משה רבינו

משה

לידה	ז' באדר ב'שס"ח ארץ גושן, מצרים
פטירה	ז' באדר ב'תפ"ח הר נבו
מקום קבורה	"בגיא בארץ מואב מול בית פעור ולא ידע איש את קברתו עד היום הזה".
בת זוג	צפורה
שגיאות פרמטריות בתבנית:תפקיד מנהיג פרמטרים [ סגן ] לא מופיעים בהגדרת התבנית מנהיג עם ישראל ה־1 ט"ו בניסן ב'תמ"ח – ז' באדר ב'תפ"ח מנהיג דת בתקופה אהרן הכהן אלעזר הכהן יהושע בן נון ←

מֹשֶׁה, המכונה מֹשֶׁה רַבֵּנוּ (על פי מדרש סדר עולם: ז' באדר ב'שס"ח - ז' באדר ב'תפ"ח), היה גדול הנביאים שקמו לעם ישראל. משה רבינו נשלח לגאול את בני ישראל ממצרים, והוא הנהיגם ושפטם ארבעים שנה בעת לכתם במדבר לארץ ישראל. משה קיבל את התורה במעמד הר סיני ומסרה לעם ישראל. האמונה בנבואתו של משה היא העיקר השביעי בשלושה עשר העיקרים של הרמב"ם. משום כך, היהדות כונתה לעיתים לאורך ההיסטוריה "דת משה". בהשפעת התורה משה נחשב כנביא מרכזי גם בנצרות ובאסלאם. וכן בקרב השומרונים הוא נחשב לנביא היחיד אי־פעם.

את ימי ילדותו ונערותו בילה משה בבית פרעה, שליט מצרים. תקופה משמעותית בחייו העביר במדין ובגיל שמונים חזר למצרים כדי לגאול את עם ישראל משעבוד. משה לא זכה להיכנס עם בני ישראל לארץ כנען ומת לאחר שראה אותה מפסגת הר נבו.

תולדות חייו

נערותו

לידתו של משה מתוארת על רקע שיעבודם של בני ישראל במצרים, המגיע לשיא בגזירתו של פרעה ”כל הבן היילוד היאורה תשליכוהו”. בזמן הזה נולד משה לעמרם ויוכבד בני שבט לוי, ומוצפן שלושה חודשים מפחד המצרים. משראתה אמו שאין עוד אפשרות להחביאו, היא מניחה אותו בתיבת גומא, בסוף שעל שפת היאור. בתו של פרעה (במדרשים נאמר כי זוהי בִּתיה בת פרעה, אשר מוזכרת בספר דברי הימים) רואה אותו שם, חומלת עליו, קוראת לו בשם "משה", ”כי מן המים משיתיהו”, ומגדלת אותו אצלה. אחותו של משה, מרים הנביאה, מציעה לבת פרעה שתמצא לה מינקת מן העבריות, הלוא היא יוכבד האם, ובעצם מחזירה אותו באופן זמני לחיק המשפחה המקורית.

משגדל משה בבית פרעה, יצא יום אחד וראה איש מצרי מכה איש עברי מאחיו. משה הרג את המצרי וטמן אותו בחול. ביום אחר רואה משה שני עברים נצים האחד עם חברו, ומתשובתם לנזיפתו, מתברר לו שעובדת הריגתו את המצרי נתגלתה. משה חושש שפרעה ישמע על כך ויבקש להמיתו, ומשה נמלט מפניו למדין. במדין המשיך משה בקו האופייני לו; בראותו לצד הבאר את בנות יתרו, כהן מדין, והן מגורשות על ידי הרועים, הוא הושיע אותן והשקה את צאנן. בעקבות זאת התקבל משה בכבוד מלכים אצל יתרו, אשר נתן לו את צפורה בתו לאישה, ולמשה נולדו שני בנים: גרשום (גרשום: גר הייתי בארץ נוכרייה) ואליעזר (אליעזר: אלוהי אבי בעזרי ויצילני מחרב פרעה) . חלק מהפרשנים קישרו בינה לבין "האישה הכושית", כנראה משבטי כושן, המוזכרת בספר במדבר, פרשת בהעלותך.

