מלחמת וייטנאם
שגיאות פרמטריות בתבנית:סכסוך צבאי
פרמטרים [ שם הסכסוך, ראש מדינה שני, ראש מדינה ראשון ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
| מלחמה: המלחמה הקרה | ||||||||||||||||||
| תאריכי הסכסוך | 26 בספטמבר 1959 – 30 באפריל 1975 (15 שנים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | דרום-מזרח אסיה | |||||||||||||||||
| תוצאה | נסיגת ארצות הברית ב-1973, ניצחון של צפון וייטנאם על דרום וייטנאם בשנת 1975, איחוד וייטנאם בשלטון קומוניסטי | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
מלחמת וייטנאם הוא הכינוי המקובל בארצות הברית ובמרבית העולם המערבי למלחמה שהתנהלה בין צפון וייטנאם הקומוניסטית והווייטקונג (אשר נתמכו על ידי ברית המועצות וסין) לבין דרום וייטנאם וארצות הברית. המלחמה מכונה גם מלחמת הודו-סין השנייה, ובווייטנאם היא ידועה בשם המלחמה האמריקאית.
המלחמה החלה ב-1959 והסתיימה בניצחון הצפון בשנת 1975 ובאיחודה של וייטנאם תחת שלטון קומוניסטי, כשנתיים לאחר נסיגת ארצות הברית. מלחמה זו נחשבת לחוליה בולטת במלחמה הקרה בין הגוש המערבי-קפיטליסטי לגוש המזרחי-קומוניסטי. מעריכים כי מספר ההרוגים הכולל במלחמה היה קרוב לארבעה מיליון נפש, בהם כ-2 מיליון מאזרחי צפון ודרום וייטנאם, לאוס וקמבודיה, כ-1.2 מיליון חיילים מצפון וייטנאם וכוחות הוייטקונג, כ-220 אלף חיילים דרום וייטנאמיים וכ-58 אלף חיילים אמריקניים.
הרקע למלחמה
במחצית השנייה של המאה ה-19, כבשה צרפת את הודו-סין והפכה אותה למושבה צרפתית. במהלך מלחמת העולם השנייה כבשה יפן את וייטנאם, אך השליטה באזור הוחזרה לצרפת עם סיום המלחמה וכניעת יפן.
מלחמת הודו-סין
ערך מורחב – מלחמת הודו-סין הראשונה
בספטמבר 1945, תנועה לאומנית שהנהיג הו צ'י מין דרשה לקבל עצמאות מצרפת, וציפתה לקבל תמיכה מארצות הברית, שהבהירה את התנגדותה לאימפריאליזם האירופאי הישן. למרות זאת, בעקבות מותו של הנשיא האמריקני פרנקלין דלאנו רוזוולט, תחילתה של "המלחמה הקרה" ונטיותיו הקומוניסטיות של הו צ'י מין, בחרה ארצות הברית לתמוך בצרפת, מתוך חשש כי נפילת וייטנאם בידי הקומוניסטים, תביא לתופעת דומינו שתוביל לשליטה קומוניסטית גם בשאר מדינות דרום מזרח אסיה.
צרפת ביקשה מבריטניה, שלחמה באזור בתקופת מלחמת העולם השנייה, לנהל את הזירה הצבאית - ופתחה במלחמה. צרפת ניסתה לכבוש מחדש את וייטנאם ולהפוך אותה למושבה צרפתית, ולחמה נגד הוייט מין – המחתרת הלאומנית שהפכה לצבא. במהלך מלחמת הודו-סין הראשונה בשנים 1954-1946, נלחמו מדינות הודו-סין – וייטנאם, לאוס וקמבודיה – על קבלת עצמאות מהשלטון הצרפתי. הוייט-מין הצליח לכבוש את וייטנאם באופן הדרגתי, עד שבמאי 1954 הביס את צרפת בקרב דיין ביין פו, ואילץ אותה להעניק עצמאות למדינות הודו-סין.
סיבות לפרוץ המלחמה
בוועידת ז'נבה ב-1954, שכונסה על ידי המעצמות עם סיום מלחמת הודו-סין הראשונה, הוחלט לחלק באופן זמני את וייטנאם לשני חלקים, כשהגבול נקבע על קו הרוחב 17 מעלות צפון. בחלק הצפוני הוקמה על ידי הוייט מין מדינה קומוניסטית, שבירתהּ האנוי בהנהגת הו צ'י מין; ובחלק הדרומי הוקמה מדינה אנטי-קומוניסטית, שבירתהּ סייגון, בהנהגת הקיסר באו דאי (Bảo Đại), נצר לשושלת קיסרים. הוועידה קבעה שהחלוקה היא זמנית, עד לקיומן של בחירות למנהיג לאומי, שנקבעו ליולי 1956. עם זאת, כבר באוקטובר 1955 הודח הקיסר באו דאי בידי נו דין דיים, איש עסקים וייטנאמי לאומן ואנטי-קומוניסט, שזכה לתמיכת ארצות הברית. דיים הפך לשליט דרום וייטנאם וסירב לקיים מערכת בחירות, מתוך הבנה כי בבחירות אלו יעלו הקומוניסטים לשלטון. דיים לא היה פופולרי בארצו מכמה סיבות:
- להבדיל מהרוב הבודהיסטי בווייטנאם, היה דיים נוצרי קתולי.
