.
- ^ 31.0 31.1
שגיאות פרמטריות בתבנית:Ynet
פרמטרים ריקים [ 5 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית אליאור לוי ואטילה שומפלבי, השקר של אבו מאזן: "בן ה-13 הוצא להורג", באתר ynet, 14 באוקטובר 2015. - ^
שגיאות פרמטריות בתבנית:Ynet
פרמטרים ריקים [ 5 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית יעל פרידסון ואטילה שומפלבי, העדות המצולמת: המחבל ש"חוסל" מאושפז באורח קל-בינוני, באתר ynet, 15 באוקטובר 2015,
אליאור לוי, אבו מאזן החליף שקר בשקר: "ירי בדם קר" במקום "הוצאה להורג", באתר ynet, 15 באוקטובר 2015. - ^ איתמר אייכנר, אבו מאזן סירב לפגוש את הנשיא ריבלין, באתר ynet, 23 ביוני 2016.
- ^ המצאת "הרבנים המרעילים", באתר ערוץ 7, 23 ביוני 2016.
- ^ זאב קם, יוחאי עופר ואריאל כהנא, נתניהו נגד אבו מאזן: "שקרן שמעליל עלילות דם עלינו", באתר nrg, 23 ביוני 2016.
- ^ ג'קי חורי, עבאס חוזר בו מהאמירה על הרעלת הבארות: לא התכוונתי לפגוע ביהודים, באתר הארץ, 25 ביוני 2016
- ^ אלי קלוטשטיין, אבו-מאזן סוכן קג"ב? ישראל מדברת עם הבוס שלו, באתר nrg
- ^ רועי קייס, זעם בעולם הערבי: "אבו מאזן בכה בהלוויה. זו בגידה", באתר ynet, 30 בספטמבר 2016
- ^ ניתן לראות את הכריכה של הספר המציגה שיתוף פעולה יהודית נאצית ב- David Bedein, "Acceptable" Holocaust Denial, December 12, 2006, FrontPageMagazine.com
- ^ 40.0 40.1 אבו מאזן – פרופיל פוליטי, אתר ממר"י, 24 באפריל 2003
- ^ ראול הילברג לא הביא מספר כזה. להיפך, הוא כתב ששליש מהעם היהודי שמנה 16 מיליון איש הושמד בשואה
- ^ David Dalin, John Rothmann, Alan Dershowitz, Icon of Evil: Hitler's Mufti and the Rise of Radical Islam, page 119
- ^ Holocaust denial as an international movement, Stephen E. Atkins, page 214
- ^ עקיבא אלדר, אבו מאזן: מנגנוני הביטחון בגדה הרוסים כליל, באתר הארץ, 28 במאי 2003
- ^ סוכנויות הידיעות, אבו-מאזן נגד ההסתה: איני מכחיש שואה, באתר nrg, 29 ביוני 2010
- ^ אסף גבור, אבו מאזן: "חמאס צפוי להכיר בהסכם עם ישראל", באתר nrg, 16 בפברואר 2014
- ^ אבו מאזן: ההנהגה הציונית הייתה קשורה לנאצים, nrg מעריב, 21 בינואר 2013.
- ^ الرئيس في لقائه بالحاخام شناير يعزي اليهود في ذكرى 'الهولوكوست' ההודעה המקורית באתר וואפא. תרגום ההודעה מופיע בדף שיחת הערך.
אבו מאזן: "השואה היא הפשע הנורא ביותר שבוצע כנגד האנושות" באתר גלי צה"ל - ^ נא להכיר: הגברת הראשונה של רמאללה, באתר nrg
| הקודם: רווחי פתוח (זמני) |
נשיא הרשות הפלסטינית 15 בינואר 2005 ואילך |
הבא: עדיין בתפקיד |
| הקודם: לא היה תפקיד כזה |
ראש ממשלת הרשות הפלסטינית 19 במרץ 2003 - 6 בספטמבר 2003 |
הבא: אחמד קריע |
