מכתש אריסטרכוס
| סוג מכתש | מכתש פגיעה |
|---|---|
| קוטר | 40 ק"מ |
| עומק | 3.7 ק"מ |
| נקרא על שם | אריסטרכוס מסאמוס |
| בגוף שמיימי | הירח |
מכתש אריסטרכוס הוא מכתש בולט הנמצא בחלק הצפון-מערבי של צדו הנראה של הירח. הקואורדינטות הסֶלֶנוֹגרפיות של מכתש אריסטרכוס הן 23.7° צפון, ו-47.4° מערב. קוטרו 40 קילומטרים, ועומקו 3.7 קילומטרים. הוא נחשב לבהיר ביותר מבין התצורות הגדולות שעל פני הירח, כשהאלבדו שלו כמעט כפול מזה של מרבית פני הירח. המכתש בהיר מספיק על מנת להיראות בעין בלתי מזוינת, והוא מבהיק בטלסקופ גדול. קל לזהותו כאשר מרבית פני הירח מוארים באור הרך והחלש המוחזר מפני כדור הארץ.
המכתש שוכן בקצה הדרום-מזרחי של רמת אריסטרכוס, אזור מורם המכיל כמה תצורות געשיות, כדוגמת ערוצים מתפתלים (שנוצרו מזרימת לבה). אזור זה ידוע גם בשל המספר הרב של דיווחים על תופעות ירח זמניות,[1] כמו גם פליטות של גז רדון כפי שנמדדו על ידי הגשושית "לונר פרוספקטור" (Lunar Prospector).
המכתש קרוי על שם האסטרונום היווני אריסטרכוס מסאמוס. את השם העניק משרטט המפות האיטלקי ג'ובאני בטיסטה ריצ'ולי (Giovanni Battista Riccioli). בספרו משנת 1651, Almagestum novum ("האלמגסט החדש"), הוא העניק לתצורות בצורת כתמים טלסקופיים (שמאוחר יותר כונו מכתשי פגיעה) אפונימים של אסטרונומים ופילוסופים ידועים. על אף ששם זה למכתש היה מקובל מאד הוא לא הפך לשם תקני בינלאומי רשמי עד ההצבעה באספה הכללית של האיגוד האסטרונומי הבינלאומי (IAU) ב-1935.[2]
סלנוגרפיה
מכתש אריסטרכוס שוכן על רמת סלעית מוגבהת, המכונה רמת אריסטרכוס, במרכז אוקיינוס הסערות (Oceanus Procellarum), הים הירחי הגדול ביותר. זהו גוש נטוי של הקרום, שרוחבו 200 קילומטרים, שמתרומם לגובה מקסימלי של 2 קילומטרים מעל הים הירחי בחלקו הדרום-מזרחי.[3] אריסטרכוס ממוקם מזרח למכתש הרודוטוס ועמק שרטר (Vallis Schröteri), ודרומית למערכת של הערוצים המתפתלים הצרים המכונה "Rimae Aristarchus".
התוואי הבהיר ביותר במכתש זה הוא הפסגה התלולה המרכזית. חלקים מרצפת המכתש נראים מישוריים יחסית, אבל צילומים שנעשו על ידי הגשושית לונר אורביטר (Lunar Orbiter) גילו שפני השטח מכוסים בגבעות קטנות, שקעים מפוספסים, ומספר שברים משניים. הקיר החיצוני של המכתש בנוי מטרסות וצורתו מעגל גס או מצולע והוא מכוסה בשכבה בהירה של חומר שנפלט. חומר זה מתפשט בצורת קרניים לדרום ולדרום-מזרח, מה שהביא להשערה שאריסטרכוס נוצר כנראה מפגיעה אלכסונית מצפון-מזרח, והחומר שנפלט כולל מרכיבים הן מרמת אריסטרכוס והן מהים הירחי.[3]
חישה מרחוק
ב-1911 השתמש פרופסור רוברט ויליאמס ווד (Robert Williams Wood) בצילום בעל-סגול על מנת ליצור תמונות של אזור המכתש. הוא גילה שבעל-סגול יש לרמה תצוגה יוצאת דופן, ובאזור מצפון לה יש סימנים למרבצי גופרית.[4] אזור צבעוני זה מכונה לעיתים "כתם ווד", שם חלופי לרמת אריסטרכוס.
בצילומי ספקטרום שנלקחו ממכתש זה במהלך משימת קלמנטיין השתמשו על מנת למפות את המינרלים שבו.[3]על פי המידע שהתקבל היה הרכס המרכזי מסוג סלע הקרוי אנורתוציט, סלע יסוד המתקרר לאיטו והבנוי מפצלת השדה מסוג פלגיוקלז. לעומת זאת הקיר החיצוני בנוי מטרוקטוליט, סלע הבנוי מתערובת של פלגיוקלז ואוליבין בחלקים שווים.