- דיים ייצג את האינטרסים של בעלי האדמות והעשירון העליון במדינה, בה רוב התושבים היו חקלאים פשוטים. הוא הקים ממשל מושחת שבעלי הממון היו יכולים להטות כרצונם.
- במטרה לנצל מאגר ידע וניסיון, הוא שילב בממשל אנשים שנחשבו כמשתפי פעולה עם הצרפתים.
ההתנגדות לדיים הובילה אף להתאבדות טקסית פומבית של מספר נזירים בודהיסטים, שהציתו עצמם ברחובות סייגון.
במטרה לחזק את שלטנו של דיים, החלה ארצות הברית להשקיע כסף ולשלוח מומחי מינהל, אנשי צבא ומשטרה לסייגון. במקביל, החלו להתארגן בכפרי דרום וייטנאם יחידות גרילה שכונו וייטקונג (החזית לשחרור לאומי), שהתנגדו למה שנתפס בעיניהם כממשל הבובות בסייגון, ושנתמכו בידי צפון וייטנאם הקומוניסטית ובידי רבים מאזרחי דרום וייטנאם[1].
מהלכי המלחמה העיקריים
פרוץ המלחמה (1959)
ארצות הברית, שהונעה על ידי "תאוריית הדומינו", וממשלת דרום וייטנאם, טענו שמטרתן בעימות היא מניעה עקרונית ואסטרטגית של התפשטות הקומוניזם. צפון וייטנאם טענה, שמטרתה היא איחוד המדינה וסילוק הכוח הזר (ארצות הברית), כהמשך למלחמת העצמאות שסילקה את צרפת.
המחתרת הקומוניסטית שפעלה בדרום וייטנאם במטרה לכונן משטר קומוניסטי בדרום, החלה לבצע פעולות גרילה נגד ממשלת הדרום, החל משנת 1957. משנת 1959 כונתה המחתרת "חזית השחרור הלאומית" (NLF), והחלה לקבל סיוע מסיבי מממשלת הצפון, דרך נתיב הו צ'י מין שעבר דרך המדינות השכנות לאוס וקמבודיה, מה שגרם בהמשך לגלישת המלחמה גם למדינות אלו. ממשלת דיים נעזרה ביועצים צבאיים אמריקנים, בפיקודו של הגנרל פול הרקינס, אך איבדה שליטה על אזורים נרחבים. בינואר 1963 החלה מתקפה מוצלחת של המחתרת נגד צבא הדרום, שפרצה בקרב אפ בק. צבא הדרום הובס בקרבות, וממשלתו של דיים עמדה בפני פירוק.
המעורבות האמריקנית בתקופת הנשיא קנדי (1961 - 1963)
בשנת 1961, בעקבות כישלון הפלישה לקובה במפרץ החזירים, בניית חומת ברלין בגרמניה והתחזקות התנועה הקומוניסטית בלאוס, היה הנשיא קנדי נחוש בדעתו למנוע ניצחון קומוניסטי בווייטנאם. הוא שלח כוחות שיטור ויחידות לחימה ראשונות – הכומתות הירוקות – במטרה לעזור לממשלת דרום וייטנאם להקים צבא יעיל[2]. בתקופת קנדי אמנם נבנה כוח משטרה יעיל שמנע פעולות גרילה של הווייטקונג, אך השלטון בדרום סבל מסכסוכים פנימיים ומשחיתויות[1].
מנהיג הדרום, דיים, התגלה כמנהיג בלתי ראוי, אחרי שהורה לפזר באלימות קשה הפגנה של מתנגדי שלטון בודהיסטים. שני שלישים מתושבי הדרום היו בודהיסטים, ודיים, הנוצרי-קתולי, נתפס כדיקטטור. ארצות הברית הביעה את סלידתה מדיים בשיחות עם הגנרלים בצבאו, ולקראת שנת 1963 נעשו מספר ניסיונות הפיכה נגד דיים בעידוד סוכנות הביון המרכזית (ה-CIA). ב-1 בנובמבר 1963 התרחשה הפיכה, לאחר שדיים נרצח על ידי אחד ממתנגדיו[1]. השלטון הצבאי החדש לא היה יציב, והתחלף במספר הפיכות. במקביל, הגביר הווייטקונג הקומוניסטי את פעולותיו, תוך ניצול אי יציבות השלטון בדרום. קנדי הורה לחזק את צוות היועצים הצבאיים ביחידות מיוחדות, שביצעו פעולות קומנדו ברחבי המדינה.
לאחר רצח קנדי ב-22 בנובמבר 1963, הבהיר מחליפו, הנשיא לינדון ג'ונסון, שארצות הברית תמשיך לתמוך בדרום וייטנאם. אמנם בהתחלה וייטנאם לא עמדה בראש סדר עדיפויותיו של ג'ונסון, אבל הוא לא רצה להיחשב לתבוסתן מול מבקריו הרפובליקנים ופעולות הגרילה בדרום וייטנאם[1]. ביולי 1964 הורה ג'ונסון לשלוח 5,000 יועצים צבאיים נוספים לווייטנאם, ומספר האמריקנים במדינה עלה ל-21,000.