בגרותו

משה הפך לרועה הצאן של יתרו במדבר, וכך לאחר שנים רבות הוא מגיע אל מחזה מופלא: שיח סנה שבוער ולא מתאכל (הסנה הבוער). אז נגלה אליו ה' לראשונה ומבשר לו שהוא אשר יושיע את ישראל מצרתם. משה בקש להשתחרר מהשליחות הזאת, ואף התווכח עם ה' וכן ביקש ממנו אותות ומופתים שיאמינו לו, אך בסופו של דבר הוא יוצא לתפקיד שנועד לו. כמענה לטענתו שהוא סובל מגמגום, ממנה לו ה' את אחיו הבכור אהרן לדובר.

בגיל שבעים ותשע הגיע משה למצרים, והתחיל בסדרת פניותיו אל פרעה ובעשר המכות, שבסופו של דבר הובילו ליציאת מצרים. לא ידוע מה עשה בכל אותו הזמן מאז נערותו ועד גיל מופלג זה. יש מדרשים המספרים על היותו מלך כוש (חלק מן הפרשנים הקלאסיים אימצו אותם אך אחרים דחו אותם לחלוטין). יש ששיערו, על סמך רמזים בספר יחזקאל, שמשה אכן הגיע למצרים בגיל צעיר, אך בני ישראל לא שמעו אליו לעזוב את עבודת האלילים שבידם ועל כן רק כעבור דור נוסף חזר.

לאחר ששב משה למצרים, תבע משה מפרעה, בשם ה', לשחרר את עם ישראל. כשפרעה סירב, ניחתו עליו עשר מכות. לאחר המכה העשירית, מכת בכורות, נעתר פרעה לשחרר את עם ישראל שיוצא אל המדבר. אולם, לאחר שיצאו בני ישראל ממצרים רדפו המצרים אחריהם אל עבר ים סוף. קריעת ים סוף אירעה ובני ישראל חצו את הים ביבשה זמנית שנוצרה בשיטחו. אולם, כל חיל מצרים טבע בים. לאחר שבעה שבועות הגיע העם למעמד הר סיני ובו הוריד משה לבני ישראל את התורה. מתן התורה נחשב מאז למעשה המכונן של עם ישראל.

מנהיגותו

משה המשיך להנהיג את העם בכל משך ארבעים שנות הנדודים במדבר, לפני הכניסה לארץ ישראל. במשך תקופה זו, הוא התנסה פעמים רבות על ידי העם המרדן, ואף חולל נסים רבים. באחת מהפעמים, נענש משה, עם אהרן אחיו, שלא יוכל להיכנס לארץ ישראל. כשמשה הגיע להר מואב נתן זמנית לאהרון אחיו להיות המנהיג^{[דרושה הבהרה]}. "וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן: יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה, אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם". נסיבות העונש עמומות בתורה, אך ככל הנראה מדובר בפרשת מי המריבה: משה ואהרון אמורים היו לדבר אל הסלע ואז היה אמור הסלע לתת מים. במקום, הכה משה בסלע. לא ברור מהו בדיוק חטאו של משה, אך יש הגורסים כי היה קטן אמונה והכה בסלע במקום לדבר איתו, ויש הטוענים כי בעיני העם הצופה אותו אקט נראה כחוסר אמונה בה'. ויש הטוענים כי כעסו של משה היה לא במקום והיה בו חילול השם, בין אם מדובר בחוסר אמונה או ביחסי ציבור כושלים, נראה שבכוונה עירפלה זאת התורה. במדרש נאמר כי משה עתיד להנהיג את ישראל אף "לעתיד לבוא".

פטירתו

טרם פטירתו נתן משה לשבטים את ברכתו. משה נפטר בגיל מאה ועשרים שנה, על סף הכניסה לארץ. נתאפשר לו רק לצפות על ארץ ישראל מרחוק, מעל פסגת הר נבו בארץ מואב. עם מות משה, נעלם מקום קבורתו, והתורה מספרת ש"לא ידע איש את קבורתו עד היום הזה".

על פי מסורת חז"ל, משה נולד ונפטר בז' באדר.

במדינת ישראל, אומץ יום פטירת משה ונקבע כיום הזיכרון לחללי מערכות ישראל שמקום קבורתם לא נודע, בעקבות הסמליות בכך שמקום קבורתו לא נודע.

משפחתו

אביו עמרם ואמו יוכבד (דודתו של עמרם). אשתו ציפורה בתו של יתרו. אחיו, אהרן ומרים. גיסיו אלישבע בת עמינדב וכלב בן יפונה. ילדיו גרשום ואליעזר. שבואל בן גרשום בן משה היה נגיד על האוצרות של דוד המלך. על פי חז"ל שבואל הוא יהונתן בן גרשום בן מנשה, כהן פסל מיכה, וכונה שבואל על תקופה בחייו שחזר בתשובה, אך בסופו חזר לרעתו.

