מלאכי

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מַלְאָכִי הוא מנביאי התנ"ך, מחבר הספר האחרון בקובץ תרי עשר ובכל חלק הנביאים של התנ"ך. ספרו הוא בן שלושה פרקים, ומכיל בעיקר תוכחה ואזהרה לכהני התקופה ולעם, אך גם הדגשת אהבת ה' את יעקב (וצאצאיו, הלא הם עם ישראל) מול שנאתו את עשו (הכוונה לאדום). בסדר הנוצרי של ספרי התנ"ך, ספר מלאכי הוא האחרון ומכיל ארבעה פרקים.

מלאכי הנביא

אין בספר מלאכי ובשאר התנ"ך מידע על הנביא כלל, וקשה לקבוע אפילו אם שמו הוא אכן מלאכי (ראו להלן). בכתובת שבראש הספר – ”מַשָּׂא דְבַר-ה' אֶל-יִשְׂרָאֵל בְּיַד מַלְאָכִי” (א', א') – אין פרטים על הנביא. הוא אינו מוזכר במקורות תנ"כיים מחוץ לספרו (בשונה מנביאי תקופתו, חגי וזכריה, המוזכרים גם בספר עזרא). לאור זאת, ישנן דעות שלפיהן מלאכי הוא למעשה דמות בולטת אחרת מתקופת שיבת ציון, כעזרא הסופר, מרדכי היהודי, זרובבל בן שלתיאל, נחמיה בן חכליה, חגי, יהושע בן יהוצדק, או אחרים. דעות אלו התקבלו במסורת, ולא מובאות בפסוקים. מתוכנו של ספר מלאכי ומהשוואתו לפרקים אחרים בתנ"ך, נראה שמלאכי הנביא חי בימי שיבת ציון, ככל הנראה באזור ירושלים.

מסורת חז"ל

במסכת מגילה חלוקים האמוראים באשר לזיהוי של מלאכי, ואגב כך מוסרת לנו הגמרא מידע על זמן התנבאותו:

אמר רב נחמן: 'מלאכי זה מרדכי, ולמה נקרא שמו מלאכי? שהיה משנה למלך'. מיתיבי (ציטוט מברייתא): "ברוך בן נריה... ומרדכי... וחגי זכריה ומלאכי כולן נתנבאו בשנת שתים לדריוש?!"... אמר רבי יהושע בן קרחה: 'מלאכי זה עזרא'. וחכמים אומרים: 'מלאכי שמו'.

פרט לזיהויו של מלאכי עם עזרא ומרדכי, פותחת הברייתא המצוטטת צוהר למסורת, שעל פיה ניבא מלאכי בשנת שתיים לדריווש, היא שנת ג'ת"ח. אמנם, ברור לנו שמלאכי ניבא בזמן שבית המקדש השני כבר היה קיים, כלומר מאוחר יותר, אולם אפשר לשער שראשית נבואתו הייתה אז. חז"ל מייחסים למלאכי, כאחד מאחרוני הנביאים, את תיקונן של מספר תקנות הלכתיות, ודברים נוספים. מלאכי היווה חלק חשוב משלשלת המסירה (שלשלת החכמים שהעבירו את התורה מדור לדור):

... ועזרא ובית דינו קבלו מברוך בן נריה ובית דינו, בית דינו של עזרא הן הנקראין אנשי הכנסת הגדולה והם: חגי, זכריה ומלאכי... והרבה חכמים.

בתלמוד מסופר, בין השאר, שמלאכי תיקן (יחד עם חגי וזכריה) מספר תקנות הלכתיות (כל ההפניות בהמשך הן לתלמוד הבבלי):

אמר רבי אליעזר: זקנים הראשונים, מקצתן היו אומרים: 'חצי קב עצמות וחצי לוג דם לכל רובע עצמות ורביעית דם לא לכל' ומקצתן היו אומרים: 'אף רובע עצמות ורביעית דם'... אמר רבי יעקב בר אידי: 'מפי שמועה אמרו – מפי חגי, זכריה ומלאכי'.