התקרית במפרץ טונקין (1964)
ב-31 ביולי 1964, סיירה המשחתת האמריקנית "מדוקס" במפרץ טונקין שבתוך המים הטריטוריאליים של צפון וייטנאם. המשחתת הותקפה על ידי שלוש סירות טורפדו של צבא הצפון וניזוקה באופן שטחי. בסיוע מטוסים מנושאת המטוסים הסמוכה "טייקונדרוגה" הושמדה סירת טורפדו אחת, ושתי האחרות נפגעו. ב-4 באוגוסט, במהלך סיור דומה במפרץ, דיווחו צוותי המשחתת "מדוקס" ומשחתת נוספת על התקפת טורפדו שנייה, דיווח שהתגלה בדיעבד כשקרי. בעקבות התקריות במפרץ, אישר הסנאט האמריקאי לנשיא לינדון ג'ונסון ב-7 באוגוסט לחזק את הכוח האמריקני בווייטנאם ללא הגבלה. בהמלצת יועציו, אישר ג'ונסון תוכנית תקיפה אווירית רחבה בצפון וייטנאם. אוסטרליה, בעלת בריתה הצבאית של ארצות הברית, נאלצה לחדש את גיוס החובה בלחץ אמריקני, ונדרשה לשלוח חיילים וציוד צבאי לווייטנאם.
מבצע רעם מתגלגל (1965)
- ערך מורחב – מבצע רעם מתגלגל
מבצע רעם מתגלגל (Rolling Thunder) היה שם הקוד לפעולות התקיפה האוויריות שביצע הצבא האמריקני בצפון וייטנאם, בשנים 1965–1968. המטרות העיקריות של המבצע היו פגיעה מוראלית בצבא הצפון, השמדת מטרות צבאיות לרבות פעולות לדיכוי הגנת נ"מ (טילי קרקע-אוויר) ופגיעה בנתיב הו צ'י מין.
התקיפות החלו במרץ 1965, והחריפו בהדרגה במטרה לכפות על הצפון כניסה למשא ומתן על הפסקת הלחימה. למרות הנזק העצום שנגרם לצפון בתקיפות, הוא המשיך להילחם בזכות סיוע שקיבל מברית המועצות ומסין הקומוניסטיות. המבצע הופסק במרץ 1968, בעקבות הסכמת הצפון לגשת למשא ומתן אחרי מתקפת טט.
הגברת המעורבות האמריקנית בתקופת הנשיא ג'ונסון (1965 - 1968)
מפברואר 1965 החל הצבא האמריקני לבצע תקיפות אוויר עצמאיות בצפון וייטנאם ובדרום וייטנאם, במבצע שכונה "חץ בוער" (Flaming Dart), שהחל כתגובה לפגיעה בבסיס צבאי. בעקבות המבצע, הוצבו בצפון וייטנאם סוללות רבות של טילי קרקע-אוויר מתוצרת ברית המועצות.
במרץ 1965 הוצבו בדרום וייטנאם 3,500 חיילים מחיל הנחתים - הכוח הלוחם הקרקעי הגדול הראשון שנשלח לאזור. באותו חודש שהו במדינה כ-25,000 יועצים צבאיים אמריקנים. ביולי 1965 הופל מטוס פנטום ראשון בטיל נ"מ, ובאותו חודש הורה הנשיא ג'ונסון להגדיל את הכוח הצבאי במדינה מ-75 אלף חיילים ל-125 אלף.
ב-18 באוגוסט 1965 החל המבצע הקרקעי הראשון של הצבא האמריקני, מבצע "סטארלייט". במהלך המבצע נכבש בסיס של הווייטקונג על ידי 5,500 נחתים, ובעקבותיו החל הוייטקונג להתמקד בלחימת גרילה בלבד.
צבא צפון וייטנאם לחם מול צבא הדרום החל מסוף שנת 1964, וב-14 בנובמבר 1965 ניסה לכבוש את הדרום בפעולה רחבה - אך הובס על ידי הצבא האמריקני, ונאלץ להתמקד בעיקר בפעולות גרילה. באותו יום החל גם קרב יה דראנג.
בהמלצת משרד ההגנה, הורה הנשיא ג'ונסון להגדיל את מספר החיילים באזור ל-184 אלף עד סוף שנת 1965. בפברואר 1966 נפגש ג'ונסון עם מפקד הכוחות המזוינים האמריקניים באזור, הגנרל ויליאם וסטמורלנד, ועל פי המלצתו הורה להציב בווייטנאם 429,000 חיילים עד אוגוסט 1966, במטרה להגביר את הפעילות ולהגיע להכרעה. משנת 1966 ניהל הצבא האמריקני מבצעים רבים, בעיקר נגד מטרות הווייטקונג.