שמו של משה

התורה, בספר שמות, מספרת שבת פרעה קראה את שמו משה לאחר שגדל, מפני שהיא משתה (הוציאה) אותו מן היאור - "וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד, וַתְּבִאֵהוּ לְבַת-פַּרְעֹה, וַיְהִי-לָהּ, לְבֵן; וַתִּקְרָא שְׁמוֹ, מֹשֶׁה, וַתֹּאמֶר, כִּי מִן-הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ".

שתי בעיות מעוררת הצגה זו של הדברים: ראשית, לא סביר להניח שבת פרעה ידעה לדבר עברית מכיוון שהייתה שפת העבדים, ושנית, לפי האמור צריך היה שמו להיות "משוי" ולא "משה".

פרשנים אחרים, החל מפילון האלכסנדרוני ויוסף בן מתתיהו ניסו למצוא לשמו של משה מקבילה במצרית עתיקה, כאשר המשותף לפירושיהם הוא התבססות על הביטוי המצרי 'מו' בהוראת 'מים', או 'מס' בהוראת 'ילד' (ללדת). אחת מן הפרשנויות מצביעה על הקריאה "בן המים" או "זרע היאור" וכדומה, מה שהולם את הסברה של בת פרעה - "כי מן המים משיתיהו". פרשנות אחרת מתייחסת למנהג לקרוא לבנים בשמות האלים שתאריך הולדתם נופל באותו יום, כך יצא "רע נולד" או במצרית ra mose, ופעמים רבות הושמטה התחילית. עוד השערה שהועלתה שהוראת השם המקורית הייתה "הילד" סתם, mose במצרית, שעל פי הנצי"ב, היה כינוי מקובל לבן המלך. כפי ש-תחותמס הוא בן של תחות או רעמסס בן של רע, אך ישנם מקורות מצריים המראים כי משיה מן המים גם במצרית העתיקה נקראת "מסה"^{[דרוש מקור]}.

מאידך, החזקוני והאברבנאל פירשו ששמו של משה ניתן לו במקור בעברית על ידי אמו, שגידלה אותו מלידתו ועד שגדל והוחזר לבת פרעה. כך כתב החזקוני: "ותקרא יוכבד את שמו משה ותאמר לה בת פרעה מהו לשון משה והגידה היא לה שהוא לשון המשכה ואז אמרה בת פרעה יפה קראתו כן כי מן המים משיתיהו. משה משוי אין כתיב כאן אלא משה לומר כשם שמשיתיהו כן יהיה הוא מושה אחרים פירוש יהיה מושה ישראל ממצרים".

שמו של "משה" בעברית הולם היטב, כמובן, את תפקידו כמי שמשה את ישראל ממצרים. במחקר המודרני, יש שראו בשם זה "מדרש שם" בלבד, כלומר נתינת הסבר שלאחר מעשה לשם, המביע את תפקידו זה של משה, ולא הסבר אטימולוגי מחקרי.

בתורה מסופר כי משה נולד חודשים או שנים לפני שבת פרעה העניקה לו את שמו. סביר להניח, שבמהלך תקופה זו קיבל משה גם שם מהוריו, אלא ששמו העברי לא נמסר בתורה הוא ידוע רק בשם שקראה לו בת פרעה - משה. המדרש כותב ששמו מבית היה טוב על פי הפסוק: "...וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא...".

במדרש "ויקרא רבה" נדרש כי למשה היו לא פחות מעשרה שמות שונים (שמקור כל אחד מהם מובא במדרש), ואלה הם: ירד, חבר, יקותיאל, אביגדור, אבי סוכו, אבי זנוח, טוביה, שמעיה בן נתנאל הסופר, הלוי (בן אביתר), משה.

אישיותו ומידותיו של משה רבינו

הרמב"ם, בעקבות חז"ל, קובע "שאין הנבואה שורה אלא על חכם, גיבור עשיר וענו", וכאב טיפוס לכך הוא מביא את דמותו של משה.

המדרש על משה הרועה והגדי מדגיש את האמפתיה והחמלה שגילה משה כלפי צאנו כתכונות שבגינן נבחר להנהיג את עם ישראל.

