מנהג (הלכה)

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מִנְהָג (או מִנְהַג יִשְֹרָאֵל) הוא שם כולל להנהגות נפוצות בין קהילות ישראל. המנהג יכול להיות כתוספת למצווה, כסייג וגדר שלא להיכשל בעבירה, וכהנהגה הקשורה להלכות מסוימות, גם כשאין לה משמעות הלכתית מצד עצמה.

ישנם מנהגים שנתקבלו ונהוגים בכל תפוצות ישראל[1], ויש מנהגים שנתקבלו רק על חוג או קהילה פרטית.

מקור המילה

בלשון המקרא, השורש נ.ה.ג שימש לתיאור הולכה והובלה של בהמות. בלשון חז"ל קיבל הפועל נָהַג את המשמעות "היה רגיל לעשות", וממשמעות זו צמחה המילה מנהג[2]

בגמרא הובאר שישנם שני ביטויים לתאר את המנהג - בעת שלשניהם אין הגעה לרמת "הלכה" - האחד נקרא "מנהג" והאחר נקרא "נהוג". הראשון מוגדר בגמרא כי אין למורים לפרסמו אלא להבאים לשאול בלבד, ואילו השני מציין משמעות של נהיגה עממי בלתי מוסמכת ואין למורים להורותו אפילו כלפי השואלים[3].

החובה לשמור על מנהגים

יש חילוק בין שני סוגי מנהגים:[4] מנהג שהנהיגו חכמים על ישראל בתורת חובה, כמו חיבוט ערבה ביום הושענא רבה. על פי ההלכה, חובה לקיים מנהג כזה, אף שאין מברכים לפני עשייתו. לעומת זאת, "מנהג ציבור" הוא מנהג שנהגו ישראל על עצמם, וחיובו פחות ממנהג חכמים.

לעיתים נוהג הציבור על עצמו מעשה מסוים, וכאשר נוהג זה מתפשט בכל ישראל - הוא מתקבל כחובה. דוגמה למנהג ציבור שנתקבל כחובה - תפילת ערבית, שבתחילה הייתה רשות, ולאחר שנתפשטה בכל ישראל, נתקבלה כחובה. לעיתים נוהג הציבור על עצמו מעשה מסוים, אך הוא אינו מתפשט בכל ישראל ואינו מתקבל כחובה. דוגמה למנהג ציבור שבוטל ברבות הימים, משבטלה סיבת הנהגתו - המנהג לתרגם לארמית (תרגום אונקלוס) את קריאת התורה וההפטרה בשבתות.

בפירוש המיוחס לרבי מיימון הדיין, אביו של הרמב"ם, נכתב ביחס למנהג אכילת "סופגנין" בחנוכה:[5]

"אין להקל בשום מנהג ואפילו מנהג קל... וכתב רבינו נסים במגילת סתרים כי כל מנהגי האומה באלו המנהגות כמו זה. והראש בראש השנה, החלב בפורים ובמוצאי פסח, והפולים ביום הושענא רבה. ואותם המנהגות אין לנו לבזותם ומי שהנהיגם זריז ומשתדל הוא, כי הם מעיקרים נעשים, ולא יבוזו במנהג האומה. וכבר אמר הנביא ע״ה: ואל תטוש תורת אמך, דת אומתך אל תעזוב. ובקבלות הגאונים ראשי ישיבות נזכרו מנהגים כמו אלה בהנהגותיהם בסיפוריהם ולא יתבזה דבר ממה שעשו הקדמונים".

מנהג מקום האדם לעומת מנהג אבותיו

מנהג אבות מוזכר בגמרא בהקשר של מנהג המקום: כאשר אנשי עיר מסוימת רצו לשנות ממנהג העיר הקדמון, אסר זאת עליהם רבי יוחנן, ואמר: "כבר קיבלו אבותיכם עליהם, שנאמר ”שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך ” (משלי יא)[6]. מפשטות דברי הגמרא נראה שמקור התוקף של המנהגים הוא מדברי קבלה שכן הסתמכו על הפסוק במשלי. ואכן כך נראה שהבינו הרבה פוסקים.[7].