במטרה לאיים על נתיב האספקה הו צ'י מין מהצפון לדרום בלאוס, הוקם בסיס של חיל הנחתים האמריקני בגבול לאוס, ליד העיר קה סאן. הבסיס שימש כנקודת יציאה לתקיפות הנתיב, ונבחר כמטרה מרכזית לתקיפה על ידי צבא הצפון. צבא הצפון ניסה לכבוש את הבסיס בקרב קה סאן מ-21 בינואר עד 8 באפריל 1968, אך נאלץ לסגת לאחר שספג כ-8,000 הרוגים. הבסיס קיבל אספקת ציוד ותחמושת שוטפת, באמצעות מטוסי תובלה ומסוקים[3].
מתקפת טט (1968)
- ערך מורחב – מתקפת טט
לקראת חג השנה החדשה, חג הטט - שהוא החג החשוב ביותר בלוח השנה הווייטנאמי - הושגה הסכמה זמנית להפסקת אש בין הצפון לדרום, במטרה לאפשר לשני הצדדים לחגוג את החג ללא לחימה. אך צבא הצפון בחר לתקוף את הדרום בערב החג, בליל ה-30 בינואר 1968. מתקפת הפתע של הצפון, בסיוע הווייטקונג, נערכה במטרה לעודד מרד של תושבי הדרום נגד הממשלה והצבא האמריקני, וכללה תקיפות של מעל 100 הערים הגדולות בדרום, בהן 36 מתוך 44 ערי הבירה. המתקפה כללה כ-80,000 לוחמים והייתה המבצע הצבאי הגדול ביותר שנערך עד אז בשני הצדדים הלוחמים. המתקפה הנרחבת אמנם נכשלה לחלוטין, אך הצבא האמריקני ספג אבדות קשות. הצבא האמריקני וצבא הדרום, בסיוע תושבי הדרום, הצליחו להדוף את התוקפים. הקרב על עיר הבירה סייגון נמשך שלושה ימים, והקרב בעיר העתיקה הואה (Hue) נמשך כחודש, במהלכו נהרגו כ-2,800 תושבים על ידי הווייטקונג. מספר שבועות לאחר מכן, ב-16 במרץ, הסתיימה פעולה שגרתית של כוח אמריקאי לחיסול לוחמי וייטקונג בכפר סון מי שבמחוז קואנג נגאי, בטבח מי ליי.
למרות הכישלון המוחלט של המתקפה, הייתה לה השפעה חזקה על דעת הקהל בארצות הברית. המלחמה בווייטנאם החלה להיתפס כעימות חסר פתרון, שגובה קרבנות מיותרים. בעקבות דרישתו של גנרל וסטמורלנד לכוחות צבא נוספים, הביע שר ההגנה של ארצות הברית, קלארק קליפורד, התנגדות מוחלטת להמשך המעורבות האמריקנית באזור. ביוני 1968 מונה הגנרל קרייטון אבראמס, סגנו של וסטמורלנד, לתפקיד מפקד הכוח האמריקני. אבראמס, שנחשב למפקד שקול וזהיר יותר, הידק את שיתוף הפעולה עם צבא הדרום והגדיל את חופש הפעולה של התקשורת.
באוקטובר 1968 נשלחו 24,000 חיילים אמריקנים לתקופת שירות חובה שנייה בווייטנאם. באותו חודש הודיע הנשיא ג'ונסון שהמשא ומתן לשלום בפריז עומד להביא לסיום מיידי של המלחמה, אך המשא ומתן נכשל והלחימה נמשכה.
המעורבות האמריקנית בתקופת הנשיא ניקסון (1969 - 1973)
בנובמבר 1969 הודיע הנשיא החדש ריצ'רד ניקסון שבכוונתו לסיים את המעורבות במלחמה באופן הדרגתי, על ידי חיזוק צבא הדרום והעברת סמכויות הלחימה אליו, עד יציאת האמריקנים. מדיניותו זאת הייתה אבן הפינה למה שיקרא אחר כך דוקטרינת ניקסון, שבהקשר הווייטנאמי נקראה "Vietnamization". המטרה הייתה להעביר בהדרגה לצבא דרום וייטנאם את השליטה ואת יכולת הלחימה העצמאית מול "חזית השחרור הלאומית" וצבא צפון וייטנאם. בנובמבר 1970 הורה ניקסון על ביצוע מבצע חוף השנהב, בו ביצעו הכוחות המיוחדים, בפיקוד קולונל ארתור "הפר" סיימונס, פשיטה לחילוץ שבויי מלחמה אמריקנים שהיו מוחזקים במחנה השבויים סון טאי שבקרבת האנוי, צפון וייטנאם. המבצע נכשל משום שמידע אודות הפשיטה דלף, ככל הנראה, והשבויים הועברו מבעוד מועד למקום אחר. במשך אותה תקופה הוציא צבא ארצות הברית חלק מכוחות הלחימה שלו מווייטנאם תוך קרבות נסיגה. ניקסון המשיך להחזיק במקום כוח תקיפה אווירי להפצצת צבא הצפון, ביחד עם כוח תקיפה בקמבודיה.