אזור אריסטרכוס היה חלק ממחקר שנערך בעזרת טלסקופ החלל האבל ב-2005 שבדק נוכחות של קרקעות זגוגיות עשירות בחמצן בצורת המינרל אילמניט. כבסיס למחקר נעשה שימוש במדידות מאזורי הנחיתה של אפולו 15 ואפולו 17, בהם ידועה הכימיה של הקרקע, ואלו הושוו לאלו של אריסטרכוס. במצלמה הרב-שימושית של ההאבל נעשה שימוש לצלם את המכתש באור נראה ובאור על-סגול. במדידות אלו נמצא כי המכתש עשיר במיוחד בריכוזים של אילמניט, מינרל של תחמוצת טיטניום (FeTiO3), שעשוי לשמש בעתיד מקור אפשרי להפקת חמצן עבור מושבות שיוקמו על הירח.[5]
תופעות ירח זמניות
אזור רמת אריסטרכוס הוא אתר שלגביו יש את המספר הרב של דיווחים על תופעות ירח זמניות. אירועים אלו כוללים התערפלויות ושינוי גוון זמניים של פני השטח, ובדיקה של כל הדיווחים העלתה שיותר משליש של הדיווחים המהימנים מגיעים ממקום זה.[6] ב-1971, כאשר אפולו 15 עברה מעל לרמת אריסטרכוס בגובה של 110 קילומטרים, אובחנה עלייה ניכרת ברמת קרינת אלפא. עלייה זו מוסברת בהתפרקות של רדון-222, גז רדיואקטיבי שמחצית החיים שלו היא רק 3.8 ימים. משימת הלונר פרוספקטור אימתה שנים אחר כך פליטות של רדון-222 ממכתש זה.[7] ניתן להסביר תצפיות אלו בפעפוע איטי ובלתי נראה של הגז אל פני השטח, או על ידי אירועים שונים של התפוצצות.
מכתשי לוויין
את אריסטרכוס מקיפים כמה מכתשים קטנים, רבים מהם הם כנראה מכתשי משנה. מכתשי משנה נוצרים כאשר גושים גדולים שנפלטו מהמכתש הראשי בעת הפגיעה פוגעים במהירויות גבוהות בפני השטח. על פי המוסכמות מסומנים מכתשים אלו במפת הירח על ידי מיקום אות במרכז צד המכתש הקרוב יותר למכתש הראשי.[8]
| אריסטרכוס | קו רוחב | קו אורך | קוטר |
|---|---|---|---|
| B | 26.3° צפון | 46.8° מערב | 7 קילומטרים |
| D | 23.7° צפון | 42.9° מערב | 5 קילומטרים |
| F | 21.7° צפון | 46.5° מערב | 18 קילומטרים |
| H | 22.6° צפון | 45.7° מערב | 4 קילומטרים |
| N | 22.8° צפון | 42.9° מערב | 3 קילומטרים |
| S | 19.3° צפון | 46.2° מערב | 4 קילומטרים |
| T | 19.6° צפון | 46.4° מערב | 4 קילומטרים |
| U | 19.7° צפון | 48.6° מערב | 4 קילומטרים |
| Z | 25.5° צפון | 48.4° מערב | 8 קילומטרים |
שמות המכתשים הבאים השתנו בעקבות החלטת האיגוד האסטרונומי הבינלאומי:
- אריסטרכוס A – מכתש ואיסאלה (Väisälä)
- אריסטרכוס C – מכתש טוסקנלי (Toscanelli)
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ באנגלית transient lunar phenomena – שינוי לזמן קצר באור, בצבע או בצורה של פני הירח. יש דיווחים רבים על תופעות כאלו, אבל אין להם אישור מהקהילה המדעית.
- ^ M. A. Blagg, K. Müller, W. H. Wesley, S. A. Saunder, J. H. G. Franz (1935). Named Lunar Formations. London: Percy Lund, Humphries & Co. Ltd.
{{cite book}}: תחזוקה - ציטוט: multiple names: authors list (link) - ^ 3.0 3.1 3.2 "Aristarchus Region: Multispectral Mosaic of the Aristarchus Crater and Plateau". Lunar and Planetary Institute. נבדק ב-2006-08-08.
- ^ Darling, David O. "Aristarchus: Lunar Transient Phenomenon History". L.T.P. Research. נבדק ב-2006-08-08.
- ^ "Is There Oxygen on the Moon?" (mdy). Time Online. נבדק ב-24 באוקטובר 2005.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ W. Cameron. "Analyses of Lunar Transient Phenomena (LTP) Observations from 557–1994 A.D." (PDF).
- ^ S. Lawson, W. Feldman, D. Lawrence, K. Moore, R. Elphic, and R. Belian (2005). "Recent outgassing from the lunar surface: the Lunar Prospector alpha particle spectrometer". J. Geophys. Res. 110: doi=10.1029/2005JE002433. doi:10.1029/2005JE002433.
{{cite journal}}: Missing pipe in:|pages=(עזרה)תחזוקה - ציטוט: multiple names: authors list (link) - ^ B. Bussey & P. Spudis (2004). The Clementine Atlas of the Moon. Cambridge University Press. ISBN 0-521-81528-2. OCLC 51738854.