מאפיין בולט של משה הוא אומץ הלב והגבורה הנפשית. הוא מציל את העברי מיד הנוגש המצרי, ומציל את בנות יתרו מיד הרועים, ואחר כך הוא מתייצב כמעט לבדו לפני פרעה, המלך הגדול של מצרים ללא מורא, וגורם לו לשחרר את עם ישראל.

מאפיין בולט נוסף היא תכונת הענווה: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה, עָנָו מְאֹד- מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה". בתחילה הוא בכלל מסרב לקבל את השליחות מאת ה', אך גם כאשר הוא מנהיג בפועל, בכל פעם שמחלוקת מנהיגותית מתעוררת בעם, כגון מרד קורח ועדתו, הוא נופל בתפילה לפני ה' או פורש לאוהל ולא מנסה לכפות בכוח את דעתו.

בנוסף לכך, מתואר משה דווקא ככבד-פה: "כבד פה וכבד לשון אנכי" "ואני ערל שפתיים", ולכן אהרן אחיו ממונה להיות דוברו - "ואהרן אחיך יהיה נביאך" היו שפירשו פסוקים אלו כקשיי דיבור וגמגום והיו שפירשו זאת כקשיים בתחום הרטוריקה או אי דיבור רהוט של השפה המצרית. בכל אופן, בהמשך חייו של משה, מתגלה משה כנואם מחונן. על פי המדרש ניתן ליישב סתירה זו בשני אופנים, אם הייתה הבעיה רפואית אז משה נרפא ממנה במעמד הר סיני, יחד עם שאר ישראל. ואם הכוונה לבעיה רטורית, אז הפתרון הוא ממה שנאמר במדרש: "התורה מרפא ללשון". כשהכוונה באופן מטפורי ללימוד התורה.

אגדות מאוחרות מהמאה ה-18 סיפרו על מלך שרצה לראות את דיוקן משה וציווה על צייר לנסוע אל המדבר ולצייר את צורת פניו. המלך, שהכיר בחכמת הפרצוף, ראה בציור שקיבל כי תווי פניו של משה מראים על היותו איש מושחת ובעל תכונות שליליות, וכעס על הצייר. לאחר שנסע המלך למדבר והקביל את פני משה, הסביר לו משה שאכן נולד כאיש בעל אופי שלילי, אלא שעידן את אופיו על ידי תיקון המידות. לאגדה זו אין מקור קדום יותר.

מנהיגותו של משה

מהות נבואתו של משה

כאמור האמונה בנבואת משה רבנו היא העיקר השביעי בשלושה עשר עיקרים, הרמב"ם מסביר יסוד-אמונה זה כך: "שנאמין שהוא [משה רבנו] אביהם של כל הנביאים שקדמו לפניו והבאים אחריו, כולם הם למטה ממנו במעלה והוא בחיר ה' מכל המין האנושי, אשר השיג ממנו יתעלה יותר ממה שהשיג או ישיג כל אדם שנמצא ושימצא. ושמשה עליו השלום, הגיע לשיא ההתעלות מעל האנושות עד שהשיג המעלה המלאכית" (רמב"ם, הקדמה לפרק "חלק").

בתלמוד ובמדרש מכונה נבואת משה - "נבואת האספקלריה המאירה". נבואה, שדרכה, כמו בזכוכית שקופה, אפשר להביט ולראות את האור האלוקי ללא כל עכירות שכלית או נפשית. במדרש נאמר ש"פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה", בתיקוני זוהר מאפיין את נבואת משה כנבואה שמשית, לעומת נבואות שאר הנביאים שמאופיינים כנבואות ירחיות וכוכביות.

הרמב"ם ועוד חכמי ישראל נוספים, מייחדים את נבואתו של משה רבנו משאר הנביאים בתכונות מסוימות:

• משה היה הקרוב ביותר אל ה' מכל נביא אחר: "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים" (דברים ל"ד)
• משה בנבואתו ראה את הדברים כהווייתם ומהותם, מפני שנבואתו הייתה שכלית: "פֶּה אֶל-פֶּה אֲדַבֶּר-בּוֹ, וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת, וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט" (במדבר י"ב, ח). לעומתו, יכולתם השכלית של שאר הנביאים להבין עניינים נשגבים הייתה מוגבלת, ולכן התנבאו בסמלים ובמשלים, שפרשנותם הייתה תלויה ב-"כוח המדמה" של הנביא.
• נבואת משה נעשתה במצב של ערנות גמורה, לעומת כל הנביאים שהיו במצב של עילפון אקסטטי או שינה בחלום הלילה, "בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר-בּוֹ" (שם, ו).
• נבואת משה נעשתה בעודו עומד על רגליו בשלוה ואילו שאר הנביאים היו מזדעזעים ורוטטים כפי שכתוב בדניאל, "וְהוֹדִי נֶהְפַּךְ עָלַי לְמַשְׁחִית, וְלֹא עָצַרְתִּי כֹּחַ" (דניאל, י, ח).
• לנבואת משה הייתה הגבלה שכלית בלבד, בעוד שלשאר הנביאים היו הגבלות שכליות ומידותיות.
• נבואת משה הייתה לפי רצונו: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם משֶׁה עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְּצַוֶּה ה' לָכֶם." (במדבר ט' ח'), ושאר הנבואות היו באופן אקראי לא לפי רצון הנביא, שניסה לעשות פעולות להגיע אל הנבואה, "וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן, וַתְּהִי עָלָיו יַד-ה'." (מל"ב, ג:).
• בסיום הנבואה משה נשאר ב"מקדש הפנימי" שלו ובמעמד רוחני, לעומת שאר הנביאים שחזרו לעסקיהם וענייניהם הרגילים, ולכן היה צריך לפרוש מאשתו.
• נבואת משה כללה את החזון ואת דרכי המימוש המפורטים, ואילו שאר הנבואות עסקו בחזון כללי ובאידאות.

משה כמנהיג צבאי

במקרא מסופר כי ישראל עלו ממצרים חמושים בכלי נשק (שמות, י"ג, י"ח). עדויות למיומנות של ישראל בכלי נשק ניתן ללמוד מכך שלאחר חטא העגל משה מצווה להלחם בחוטאים בחרב וממעשהו של פנחס שדוקר את זמרי ברומח. את הבריחה של ישראל ממצרים והסטיה מדרך המלך אל המדבר למול ים סוף אפשר לראות כמהלך טקטי, שבו ישראל הרגליים מקבלים עדיפות על מצרים הדולקים אחריהם, רכובים על שש מאות מרכבות צבאיות.

לאחר הבסת צבא מצרים העוצמתי בדרך ניסית, עם ישראל בונה את כוחו הצבאי והמנטלי לקראת מלחמות ארץ כנען. משה לא לוקח את ישראל במסלול קצר לארץ כנען "דרך ארץ פלשתים", בשל החשש שבני ישראל בעלי המנטליות העבדותית, שעדיין לא מאומנים ומיומנים בענייני המלחמה, יחזרו למצרים בראותם מלחמה (שמות, י"ג, י"ז). משה שולח מרגלים לתור את הארץ לפני הכניסה אליה (ספר במדבר, פרק י"ג), ומורה לישראל לא להלחם כאשר הם חטאו, וכשהם נלחמים בניגוד להוראתו באמורי ובעמלקי, הם מובסים (ספר במדבר, פרק י"ד, פסוקים מ'-מ"ה).

לעומת זאת, בהנהגתו של משה ישראל נלחמים ומנצחים את עמלק (שמות, י"ז, ח'), את סיחון מלך חשבון (ספר דברים, פרק ב'), עם המתגורר באזור שבין נחל ארנון לנחל יבוק, מקום המהווה לבני ישראל בסיס יציאה איתן לכיבוש הארץ, את יעזר וסביבותיה (במדבר, כ"א, ל"ב), את עוג מלך הבשן שמתייצב למלחמה מולם (ספר במדבר, פרק כ"א, פסוקים ל"ג-ל"ה) ואת מדין, שהתערבו בעניין לא להם והחטיאו את ישראל (ספר במדבר, פרק ל"א). יהושע בן נון, תלמיד משה, לומד ממשה את דרכי הלחימה (דברים, ג', כ"א), והופך להיות המצביא שכובש את ארץ כנען, ומחלק הנחלות שם.

משה בהשפעת התורה על תרבויות אומות העולם

משה בארכיאולוגיה

כמו רוב האישים מתקופת הברונזה בעת העתיקה, אין עדות ארכאולוגית לחייו וקיומו של משה. יחד עם זאת, יש שהצביעו על ראיות לכאורה. אחת מהן מתבססת על היות שמו שם מצרי אופייני כאמור לעיל.