סיום המלחמה
עם השנים, התגברה התנגדות העם האמריקאי למלחמה. הפגנות וסרבנות גיוס נעשו נפוצות יותר ויותר. בשל גל המחאה ההולך וגובר, הוכרזה הפסקת ההפצצות בצפון וייטנאם על ידי הנשיא לינדון ג'ונסון ב-31 במרץ 1968. אך ההסלמה במלחמה לא אחרה לבוא כאשר הורה ריצ'רד ניקסון, נשיאה החדש של ארצות הברית, על הפצצות בלאוס ופלישה לשטח קמבודיה על מנת לחסום את נתיב הו צ'י מין בשנת 1970.
הסכם שביתת הנשק הושג בין הצדדים הלוחמים ב-27 בינואר 1973 בפריז. ההסכם קבע כי ארצות הברית תפנה את כל כוחותיה מוייטנאם. מאוחר יותר באותה שנה, נאסרה כל פעילות צבאית אמריקנית בהודו-סין על ידי הקונגרס האמריקאי.
צפון וייטנאם ודרום וייטנאם המשיכו להילחם אחת בשנייה למרות הפסקת המעורבות האמריקאית. בתחילת 1975 פתחה צפון וייטנאם במתקפה מאסיבית על הדרום. כוחות צבא דרום וייטנאם ניסו להתנגד, אך התנגדות זו קרסה במהירות. ב-30 באפריל 1975 כוחות צבא צפון וייטנאם נכנסו לסייגון, בירת דרום וייטנאם, ששונה שמה להו צ'י מין סיטי, והיא קרויה כך עד היום. איחוד דרום וצפון וייטנאם הוכרז באופן רשמי ביולי 1976. לאחר שנה התקבלה וייטנאם המאוחדת כחברה בארגון האומות המאוחדות.
טקטיקות הלחימה של הצדדים הלוחמים
טקטיקות לחימה וייטנאמיות
הווייטנאמים לחמו את רוב הלחימה בשימוש בטקטיקת מלחמת גרילה מסועפת שבה הם בנו בונקרים ומנהרות רבות מתחת פני השטח, אשר רובו מורכב מיער עד. יתר על כן כל היציאות מהבונקרים האלו מולכדו והוסוו, מכיסוי עלים ועד יציאות מגזעי עצים. לא פעם אחת קרה שבלב מחנה צבא אמריקאי יצאו מתוך גזעי העצים כמה לוחמים וייטנאמים אשר החלו במתקפת קומנדו. בהמשך, לאחר שחיילי ארצות הברית שילמו מחיר דמים יקר בניסיונות כניסה לבונקרים התת-קרקעיים, הוחלט על הקמת יחידת קומנדו מיוחדת אשר אומנה להיכנס למקומות אלו ולפוצצם. במקרים רבים רשמה היחידה הזו הצלחות טקטיות.
נעשה גם ניסיון לשחרור גזים ועשן לתוך המנהרות אך הווייטנאמים הקדימו תרופה למכה ובודדו את המנהרות על ידי אגמים תת-קרקעיים, אשר דרכם נאלצו הלוחמים האמריקאים לצלול כדי להגיע לצד השני.
עוד ניסיון לפגיעה בבונקרים היה הפצצה אווירית של נפלם בעיקר, אשר גרם לשריפות מרובות ופיצוצים רבים על פני השטח.
טקטיקות לחימה אמריקאיות
כניסתם של המסוקים הקלים ללחימה, הצריכה פיתוח מהיר של טקטיקה יעילה אשר תמצה את היתרון הטכנולוגי. המענה לצורך הזה בא מפיו של הגנרל ווסטמורלנד, אשר פיתח את הטקטיקה "אתר והשמד" (Search & destroy). המהות הטקטית הייתה סיורים אוויריים של חטיבות באזורים נרחבים בג'ונגל הדרום וייטנאמי, במטרה לאתר מטרות של הצבא הצפון וייטנאמי והווייטקונג. כשאותרה יחידה מקומית, הנחיתו המסוקים כוחות רגליים והחלה חתירה למגע עם הווייטנאמים במטרה להשמיד אותם.
ההיגיון האסטרטגי שמאחורי הטקטיקה הזו, היה להתיש את הווייטנאמים. הנחת היסוד הייתה שהרג נרחב בקרב האוכלוסייה, יביא לכניעתה. תוצאות המלחמה הוכיחו שהן הנחת היסוד, והן הטקטיקה שהיא הולידה, היו טעות: האמריקאים אכן גרמו להרג נרחב, של כמה מיליוני ווייטנאמים. בכל זאת, לא הייתה כניעה.
בנוסף, טקטיקה זו עוררה מספר בעיות פנימיות בתוך הצבא האמריקאי: אחד המאפיינים של הטקטיקה היה נסיגה מיידית משטח שנכבש. מאפיין זה, גרם לעיתים לכיבוש חוזר ונשנה של שטח. כך לדוגמה, באתר שכונה המבורגר היל, נערכו קרבות מרים כעשר פעמים, באף אחד מהם לא נשאר הצבא האמריקאי במקום לאחר הניצחון הטקטי.
