מלחמת המים של קוצ'במבה
פרק זה טעון עריכה. אנא מלחמת המים של קוצ'במבה (2000) הייתה סדרה של פעולות מחאה בקוצ'במבה, העיר השלישית בגודלה בבוליביה, בין דצמבר 1999 לאפריל 2000. המחאה החלה בתגובה לתוכנית העירייה להפריט את חברת המים הממשלתית SEMAPA. הבעלים החדשים התכוונו להעלות במידה דרמטית את מחיר המים. בעקבות המחאה בוטלה התוכנית.
רקע כלכלי
בשנת 1982 הסתיים השלטון הצבאי בבוליביה, אך הדמוקרטיה לא הביאה איתה רווחה כלכלית. בשנת 1985 פנתה ממשלת בוליביה לבנק העולמי, ובמשך 20 השנים הבאות ביצעו ממשלות בוליביה המתחלפות את הוראות הבנק. הוראות אלה כללו הפרטה של התחבורה, הטלפון, חברת התעופה הלאומית, ותעשיית הפחמימן.
התוכנית Aguas del Tunari
תוכנית ההפרטה של מערכת המים כללה את מכירת החברה הממשלתית SEMAPA לשותפות של שש חברות, EDISON מאיטליה, BECHTEL מארצות הברית, ABENGOA מספרד, INTERNATIONAL WATER LIMITED מבריטניה ושתי חברות פרטיות מבוליביה. כמו כן תוכנן להרחיב ולשפר את רשת המים ולהפיק גם חשמל מהפקת המים. נשיא בוליביה דאז, הוגו בנזר, הסכים למכור את SEMAPA בעבור שניים וחצי מיליארד דולר אמריקאי.
חוק 2029
כדי להפריט את מערכת המים, העבירה ממשלת בוליביה את חוק 2029 בנושא. מבקרי התוכנית טענו שהחוק מאפשר ל- Aguas del Tunari להשתלט על מקורות מים שאיכרים ניצלו באופן פרטי, בלי שליטה של החברה הממשלתית. בין ראשי המקטרגים היה ארגון FEDECORE Federación Departamental Cochabambina de Regantes(), שהיה מורכב מפעילים סביבתיים, מהנדסים ואיכרים. אחד המנהיגים הבולטים הוא אוסקר אוליוורה.
העלאת מחיר המים
שש החברות השותפות ב- Aguas del Tunari התחייבו בעת קניית החברה להשקיע בשיפור התשתית. הם ניסו להתחמק מחובה זו, אך ראש העיר של קוצ'במבה לא וויתר. המהנדסים שביצעו את הפרויקט וניהלו את החברה בקוצ'במבה לא היו מבוליביה. הם העלו את מחיר המים ב-35 אחוזים לכדי 20 דולר לחודש, כשרוב התושבים משתכרים כ-100 דולר לחודש. כשהכעס התחיל לבעור, ראש העיר Reyes Villa (שגם התמודד על משרת הנשיאות נגד מול אוו מוראלס) לא תמך יותר ב- Aguas del Tunari.
מחאה
אחרי העלאת מחיר המים, שנומק בעזרת הצורך לבנות סכר, התחילה המחאה להתפשט. אל המפגינים, תחת הנהגתו של אוסקר אוליוורה, רובם איכרים ממוצא אינדיאני, הצטרפו פועלי התעשייה. הם הקימו חסימות כבישים, ובמהרה הצטרפו אליהם גם בעלי חנויות ופקידים. בעיר יש גם אוכלוסייה הולכת וגדלה של ילדים חסרי בית, שכמובן הצטרפו למהומות. במשך ארבעה ימים קיימו המפגינים שביתה כללית. משלחת נשיאותית הסכימה להוריד את מחיר המים. אבל המחאה המשיכה. בפברואר 2000 נעצרו מאות מפגינים ונפצעו יותר ממאה בהתנגשויות עם המשטרה. דרישת המפגינים נשארה לבטל את תוכנית ההפרטה, אבל הממשלה התעקשה להמשיך בה. בינתיים דרשו המפגינים גם פתרון לאבטלה ולבעיות כלכליות נוספות. באפריל שוב החריפו העימותים. כשהלכו מנהיגי המפגינים לפגישה עם ראש העיר, הם נעצרו בתוך העירייה. הם שוחררו למחרת, וירדו למחתרת. המשטרה הרחיבה את המעצרים, ובינתיים המחאה התרחבה לכל המדינה. אוו מוראלס, שהנהיג אז את איכרי הקוקה, הוביל את האיכרים להצטרפות למחאה.
מצב חירום
חוקת בוליביה מאפשרת לנשיא להכריז מצב חירום למשך 90 יום במחוז אחד או יותר במקרה של "סכנה רצינית". ב-8 באפריל הפעיל הנשיא את האפשרות. זו הייתה הפעם השביעית מאז חזרה בוליביה לדמוקרטיה, שהוטל מצב חירום. האלימות התגברה, ורבים נהרגו. נאסר על מפגש של יותר מארבעה בני-אדם, ולמשטרה ניתנה יד חופשית לדיכוי ההפגנות. ב-10 באפריל שודרו בטלוויזיה תמונות של קצין הורג מפגין בן 17, וההפגנות התגברו עוד יותר. המשטרה הודיעה, שהיא לא יכולה יותר לערוב לביטחונם של אנשי Aguas del Tunari, והם ברחו. אוסקר אוליוורה יצא ממחבואו וחתם עם הממשלה על הסכם לביטול ההפרטה, מה שסיים את ההתקוממות.
תוצאות
אוו מוראלס זכה בפופולריות רבה בגלל העזרה לניצחון של אנשי קוצ'במבה, והוא נבחר כעבור חמש שנים לנשיא. מחירי המים חזרו למצב הקודם, אך נכון לשנת 2006 למחצית מ 600 אלף תושבי קוצ'במבה עדיין אין מים זורמים. ניצחון תושבי קוצ'במבה מהווה השראה להרבה מאבקים בעולם, בעיקר בתחום ההפרטה.
קישורים חיצוניים
- רויטל חובל, קוצ'במבה זה כאן: הבוליביאנים בלמו את הפרטת המים, באתר כלכליסט, 5 בינואר 2010
- [1]
מקורות באנגלית:
