מיתני
מיתַני - ממלכה חורית קדומה ששכנה בצפון מסופוטמיה. מרכזה היה באזור נהר חבור והפרת העליון. בעת העתיקה חלק מהאזור בו שכנה ממלכת מיתני היה ידוע בעת העתיקה בשם: חַנִיגַלְבַּת, שהיה שמו הקדום של האזור, נהרין ונַהרִימ כלומר: נהריים, כמו בשם האזור ארם נהריים, במכתבי אל-עמארנה הופיעה גם בשם סֻבַּרֻ, וכן חֻרִי - ארץ החורים. מיתני התקיימה מאמצע המאה ה-16 לפנה"ס ועד אמצע המאה ה-13 לפנה"ס. בירתה של מיתני הייתה "וַשוּכַּנִי" אשר מקומה המדויק אינו ידוע. אחת ההשערות היא שהעיר שכנה ב"תל אל פחריה" (Tell el Fakhariya). תושבי הממלכה היו ברובם חורים. לעומת זאת מלכיה היו ממוצא הודו-איראני. אלים הודיים המוזכרים בריג-וודה כמו מיתרא ואינדרה היוו חלק מרכזי מהפנתאון שלהם.[1]
תקופת גדולתה של מיתני הייתה בתקופת הברונזה המאוחרת. בתקופה זו התפשטה דרומה והפכה לכוח העיקרי שעמד מול האימפריה המצרית בתקופת הממלכה החדשה. במחצית המאה ה-16 לפנה"ס ניהלו פרעוני מצרים אמנחותפ הראשון ותחותמס הראשון מלחמות עם ממלכת מיתני שהתפשטה דרומה והפכה במאות ה-16 עד ה-14 לפנה"ס לכוח העיקרי שעמד מול המצרים. בראשית המאה ה-15 כבשה מיתני חלקים ניכרים מכנען וסוריה. שטחה כלל את רובה של סוריה, חלקים מטורקיה של היום כמו כיזוואתנה, וחלקים גדולים מצפון עיראק של היום. גבולה הדרומי היה עם האימפריה המצרית. בתקופתם של המלכים: "שַׁאוּשַתַר" (1480 לפנה"ס לערך) ו-"תוּשרַתה" (1400 לפנה"ס לערך) הייתה מיתני אחת המעצמות הגדולות של קדמת אסיה. השפעתה הגיעה עד דמשק וגבל בחוף הלבנוני. מיתני תמכה במלכי כנען במאבקם כנגד תחותמס השלישי. במסעו השמיני של תחותמס השלישי הוא ניצח את מיתני, אבל לא הצליח לכבוש את סוריה. גם בנו של תחותמס השלישי - אמנחותפ השני יצא למסע קרב כנגד מיתני. המסעות בכללם לא צלחו, אבל הושג איזון בין מצרים למיתני. שתי הממלכות קבעו את גבול תחומי ההשפעה שלהם שעבר בין אזור קדש שבסוריה לבקעת הלבנון.
במשך שנים דיכאה מיתני את ממלכת אשור, עד שבמאה ה־15 לפנה"ס פתח אשור־אֻבַּלִּיט הראשון מלך אשור במרד גלוי ומוצלח נגד מיתני, שעלה למיתנים באדמות רבות והקנה למלך האשורי תארים נכבדים. במסגרת מסעו כבש את רוב עריה. המשפחה המלכותית של מיתני ברחה לאירידו. הצבא האשורי הגיע לעיר שבה אותם והיגלה אותם לאשור. אירידו והיישובים סביבה הוצתו בשריפה ונהרסו, ובכתובתו של אדד-ניררי הראשון הוא מציין שהוא המליח את אדמתה, אירוע טקסי הנעשה למדינה מורדת.
מיתני שימשה כיעד העיקרי במסעותיו הצבאיים של שופילוליומש הראשון שחי באמצע המאה ה-14 לפנה"ס, הוא הנחיל לה מפלות כבדות עד שכבש את בירתה "וַשוּכָני".
המאבק בין אשור ומיתני נמשך בימי אַדַד־נִירָרִי הראשון שחי המאה ה-13 לפנה"ס, ושַׁלְמַנְאֶסֶר הראשון והסתכם בהכנעה ומחיצה של שתי הממלכות. יריבתה העיקרית מצפון-מערב הייתה ממלכת החתים.
ארכיון מכתבי אל-עמארנה כוללים 14 מכתבים מתושרַתַה (אנ') מלך מיתני, למלך מצרים, רובם לאמנחותפ השלישי והם עוסקים בקשרים הבינלאומיים בין שתי הממלכות, וכן בנישואי שתי נסיכות ממיתני לאמנחותפ השלישי. באחד המכתבים, המופנה לאמנחותפ הרביעי מצוין דבר מותו של אמנחותפ השלישי שנשלח לנא אמון. מכתבי מלך מיתני הם הארוכים ביותר בקורפוס מכתבי אל עמארנה.[2]
הסוף הפתאומי של מספר תרבויות בנות האזור סביב ל־1200 לפנה"ס הוביל לטענה כי גויי הים אחראים לחורבן האומות החתיות, ממלכת אמורו, מיקניות והמיתניות. אף על פי כן, ההיסטוריון מארק ואן דה מיארופ ואחרים טענו כנגד התאוריה. האגיפטולוג הצרפתי ניקולה גרימל טען כי מיתני, אשור ובבל חרבו בידי קבוצה אשר חיה בגבולות האדמות המיושבות ונקראה באכדית חַבִּירוּ.
קישורים חיצוניים
| מסופוטמיה | ||
|---|---|---|
| ממלכות בתקופת הברונזה | ||
| שומר | אומה • אור • ארידו • ארך • אשנונה • באד-טיבירה • בורסיפה • דיר • לגש • מלגיום • נגירסו • ניפור • סיפר • כיש • שדופום • שורופק | 
|
| עילם | שושן • אנשאן | |
| אכד | אכד • מארי • גותים | |
| אמורים | אמר • תותול • איסין • ארך • לרסה • בבל • כיש • מרי • תרקה • ימחֿד • אכלתום | |
| בבל | התקופה הבבלית הקדומה • כשים • האימפריה הבבלית החדשה • כשדים • דור-כוריגלזו | |
| אשור | אשור • כלח • דור שרוכין • נינוה • חרן • אימגור-אנליל • האימפריה האשורית החדשה | |
| חור | מיתני • אורקש • נוזי • אוררטו | |
| נושאים מרכזיים | ||
| ממשל | מלכי שומר • מלכי אשור • מלכי בבל | |
| מיתולוגיה | מיתולוגיה מסופוטמית • הוראות שורופק • אנומה אליש • עלילות גילגמש • מרדוך • קינת ניפור • הדת הבבלית אשורית | |
| שפה | כתב יתדות • אלפבית ארמי • שומרית • אכדית • אמורית • עילמית • חורית • ארמית | |
| נהרות | פרת • חידקל • חבור • בליח • דיאלא • הזב הגדול • הזב הקטן | |
הערות שוליים
- ^ מלכות מיתאני והקשר להודו-ארים מתרבות 'אנדרונובו
- ^ למלך אדוני: מכתבי אל-עמראנה, כמד, תענך, ומכתבים נוספים מהמאה הארבע-עשרה לפסה"נ (ספריית האנציקלופדיה המקראית, כ), תרגמה: ציפורה כוכבי-רייני, מוסד ביאליק, ירושלים; והוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, תשס"ה, עמ' 41