ההתנגדות למעורבות האמריקנית
קבוצות פציפיסטיות ואינטלקטואלים שמאלנים התנגדו למעורבות ארצות הברית בוייטנאם כבר בתחילת הלחימה. רק במרץ 1965 כשצבא ארצות הברית החל להפציץ באופן קבוע את צפון וייטנאם (מבצע רעם מתגלגל)[4][5] ההתנגדות התרחבה. תנועת ההתנגדות למלחמת וייאטנם כללה מספר קבוצות ובניהן שמרנים, נשים סטודנטים ואנשי דת.
שמרנים ואנשי צבא בדימוס טענו כי הממשל האמריקאי מנהל את הקרבות בוייטנאם בצורה מרושלת וכי עצם העבודה שלא הייתה הכרזה רשמית של מלחמה פוגעת בחיילים. לטענתם, לתקשורת יש חופש פעולה ורב אין צנזורה דבר שפוגע במורל החיילים וביכולת הצבא לנצח. הממשל האמריקאי לא נתן מספיק תמיכה למשטר בדרום וייטנאם. הדובר הבולט של המתנגדים היה הסנטור הרפובליקני, בארי גולדווטר, שטען כי שממשל ארצות הברית צריך לעשות כל מה שניתן לתמוך בחיילים ואם אין כוונה להלחם עד חורמה בצפון ויטאנם אז על הצבא לסגת[6][7].
נשים היו פעילות בתנועת ההתנגדות ללמלחמת וייאטנם מסיבות שונות ולכן לא ניתן להתייחס אליהן כקבוצה אחת. פעילות פמניסטיות ובתנועה לזכויות אזרח התנגדו למלחמה כחלק בתפיסת עולמן והתנגדותן לכל סוגי האלימות. נשים אלו הקימו ארגונים או קבוצות משלהן (ליגת נשים בינלאומית לשלום וחרות, שביתת הנשים למען השלום ו- Another Mother for Peace[8]) בגלל התייחסות לא שווה של חלק ממנהגי תנועת המחאה. האחרונים, טענו כי הם אלו שחייהם נמצאים בסכנה, ועל כן יש להם את הזכות בהובלת המאבק. נציגות של שביתת הנשים למען השלום ערכו בכל יום ראשון, במשך שמונה שנים משמרת שלום בין השעות 11 ל 1 בצהריים ליד הבית הלבן. עבור הממשל, נשים בגיל העמידה שהיו מעורבות במחאה נתפסו כמו הפעילים המסוכנים ביותר של תנועת האופוזיציה. משום שהיה להן הפוטנציאל לגייס תמיכה רבה יותר מכל קבוצה אחרת.
פעולות המחאה של הסטודנטים החלו בתחילת 1965. בחלק מהאונברסיטאות והמכללות פעלו תאים של סטודנטים למען חברה דמוקרטית (SDS (Students for a Democratic Society. לתאים אלו היה חלק נכבד בפעילות המחאה בקמפוסים. במרץ 1965 נערכה צעדה מחאה שאורגנה על ידי ה SDS אל בסיס צבאי באוקולנד ממנו יצאו כוחות רבים לוייאטנם. גם מרצים הצטרפו למחאה וערכו סמינרים בנושא הרקע למעורבות ארצות הברית במלחמה ובנושאים נוספים. הסמינר הראשון נערך באוניברסיטת מישיגן גם הוא בחודש מרץ[9][10]. באפריל 1965, ה- SDS ארגן את הפעילות הארצית הראשונה שלו, הפגנת מחאה נגד הפגזות בוושינגטון. בהפגנה השתתפו בין 15,000 ל-20,000 צועדים, דבר שהפתיעה אפילו את המארגנים[9]. בעקבות הרג של ארבעה סטודנטים באוניברסיטת קנט סטייט, קנט, אוהיו, במהלך אירוע מחאה במכללה בארבעה במאי 1970, נערכה שביתת סטודנטים ותלמידי תיכון בכל רחבי ארצות הברית שכללה כ- 4 מליון לומדים[11].
גורם נוסף שהגביר את מחאה הסטודנטים היה העלייה במספר צווי הגיוס שנשלחו. עד אוקטובר 1965 נשלחו 3,000 צווי גיוס בחודש ומאוקטובר נשלחו 33,00 צווי גיוס בחודש. אחת מפעולות המחאה הראשונות של סטודנטים הייתה שריפת צווי גיוס[12]. שרייבר (1973) טוען מספר הסטודנטים שהיו מעורבים על במחאה היה קטן יותר ממה שנהוג לחשוב. הפרסום הרחב, מקומי ובינלאומי, שהיה להפגנות, לשריפת צווי הגיוס ולפעולות המחאה הנוספות יוצרים, לטענתו, תמונה לא מדויקת של מספר הסטודנטים שהיו מעורבים[13].