תניא, אמר רבי: 'אלמלא דבריהן דברי תורה ודברי בריבי קבלה – אנן דברי בריבי שומעין, וכל שכן שדבריהם דברי קבלה ודברי בריבי דברי תורה'. והאמר מר: 'אין הכרעה שלישית מכרעת?' אמר ר' יוחנן: 'מפי שמועה אמרה – מפי חגי, זכריה ומלאכי'.

אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: 'שלשה נביאים עלו עמהם מן הגולה: אחד שהעיד להם על המזבח, ואחד שהעיד להם על מקום המזבח, ואחד שהעיד להם שמקריבין אף על פי שאין בית'. במתניתא תנא: רבי אליעזר בן יעקב אומר: 'שלשה נביאים עלו עמהן מן הגולה: אחד שהעיד להם על המזבח ועל מקום המזבח, ואחד שהעיד להם שמקריבין אף על פי שאין בית, ואחד שהעיד להם על התורה שתכתב אשורית.

בנוסף, מיוחס למלאכי תרגום של דברי הנביאים לארמית:

תרגום של נביאים יונתן בן עוזיאל אמרו מפי חגי, זכריה ומלאכי.

מסכת מגילה, ג ע"א

לאחר מותו של מלאכי נפסקה הנבואה:

...דתנו רבנן: משמתו חגי, זכריה ומלאכי נסתלקה רוח הקודש מישראל ואף על פי כן היו משתמשים בבת קול...

מסכת סוטה, מח ע"ב; ומובא בנוסח דומה גם במסכת יומא, ט ע"ב

מלאכי כמעט שאינו מופיע לבדו, ובמרבית הציטוטים מופיעים חגי, זכריה ומלאכי יחדיו כאחרוני הנביאים ובעלי הסמכות הנבואית הבכירה.

מלאכי - שם הנביא?

הכתובת בראש הספר, ”מַשָּׂא דְבַר-ה' אֶל-יִשְׂרָאֵל בְּיַד מַלְאָכִי”, היא בעלת לשון יוצאת דופן במקצת (השוו עם ישעיהו, ג' ואילך, ונחום, א'). בנוסף, שונה מהות נבואת מלאכי ממהות שאר נבואות המשא (נבואת משא קלאסית היא נבואת פורענות על עמים זרים, ואילו מלאכי מדבר גם על עם ישראל). יש אומרים כי מלאכי איננו שמו הפרטי של הנביא, אלא כינוי [על פי הפסוק: ”הִנְנִי שֹׁלֵחַ מַלְאָכִי וּפִנָּה-דֶרֶךְ לְפָנָי” (ג', א')], שמשמעותו אולי 'השליח שלי', או, כקיצור השם מלאכיה (ואולי מלאכיהו או מלאכיאל), 'שליח ה". כך נכתב גם בתרגום השבעים[1]. חיזוק לטענה זו נובע מכך ש"מלאכי" כשם של אדם אינו מופיע כלל במקרא מחוץ לספר מלאכי, ואף לא במשנה או בתלמוד (פרט לאזכורי נביא זה). על פי שיטה זו, הנביא העדיף להשאר באלמוניותו, וייתכן אף ששמו הוא "אֵלִיָּה", שם המופיע בפסקת הסיום של הספר (ג', כ"ג).

מנגד, יש הטוענים שמלאכי הוא אכן שמו של הנביא: בכל ספרי הנבואה האחרים נמצא שם הנביא בכתובת הפתיחה של הספר, וסביר להניח שכך גם בספר מלאכי. הטענה כי מלאכי הוא שם שאינו מופיע כלל במקרא אינה רלוונטית כלל, שכן ישנם שמות יחידאיים רבים במקרא – ופרט לכך, מלאכי חי בתקופה שונה מרוב דמויות התנ"ך ושמות אנשי תקופתו (כפי שאכן משתקף ברשימות בספרי עזרא ונחמיה) שונים באופן משמעותי.

מחלוקת זו, הקיימת כיום בין פרשני וחוקרי התנ"ך, נתקיימה בין חכמי ישראל לאורך הדורות. מחלוקת זו נמצאת בקטע הגמרא שצוטט לעיל (מגילה טו ע"א), שבו טוענים חלק מן האמוראים שמלאכי הוא דמות אחרת (ואם כך, 'מלאכי' הוא רק כינויו של הנביא), וחלקם שמלאכי הוא אכן שמו. מאוחר יותר שבה ומופיעה מחלוקת זו בתרגומי התנ"ך השונים. תרגום השבעים פירש את המילה 'מלאכי' כ-'מלאכו', ובתרגום יונתן בן עוזיאל כתב: ”בְּיַד מַלְאֲכֵי דְיִתְקְרֵי שְמֵיהּ עֶזְרָא סַפְרָא”. לעומתם, תרגום הפשיטתא והוולגטה גרסו שמלאכי הוא אכן שמו של הנביא, ורשמו את תעתיק המילה 'מלאכי' בשפתם.

גם לראשונים היה מה לומר בנושא זה. אבן עזרא בפתיחת פירושו לספר כותב: "יש אומרים שהוא עזרא ולפי דעתי שהוא שמו כאשר הוא כתוב". גם הרד"ק סבר כך: "ורז"ל אמרו מלאכי זה עזרא, ולא מצאנו בשום מקום שקראו נביא אלא עזרא הסופר". ובהקדמת הרמב"ם הוא מונה את מלאכי ומרדכי כשני דמויות שונות.

ספר מלאכי

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – ספר מלאכי

ספר מלאכי הוא בן שלושה פרקים, ובסדר הנוצרי של ספרי התנ"ך, ספר מלאכי הוא האחרון ומכיל ארבעה פרקים. הספר מכיל בעיקר תוכחה ואזהרה לכהני התקופה ולעם, אך גם הדגשת אהבת ה' את יעקב (וצאצאיו, הלא הם עם ישראל) מול שנאתו את עשו (הכוונה לאדום).

סיבת אהבת ה' ליעקב ושנאתו לעשו אינה מוסברת. ברם, תוצאות היחסים הללו ברורים: צאצאי יעקב חוזרים לארצם, ואילו ארצם של בני עשו הפכה לשממה. גם אם ינסו לשוב ולבנות, מבטיח ה': ”הֵמָּה יִבְנוּ וַאֲנִי אֶהֱרוֹס” (א', ד'). בני יעקב יראו ויכבדו את ה'.

לקראת סופו של הספר מדבר הנביא בגלוי על חזון "יום ה'", שבו יזכו הצדיקים ל”שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ” (ג', כ').

פסקת הסיום של הספר מהווה סיכום כללי שלו. אלו הם דברי הנבואה האחרונים בתנ"ך, ובהם הינו מזהיר: ”זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי... פֶּן-אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת-הָאָרֶץ חֵרֶם” (ג', כ"ב-כ"ד). בפסקה זו מדבר הנביא על אליהו הנביא, שיבוא ”לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה'... וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל-אֲבוֹתָם” (ג', כ"ג-כ"ד).

על פי פרוש המלבי"ם בנבואה זו נאמרו שני דברים עיקריים: א. הצהרה כי נבואה זו תהיה האחרונה אי-פעם והפניה לדרך היחידה שתישאר כדי לדרוש את דבר ה' - תורת משה. ב. הצהרה כי לפני בוא "יום ה' הגדול והנורא" יתגלה אליהו הנביא ויחזיר בתשובה את ההמון.

זמן הספר

זמן הנבואה לא מצוין בספר מלאכי, זאת בניגוד לספרי חגי וזכריה, נביאי תקופתו. כמו כן, לא ברור אם נתנבא באחת או שספרו מורכב מקטעי נבואות שנאמרו בפרקי זמן שונים. על כן, ניתן רק לשער בקירוב את זמן נבואותיו.

חלוקה לפרקים ונושאים

הספר מורכב מ-55 פסוקים. מחלקי התנ"ך הנוצרים חילקו את הספר לשלושה פרקים (14 פסוקים, 17 ו-24), אם כי במספר ספרים (תרגום השבעים, הפשיטתא, הוולגטה ועוד) ששת הפסוקים האחרונים הם פרק רביעי. על פי חלוקת המסורה, נכלל ספר מלאכי כולו בסדר הכ"א של ספר התרי עשר (יחד עם פסוקו האחרון של ספר זכריה). הוא עשוי משבע פרשיות, הראשונה סתומה והשש הנותרות פתוחות.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים


Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0