מסרשמיט Me 262
.jpg) | |||||||||||||||
| מאפיינים כלליים | |||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| סוג | מטוס קרב | ||||||||||||||
| ארץ ייצור |
 גרמניה הנאצית | ||||||||||||||
| יצרן | מסרשמיט | ||||||||||||||
| טיסת בכורה | 18 ביולי 1942 | ||||||||||||||
| תקופת שירות | אפריל 1944 – 1945 (גרמניה) | ||||||||||||||
| צוות | 1 | ||||||||||||||
| יחידות שיוצרו | 1430 | ||||||||||||||
| משתמש ראשי | לופטוואפה | ||||||||||||||
| |||||||||||||||
| |||||||||||||||
| |||||||||||||||
| |||||||||||||||
| תרשים | |||||||||||||||
 | |||||||||||||||
מסרשמיט Schwalbe" Me 262" (סנונית) היה מטוס הקרב הסילוני הראשון בעולם.
המטוס, מתוצרת חברת מסרשמיט הגרמנית, טס לראשונה בשנת 1941, ונכנס לשירות חיל האוויר הגרמני (הלופטוואפה) בשנת 1942, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. משימתו העיקרית של המטוס הייתה הגנה על שמי גרמניה, ממטוסי ההפצצה של בעלות הברית. מהירותו המרבית הייתה גבוהה, כ-870 קמ"ש. לשם השוואה, מהירותו המרבית של מטוס ה-P-51 מוסטנג האמריקני הייתה כ-650 קמ"ש.
בהתאם לדרישותיו של אדולף היטלר, הותאם המטוס למשימות תקיפה והפצצה, למרות שבכירי החברה, כמו גם בכירי הצבא, המליצו להיטלר על פיתוח מטוסי סילון קלים וזריזים, בעלי יתרון מהירות במשימת יירוט של מטוסי אויב. אך היטלר סירב לאשר פיתוח של מטוס יירוט, משום שראה בפיתוח של כלים הגנתיים כ"תבוסתנות". היטלר היה להוט להמשיך ולהפציץ את ערי בריטניה. כך שלמרות היתרון הגדול שהיה למטוס מול מטוסי בעלות הברית שטרם שילבו מנועי סילון במטוסיהם, התאמתו לתקיפה קרקעית צימצמה את יתרונו באופן משמעותי. בנוסף לכך, בעלות הברית הקפידו להשמיד חלק ניכר מהמטוסים הללו בעודם על הקרקע (מתוך כ-1,500 מטוסים שנבנו, רק כ-300 השתתפו בקרבות האוויר), ועל הכל חיפה היתרון הכמותי הגדול של בעלות הברית במטוסים. צירופם של סיבות אלו גרמו לכך שהמטוס פורץ הדרך לא הצליח להביא להצלתה של גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה.
בסה"כ הפילו מטוסי ה-Me 262 כ-150 מטוסים של בעלות הברית, במחיר אובדן של 100 מהם. רבים מהמטוסים קורקעו גם בשל מחסור חמור בדלק, העדר צוותי תחזוקה ואף העדר טייסים.
עובדי כפייה בייצור המטוס
מטוסי מסרשמיט Me 262 נבנו על ידי עובדי כפייה - יהודים ברובם - מבין אסירי מחנות ריכוז, בעיקר מחנה הריכוז מאוטהאוזן חברת מסרשמיט הקימה סמוך לכפר סנקט גאורגן מפעל מיוחד בו יועסקו עובדי כפייה ממחנה הריכוז מאוטהאוזן והמחנות המסופחים אליו, בייצור המטוס הועבדו עובדי הכפייה במשמרות של כ-16 שעות רצופות ורובם הגדול מתו כתוצאה מהקושי הבלתי נסבל ומתנאי הכליאה והתזונה בנוסף להוצאות להורג סדיסטיות על דברים של מה בכך ואף ללא כל עילה.
המפעלים מוקמו בתוך מנהרות עצומות בגודלן אשר היו עמידות בפני הפצצות בעלות הברית.
רוב המטוסים לא נכנסו לשירות מבצעי של הלופטוואפה כלל משום שבתקופה האחרונה למלחמה לא היו לגרמניה הנאצית טייסים וכוח אדם להפעיל את המטוסים, דלק למטוסים ואף יכולות שינוע של המטוסים מהמפעלים לבסיסי הלופטוואפה, למרות זאת קצב העבודה הרצחני והתפוקה העצומה של המטוסים לא פסק כלל, כך שרוב המטוסים שיוצרו הושארו בקרבת המפעלים - לאחר שחרור אזור מאוטהאוזן על ידי בעלות הברית נפלו המטוסים בידי בעלות הברית שהתחלקו בניהם בשלל היקר - מטוסי סילון.
תקופה קצרה לאחר סיום המלחמה הועברו המטוסים ציוד המפעלים ואף המהנדסים ומנהלי הייצור (שחלקם הניכר פושעים נאצים כאמור) לארצות הברית במסגרת מבצע פייפרקליפ שם היוו את הבסיס לפיתוח וייצור מטוסי הקרב הסילוניים האמריקאים הראשונים.
