מצוות ערבה במקדש

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
גרסה מ־21:13, 26 בדצמבר 2020 מאת בוט גאון הירדן (שיחה | תרומות) (הלכה>>הבהרה הלכתית (דרך WP:JWB))
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מצוות ערבה במקדש היא מצווה להביא ענפי ערבה לבית המקדש בכל יום מימי חול המועד של סוכות (מלבד שבת), להציב אותם בפינות המזבח ולהקיף אותו תוך אמירת הושענות. מדי יום הייתה מתקיימת הקפה אחת וביום השביעי והאחרון לחג, הנקרא כיום הושענא רבה בשל מצווה זו, היו מקיפים שבע פעמים. המצווה נזכרת במשנה במסכת סוכה.

מקור המצווה

על מקורה של מצוות הערבה במקדש נחלקו בגמרא[1], אם יש לה מקור בתורה שבכתב או שמא זו היא הלכה למשה מסיני. אבא שאול אומר: "ערבי נחל כתיב - שתים, אחת ללולב (ארבעת המינים) ואחת למקדש". ולעומתו אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן משום רבי נחומיא איש בקעת בית חורתן: "עשר נטיעות (לעניין חרישה בערב שביעית) ערבה וניסוך המים הלכה למשה מסיני". להלכה נפסק כי מצוות ערבה היא הלכה למשה מסיני.[2]

"מצוות ערבה כיצד?"

במשנה נמסר הסדר של המצווה בפרטות:

מצות ערבה כיצד: מקום היה למטה מירושלים, ונקרא מוצא; יורדין לשם ומלקטין משם מורביות של ערבה, ובאים וזוקפין אותן על צידי המזבח, וראשיהם כפופים על גבי המזבח. תקעו והריעו ותקעו. בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת, ואומרין, "אנא ה', הושיעה נא" (תהילים, קי"ח, כ"ה), "אנא ה', הושיעה נא"; רבי יהודה אומר: "אני והוא הושיעה נא, אני והוא הושיעה נא". ואותו היום, מקיפין את המזבח שבע פעמים.

בכל יום מימי חול המועד של חג הסוכות נהגו להביא ענפי ערבה ממוצא. שלוחי בית דין היו אוספים "מורביות" (ענפים גדולים) של ערבה ומביאים אותם לבית המקדש. היו מניחים אותם בצורה זקופה משני צידי המזבח ומכופפים את ראשיהם על המזבח.

גודל הערבות לא נזכר במשנה, אך בגמרא נאמר ש"היו גבוהות אחד עשר אמה כדי שיהו גוחות (מוטות, רש"י) על המזבח אמה"[3]. אך נחלקו האמוראים האם מצוות הערבה הייתה בזקיפה ("לא היו נוטלין אותה ביד אלא זוקפין אותה בצדי המזבח", רש"י) או שמא בנטילה (ולדעה זו, הזקיפה שהוזכרה במשנה הייתה לאחר הקפת המזבח[4]). הרמב"ם פסק שהמצווה בנטילה, והזקיפה הייתה לא לאחר ההקפה אלא קודם לכן: "כיצד היו עושין: מביאין אותה מערב שבת למקדש, ומניחין אותה בגיגיות של זהב, כדי שלא יכמשו העלין. ולמחר זוקפין אותה על גבי המזבח, ובאין העם ולוקחין ממנה ונוטלין אותה (בשבת) כדרך שעושין בכל יום[5]. למעשה, העם אינו רשאי להתקרב אל מזבח העולה ולכן חלוקת הערבה לציבור מתבצעת על ידי הכהנים.

ונחלקו בגמרא על ההקפה עצמה, האם מקיפים את המזבח בלולב ("לאחר שזקפו הערבה סביב המזבח", רש"י) או בערבה. הרמב"ם פסק שמקיפים בלולב[6], לעומתו, הבית יוסף[7] והט"ז[8] הכריעו אחרת.

המקיפים

מהתלמוד[9] עולה שהכהנים בלבד היו מקיפים, מאחר שנחלקו רבי יוחנן וריש לקיש אפילו "בכהנים בעלי מומים אם נכנסים בין האולם ולמזבח כדי לצאת בערבה" (בכל השנה אסורים להיכנס לשם)[10]. וכך כתבו במפורש רש"י ותוספות, ואחריהם נמשכו גם מפרשי המשניות[11]. ואולם, בשיטה מקובצת למנחות[12] כתב ש"זקני ירושלים", משמע אפילו זרים, היו מקיפים את המזבח בלולביהם. וכך גם באור זרוע שהקשה:

ותימה לי שעתה ישראל נהגו להקיף זכר למקדש והלא הקפה במקדש לא היתה כי אם בכהנים?

והאריך לבאר שגם במקדש היו ישראל מקיפים, כדרך שכהנים בעלי מומין הקיפו ו"לאו דווקא נקט כהן, אלא הוא הדין לישראל". אף בגאונים היו שסברו כך, אלא שנחלקו על אופן ההקפה (האם עמדו סביב המזבח או הקיפוהו)[13].