חת"ם סופר סובר כי כל מנהג הוא דאורייתא מדין נדר.[8] המהרש"ל (בים של שלמה חולין) כתב שיש איסור תורה רק במנהג שנאסר על ידי חרם, ועוד הרבה אחרונים חולקים על דברי החתם סופר בזה.

מאז תקופת המשנה, לא הייתה פסיקה אחידה בין מקום למקום, ולמקומות שונים היו מנהגים שונים. המשנה מתייחסת לחילוקים אלו כמחייבים את בני המקום, ומזכירה לא מעט פעמים ש"מקום שנהגו" במנהג מסוים, יש לנהוג במנהג זה, ובמקום שלא נהגו, אין לנהוג כך. לעיתים המנהג המקומי היה תוספת חומרה על ההלכה המקובלת, ולעיתים הוא נבע מפסיקה מקומית שונה של המרא דאתרא.

וכך גם בתקופת הראשונים כאשר למקומות שונים היה מנהג שונה, ופוסקים רבים אסרו לשנות ממנהג המקום הקדמון. עם זאת, היחס למנהג היה נתון במחלוקת, בעיקר כאשר הוא סתר לכאורה פסיקה מפורשת של הגמרא. חכמי צרפת ואשכנז נטו לשמר את המנהג וליישב בדוחק את דברי הגמרא, ואילו חכמי ספרד נטו הרבה יותר לבטל "מנהג הטעות".

עם תקופת האחרונים, החלו תנודות רבות יותר בקרב יחידים מקהילות שונות, אשר עברו ממקום למקום, ועלתה ביתר שאת השאלה מה דינו של אדם שהגיע למקום חדש והשתקע בו; האם צריך הוא ללכת אחרי המנהג הקודם שלו, או אחרי מנהג המקום החדש. בתשובה מפורסמת גרס מרן רבי יוסף קארו כי בני קהילה שלמה שהגיעו בבת אחת למקום אחר, אינם צריכים לשנות את מנהגם; אך אם הם הגיעו בצורה ספורדית, הרי כל אחד התבטל במיעוטו לעומת הכלל שאליו הגיע, ועל כן גם אם הגיעו בסופו של דבר רבים, כולם מחויבים למנהג המקום החדש.[9]

פסיקה זו של מרן רבי יוסף קארו לא התקבלה בקרב כל הציבורים, ובהדרגה החל להתמסד "מנהג אבות" כמנהג שאב מוריש לבנו, ושאין לשנות ממנו. כך, בסופו של דבר, הלך והצטמצם תפקידו של מנהג המקום, משום שתנאי הדורות האחרונים הביאו לכך שכל קהילה מבוססת על יחידים רבים המגיעים ממקומות רבים.

ראו גם

הערות שוליים

  1. ^ מה שנקרא בפי הרמב"ם "מנהג שנתפשט בכל תפוצות ישראל" כמו חומרא דרבי זירא בדיני נידה, לעומת מנהגים הנוהגים בעדות מסוימות כגון מנהג איסור קטניות בפסח
  2. ^ {{על מנהיגים ומנהלים באתר האקדמיה ללשון העברית.}}
  3. ^ תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף כ"ו עמוד ב'
  4. ^ קונטרסי שיעורים קידושין כד-טו ד"ה והנה)
  5. ^ יעקב משה טולידאנו, קטע מפירוש התפלות לרבינו מיימון אבי הרמב"ם, בתוך: שריד ופליט, עמ' 8-7, באתר היברובוקס; ראו גם: שרגא אברמסון, רב נסים גאון, עמ' 328, באתר היברובוקס.
  6. ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף נ' עמוד ב'
  7. ^ למשל הרב עובדיה יוסף במקומות רבים מאוד בספריו עוסק במנהגים ומצטט את הפסוק הנ"ל. כמו כן האבני נזר באחת מתשובותיו כותב במפורש על מנהגים שהם דברי קבלה
  8. ^ חתם סופר יורה דעה קז דיבור המתחיל ומה שכתבתי
  9. ^ יוסף קארו, שו"ת אבקת רוכל, סימן רי"ב.
Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0