בינואר 1967 מרטין לותר קניג פרסם מאמר דעה המתנגד למלחמה ותומך בתנועת ההתנגדות בעיתון שיקגו דפנדר (The Chicago Defender)[9]. באפריל נאם לפני 3,000 איש בו הביעה את דאגתו לאחוז החיילים האפרו-אמריקאיים שהשתתפו בקרבות ונפגעו וקשר בין התנועה לזכויות האזרח לתנועת השלום[14]. תמיכתו של קינג בתנועת ההתנגדות למלחמה הרחיבה את הדיון הציבורי בדבר נחיצותה [9]. קינג גם התייחס לסוגיית מימון הלחימה וטען שהכספים המופנים לוייאטנם פוגעים בתוכניות מקומיות לתמיכה בעניים שחורים[14].
נקודת ציון נוספת בהתנגדות למלחמה היו הפגנות הענק שנערכו בווישנגטון באוקטובר ונובמבר 1969. באחרונה השתתפו כ- 500,000 בוושינגטון ועצרות נוספות נערכו ברחבי ארצות הברית[15][16]. במהלך העצרת הגדולה פיט סיגר שר את שירו של ג'ון לנון Give Peace a Chance[17].
השלכות פוליטיות של תנועת המחאה
מתקפת טט, בינואר 1968, עוררה הדים שלילים רבים של הלם וחוסר שביעות רצון והציתה את התקופה בה הייתה הפעילות האינטנסיבית ביותר של המחאה נגד מלחמה עד אז. בראשית פברואר 1968, סקר גאלופ הראה שרק 35 אחוז מהאוכלוסייה תומכים בהתנהלות של ג'ונסון במלחמה ואילו 50 אחוז סברו שהוא מתנהל בצורה לא אחראית (15% נוספים לא לא הייתה דעה בנושא). באותה התקופה הצטרפו לתנועת המחאה גם קבוצות של משוחררי מלחמת וייטנאם (Vietnam Veterans Against the War) דבר שפגע עוד יותר בתמיכה בממשל ג'ונסון ובתחשות נחיצות המלחמה בקרב הציבור האמריקאי[5].
הבחירות לנשיאות ארצות הברית ב 1968 הושפעו מהמחאה. ג'ונסון הודיעה שלא יתמודד לכהונה נוספת ויוברט המפרי התמודד מטעם המפלגה הדמוקרטית. במהלך הוועידה הדמוקרטית 10,000 מפגינים הפגינו נגד המלחמה מחוץ לבניין הוועידה בשיקגו[5][18]. המפגינים התעמתו עם המשטרה שהשתמשה בגז מדמיעה ואלות על מנת לפזר את ההפגנה[18]. ריצ'רד ניקסון זכה בבחירות. הוא הבטיח בקמפיין הבחירות שלו "חוק וסדר" כשהוא מתייחס לתנועת ההתנגדות למלחמה ולמהומות שפרצו לאחר ההתנקשות במרטין לוטר קינג[5].
שנתיים וחצי לאחר הבחירות, בינואר 1973, ניקסון הודיע על סיום למעורבות ארצות הברית בדרום מזרח אסיה. לתנועה המחאה למלחמת וייטנאם היה חלק בהחלטה לסיום המלחמה. אך למספר הגדול של הקרבנות וההתנגדות בשטח של החיילים הייתה השפעה רבה יותר.
קרבות עיקריים
| שם ומקום הקרב | תאריך | תוצאה | אבידות לצבא הצפון, כולל וייטקונג | אבידות לצבא הדרום, כולל הצבא האמריקני |
| קרב אפ בק, בדלתא של נהר המקונג | 2 בינואר 1963 | ניצחון לווייטקונג | 18 (מתוך 350) | 83 (מתוך 1,400) |
| קרב יה דראנג, בעמק יה דראנג | 14 עד 17 בנובמבר 1965 | ללא הכרעה | 1037 (מתוך 4,000) | 234 (מתוך 495) |
| קרב לונג טן [1] | 18 עד 19 באוגוסט 1966 | ניצחון אמריקני | 245 (מתוך 1,500) | 18 (מתוך 250) |
| קרב קה סאן הראשון, בגבול לאוס | 24 באפריל עד 9 במאי 1967 | ניצחון אמריקני | אין נתון | אין נתון |
| קרב דק טו, בגבול לאוס | 3 עד 22 בנובמבר 1967 | ניצחון אמריקני | 1,455 (מתוך 6,000) | 285 (מתוך 4,500) |
| קרב קה סאן, בגבול לאוס | 21 בינואר עד 8 באפריל 1968 | ניצחון אמריקני | 15,000 (מתוך 20,000) | 205 (מתוך 6,000) |
| מתקפת טט | 30 בינואר עד 24 בפברואר 1968 | ניצחון אמריקני | 35,000 (מתוך 85,000) | 4,324 (מתוך 50,000) |
| קרב סייגון הראשון | 31 בינואר עד 3 בפברואר 1968 | ניצחון אמריקני | אין נתון | אין נתון |
| מתקפת טט 1969, באזור סייגון ודה נאנג | פברואר 1969 | ניצחון אמריקני | אין נתון | אין נתון |
| קרב המבורגר היל, בגבול לאוס | 10 עד 20 במאי 1969 | ניצחון אמריקני | 630 | 70 |
| קרב ריפקורד | 12 במרץ עד 23 ביולי 1970 | ניצחון אמריקני | אין נתון | אין נתון |
| מתקפת איסטרטייד | 30 במרץ עד 22 באוקטובר 1972 | ניצחון אמריקני | אין נתון | אין נתון |
| קרב קסואן לוק, מזרחית לסייגון | 9 עד 20 באפריל 1975 | ניצחון לצבא הצפון | אין נתון | אין נתון |
הערה [1] - בקרב לונג טן, עיקר הכוח שלחם בוייטקונג היה כוח אוסטרלי, בשילוב כוח אמריקני.