בשבר של מצבה^{[דרוש מקור]} במוזיאון הבריטי ישנם סימנים לאירוע כיבוש אתיופיה על ידי משה. סיפורים אלה מתוארים בתורה שבעל פה במדרש ילקוט שמעוני (שמות קסח). כמו כן, החוקר יהושע מאיר גרינץ, מצטט טקסט מצרי קדום ^{[דרושה הבהרה]} על אדם שעמד לפני פרעה ובאופן נסי הפך החפץ שבידו לנחש, ושוב הרים את הנחש בידו וחזרה להיות חפץ. והדבר מזכיר את הסיפור המקראי על משה, בספר שמות ז' 10.

משה במסורת המוסלמית

כמו דמויות אחרות בתנ"ך, גם משה מוזכר בקוראן, שם הוא נקרא "מוסא". באסלאם נהוג שכל אדם שאלוקים מתגלה לו הוא נביא, ונהוג לחלוק לו כבוד גם אם אינו מוסלמי ועל כן הוא מכונה "נבי מוסא". למשה חשיבות רבה באסלאם - מלבד מוחמד, מוסא הוא הנביא המוזכר ביותר בקוראן, ורוב פרטי סיפורו של משה שמופיעים בתורה מופיעים גם בקוראן, החל בהטמנתו בתיבה ביאור וכלה בסיפור יציאת מצרים והמסע במדבר. אחת הפרשנויות הנפוצות באסלאם היא שמוסא היה סולל דרכו של מוחמד, שגם אליו נגלה אללה וכמו משה היה עבדו הנאמן ועשה כמצוותיו. בארץ ישראל היו נהוגות חגיגות נבי מוסא, שכללו עלייה לרגל לקברו (על פי מסורת מוסלמית מסוימת) מדי שנה באביב.

יצוגיו באמנות ובתרבות הנוצרית

כאחת הדמויות הבולטות ביותר בתנ"ך, משה היה בעולם הנוצרי נושא ליצירות אמנות רבות. לעיתים קרובות מוצג משה באמנות המערבית כשהוא נושא את לוחות הברית כשלראשו זוג קרניים. דוגמה בולטת לכך ניתן לראות למשל בפסלו של מיכלאנג'לו, "משה". ייצוג זה בא בעקבות פרשנות של הנאמר בספר שמות, פרק ל"ד, פסוק כ"ט: "כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו", שבתרגום הוולגטה, תורגם כאילו הכוונה היא לקרן כאיבר בגוף, ולא לקרן אור. ייצוגים מאוחרים יותר של משה באמנות, שנוצרו כאשר תרגומים מדויקים יותר^{[דרוש מקור]} של התנ"ך החלו להיות נפוצים, הציגו פשרה עם ייצוג מסורתי זה של משה, על ידי כך שתיאורו אותו כששתי קרני אור בוקעות ממצחו, בדומה לקרניים.

בין יצירותיו של הצייר רמברנדט ציורו המפורסם "משה שובר את הלוחות", כשהצייר מיטיב לתאר את ארשת פניו הכועסת של משה, כפי שניכר הדבר גם בפסלו של מיכלאנג'לו.

ראו גם

• עץ משפחה של דמויות מקראיות - מתרח ועד שלמה

לקריאה נוספת

• מחניים, גיליון קט"ו. מסכת על הנושא "משה רבנו", אייר תשכ"ז (1967)
• משה חלמיש, חנה כשר, חנוך בן פזי (עורכים), משה אבי הנביאים - דמותו בראי ההגות לדורותיה, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2010.
• אוריאל סימון, בקש שלום ורדפהו- שאלות השעה באור המקרא, המקרא באור שאלות השעה, תל אביב, הוצאת ידיעות אחרונות, 2002. עמ' 93-95.
• בנימין אופנהיימר, הנבואה הקלאסית- התודעה הנבואית, ירושלים, מאגנס, תשס"א. עמ' 272-274.

קישורים חיצוניים

• משה רבנו, באנציקלופדיה היהודית באתר דעת
• משה רבנו: מתיבת עץ קטנה למנהיג הדגול ביותר בהיסטוריה ביוגרפיה קצרה באתר בית חב"ד
• "משה - הרועה הנאמן" - משה רבנו באור הקבלה
• סרטים על משה רבנו
• שירים שנכתבו על משה רבנו באתר הספרייה הלאומית
• הרב זאב סולטנוביץ', ‏מנהיגות משה, באתר ישיבה
• מיכה גודמן, ‏מנהיגותו של משה רבינו, דעות 32, סיון תשס"ז, באתר נאמני תורה ועבודה
• "ראשיתו של משה רבנו", שיעור באתר שפע

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0