"אותו היום"

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – הושענא רבה

היום השביעי, הוא יום הושענא רבה, נבדל משאר הימים בשתים - במספר ההקפות שהיו מקיפים ובשבת. כנאמר במשנה, בכל יום הקיפו המזבח פעם אחת, וביום השביעי שבע פעמים. בשבת לא הייתה הערבה ניטלת כלל בשאר הימים ואילו ביום השביעי, הערבה דוחה את השבת. הלכה זו הייתה לאחת מסלעי המחלוקת שבין הפרושים לבייתוסים:

פעם אחת חל שביעי של ערבת להיות בשבת והביאו מורביות של ערבה מערב שבת והניחום בעזרה והכירו בהן בייתוסים ונטלום וכבשום תחת אבנים למחר הכירו בהן עמי הארץ ושמטום מתחת האבנים והביאום הכהנים וזקפום בצדי המזבח לפי שאין בייתוסים מודים שחיבוט ערבה דוחה שבת.

תוספתא, מובא בסוכה מג ב

לאחר החורבן

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – חיבוט ערבה

משחרב בית המקדש השני בטלה מצוות ערבה של תורה אך משום זכר למקדש, תיקנוה ליום אחד, יום השביעי. ונחלקו האמוראים בגמרא[14]: "חד אמר ערבה יסוד נביאים ("תקנת נביאים אחרונים חגי זכריה ומלאכי שהיו ממתקני תקנות ישראל באנשי כנסת הגדולה", רש"י) וחד אמר ערבה מנהג נביאים (הנהיגו את העם ולא תקנו להם ונפקא מינה דלא בעיא ברכה", רש"י)". ההלכה - מנהג נביאים:

וערבה זו, הואיל ואינה בפירוש בתורה, אין נוטלין אותה כל שבעת ימי החג, זכר למקדש; אלא ביום השביעי בלבד הוא שנוטלין אותה, בזמן הזה. כיצד עושה: לוקח בד אחד או בדין הרבה, חוץ מערבה שבלולב, וחובט בה על הקרקע או על הכלי פעמיים או שלוש, בלא ברכה שדבר זה מנהג נביאים הוא.

הלכות לולב, פ"ז הכ"ב

התוספות יום טוב כתב שלאו דווקא בזמן הזה, אלא אף בזמן שבית המקדש היה קיים נטלו את הערבה בגבולין (חוץ למקדש) בתורת מנהג נביאים.

מוצא

הרב ישראל אריאל[15] העלה את הנימוקים הבאים, לבחירתה של מוצא כמקור ללקיטת הערבות:

  1. המעיינות הקרובים יותר לעיר נוצלו לשתייה.
  2. "מורביות מוצא" היו כנראה זן מיוחד של ערבות שהיו בעלי ענפים ארוכים "שהיה בהם כדי להדר את המזבח".

פטור ממס לתושבי מוצא

תושבי מוצא זכו לפטור ממיסים עקב עיסוקם בהבאת הערבות לבית המקדש: "תנא מקום קלניא הוה ותנא דידן מ"ט קרי ליה מוצא איידי דמיפק מכרגא דמלכא קרי ליה מוצא (=שם המקום הוא קלניא. ומדוע קראו התנא מוצא? כיוון שהמקום פטור ממס המלך קרא לו מוצא)."[16]

הרב ישראל אריאל סבור כי הפטור ממיסים לתושבי העיר ניתן כבר על ידי מלכי החשמונאים[17]. הפטור ניתן לתושבים עקב המשימה שהוטלה עליהם: להכין להמוני הולכי רגל כמויות ניכרות של ענפי ערבה לכל שבעת הימים, וזאת ללא תשלום.

בעלי התוספות כתבו כי הערבות חולקו על ידי שלוחי בית דין כמתנה, לעומת הלולב ומיניו שהיו נקנים באופן פרטי שנאמר: "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים, וַעֲנַף עֵץ-עָבֹת, וְעַרְבֵי-נָחַל; וּשְׂמַחְתֶּם, לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים."[18] - דהיינו "משלכם" ומכספכם. אך לא למצוות ערבה בבית המקדש - כאן על שליחי הציבור מוטלת החובה לספק את הערבות.

לפי הרמב"ם, הכינו תושבי מוצא ענפי ערבה בכמויות גדולות ובאופן קבוע כל שבעת ימי החג. "הדבר היה כרוך בטרחה מרובה, הן בגידול עצי ערבה בשטחים נרחבים, והן בקטיף ענפי הערבה, וכן בנשיאת ענפים במשקל רב על גבי בהמות ממוצא לירושלים, וזאת תוך הקפדה להבאתם בטריות למקדש למרות המרחק".

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ סוכה מד א
  2. ^ משנה תורה לרמב"ם, זמנים, לולב פ"ז ה"כ
  3. ^ תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף מ"ה עמוד א'
  4. ^ תוספות שם
  5. ^ משנה תורה, זמנים, הלכות שופר וסוכה ולולב פ"ז כב-כג
  6. ^ לולב, פ"ז הכ"ג
  7. ^ טור, או"ח סימן תרסד
  8. ^ שולחן ערוך, או"ח סימן תרסד
  9. ^ תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף מ"ד עמוד א'
  10. ^ מסכת כלים פ"א מ"ט
  11. ^ תוספות יום טוב, תפארת ישראל ועוד
  12. ^ כז ב
  13. ^ אוצר הגאונים סימנים קמט וקנ
  14. ^ סוכה מד א.
  15. ^ אוצר המקדש, מחזור לסוכות, "שמחה בירושלים ובמקדש".
  16. ^ תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף מ"ה עמוד א'
  17. ^ כאשר יוסף בן מתיתיהו כותב על חיילים רומיים שיושבו ב"קולוניה" - היה זה כבר אחרי חורבן הבית
  18. ^ ספר ויקרא, פרק כ"ג, פסוק מ'


הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.