מלחמת וייטנאם בתרבות הפופולרית
מלחמת וייטנאם הוצגה בהרחבה בספרות במדינות המשתתפות. בתרבות האמריקנית הפופולרית הפך "יוצא וייטנאם המוטרף", המונע מטירוף או ממחאה בעקבות חוויותיו מהמלחמה, לדמות מרכזית לאחר המלחמה.
המלחמה השפיעה גם על דור של מוזיקאים וכותבי שירים בארצות הברית, בעיקר אנטי מלחמתיים. דור של אמני שנות ה-60 ביטא ביצירותיו את התנגדותו למלחמה ולמען השלום, והבולטים שבהם היו בוב דילן וג'ימי הנדריקס.
ראו גם
- הילטון האנוי
- מבצע פניקס
- פאן טי קים פוק - פעילת שלום המוכרת לעולם כ'ילדת הנפלם' מהתצלום "The Terror of War".
לקריאה נוספת
- טל טובי, כמו לאכול מרק בסכין - הניסיון האמריקאי בווייטנאם 1959 - 1973, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 2006.
- משה דיין, יומן וייטנאם (דיין שהה בוייטנאם כפרשן צבאי).
- ברברה טוכמן, מצעד האיוולת, (תרגום: יוסף אשכול). הוצאת ספרית מעריב, 1986.
- ג'ו אלן, וייטנאם - המלחמה האחרונה, 2010.
- מייקל מקליר, "וייטנאם - מלחמת 10,000 הימים", מערכות, 1993.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ציטוטים בוויקיציטוט: מלחמת וייטנאם |
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מלחמת וייטנאם |
- מאמר על מלחמת וייטנאם מאת אייל נווה
- טל טובי, ניצחו בקרב - הפסידו במלחמה, מערכות 431, יוני 2010, עמודים 40–47.
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 אייל נווה, הטראומה של מלחמת וייטנאם, הספרייה הווירטואלית של מטח, מתוך המאה האמריקאית, עורכת דלית רביד-המאירי (ישראל: משרד הביטחון, 2000).
- ^ דוד טל, האם אפשר ללמוד משהו מהניסיון האמריקאי להכריע את וייטנאם, הארץ, 25.09.2006.
- ^ אורי דרומי, בוקר טוב, וייטנאם, באתר הארץ, 5 במאי 2004.
- ^ "Vietnam War protests - The Vietnam War". The Vietnam War (באנגלית אמריקאית). נבדק ב-2016-12-18.
- ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 Vietnam War Protests - Vietnam War - HISTORY.com, HISTORY.com
- ^ "Goldwater attacks Johnson's Vietnam policy - Sep 22, 1964 - HISTORY.com". HISTORY.com. נבדק ב-2016-11-04.
- ^ אייל נווה, הטראומה של מלחמת וייטנאם, באתר הספרייה הווריטואלית של מטח
- ^ Say Burgin, Understanding antiwar activism as a gendering activity: A look at the U.S.’s anti-Vietnam War movement, Journal of International Women's Studies 13, 2012, עמ' 18-31
- ^ 9.0 9.1 9.2 9.3 The Anti-War Movement in the United States, www.english.illinois.edu
- ^ by Lonnie R. Sherrod (Editor), Constance A. Flanagan (Editor), Ron Kassimir (Editor), Youth Activism: An International Encyclopedia, Volume, Greenwood, 2005, עמ' 83
- ^ Nixon a Presidency Revealed, 2007-02-15 History Channel Director: Joe Angio
- ^ "Protests against the Vietnam War - History Learning Site". History Learning Site (באנגלית בריטית). נבדק ב-2016-12-23.
- ^ E. M. Schreiber, Opposition to the Vietnam War among American University Students and Faculty, The British Journal of Sociology Vol. 24, No. 3, עמ' 288-302
- ^ 14.0 14.1 "Martin Luther King, Jr., speaks out against the war - Apr 04, 1967 - HISTORY.com". HISTORY.com. נבדק ב-2017-01-03.
- ^ "Nixon and the 1969 Vietnam Moratorium". The Nation. ISSN 0027-8378. נבדק ב-2017-01-03.
- ^ BBC ON THIS DAY | 15 | 1969: Millions march in US Vietnam Moratorium, news.bbc.co.uk
- ^ "Nixon and the 1969 Vietnam Moratorium". The Nation. ISSN 0027-8378. נבדק ב-2017-01-13.
- ^ 18.0 18.1 AllPolitics - Democratic National Convention, edition.cnn.com
