נאו-ליברליזם
נאו-ליברליזם הוא מושג המשמש במובנו המודרני לתיאור תקופה בהיסטוריה של הקפיטליזם. מקובל לראות את תחילתה עם ממשלותיהם של מרגרט תאצ'ר ורונלד רייגן בשנות ה-80 של המאה ה-20, וכן עם משטר אוגוסטו פינושה בצ'ילה באותה התקופה. תקופה זו מכונה גם פוסט-פורדיזם, שכן קדמה לה תקופת הקפיטליזם הפורדיסטי, אשר התאפיינה גם במדיניות מקרו-כלכלית קיינסיאנית של מדינות המערב.
תקופת הנאו-ליברליזם מתאפיינת בצעדי מדיניות כלכלית שכללו צעדי הפרטה, קיצוץ בתשלומי העברה, ליברליזציה בסחר, פיטורי עובדים או הרעת תנאי ההעסקה במגזר הציבורי. המהלך לווה בנימוקים אידאולוגיים הנשענים על תפיסות של ליברליזם. המונח נאו-ליברליזם קשור גם לגלובליזציה או "פונדמנטליזם שוק".[1][2] ישנם הטוענים כנגד תוקפו התאורטי של המונח וסבורים כי הוא משמש כשם גנאי בלבד, מאחר שלעיתים רחוקות אם בכלל משמש המונח לתיאור עצמי של תומכי מדיניות השוק החופשי.[3] כיום זהו מושג רווח במדעי החברה.
מקורות
|
|
| הכלכלנים מילטון פרידמן ופרדריק האייק נחשבים להוגים בולטים ממבשרי הניאו ליברליזם | |
בראשית המאה ה-20 המונח שימש בארצות הברית לתיאור הוגים סוציאל-דמוקרטים מתונים כגון לאונרד הובהאוס וג'ון הובסון.[2] בקולוקווים של וולטר ליפמן שנערך בפריז ב-1938 נפגשו מדעני חברה, משפט ורוח מגרמניה, צרפת, בריטניה, איטליה, אוסטריה, שווייץ וארצות הברית בעלי תפיסת עולם דומה בדבר הדרך להציל את הליברליזם מהמשטרים הסמכותניים שעלו באירופה בדרך שונה מזו שהציע קיינס. במהלך המפגש הציע הגאוגרף הכלכלי הגרמני אלכסנדר רוסטוב לכנות את התנועה "ניאוליברליזם".
לאחר סיום מלחמת העולם השנייה התכנסה בשווייץ לראשונה ב-1947 אגודת מונט-פלרין, אשר כללה שורה של כלכלנים, היסטוריונים ופילוסופים בעלי תפיסת עולם נאו-קונסרבטיבית, ביניהם פרידריך האייק, מילטון פרידמן, קרל פופר ועוד - אשר זיהו עצמם כ'ליברלים' המחויבים לחירויות הפרט. קבוצה זו הושפעה מרעיונותיו של הכלכלן אדם סמית ושל הוגים נאו-קלאסיים אחרים שצידדו בעקרונות השוק החופשי והתנגדו לעמדות הקיינסיאניות המקובלות שצידדו במעורבות הממשלה בכלכלה. לשיטת חברי אגודת מונט-פלורין למנגנון המדינה אין היכולת לאסוף את האינפורמציה המספקת לאמוד את מערכות המחירים בשוק ולהשתלב בהן, וכן גרסו חברי הקבוצה כי מדיניות ממשלות דמוקרטיות מושפעות משיקולים פוליטיים ופופוליסטיים - ואינן נובעות משיקולים כלכליים מובהקים.
בארצות הברית החלה הקבוצה להנות מתמיכתם של בעלי הון וראשי תאגידים, אשר החלו לתמוך בהקמת מכוני מחקר בהשראתה, ובהפצת רעיונותיהם[4]. בייחוד אומצה תפיסה זו בבית הספר לכלכלה של אוניברסיטת שיקגו, אשר אף פיתח את גישת המוניטריזם המכונה גם 'אסכולת שיקגו'[5].
בשנות ה-80 המונח שימש סוציאל-ליברלים[6] מהמפלגה הדמוקרטית בארצות הברית אשר ביקשו לבדל עצמם כמתונים יותר בעמדתם הכלכלית (כלומר, נוטים פחות למדיניות אטטיסטית, אך עדיין בגבולות השמאל הכלכלי).[7] המונח היה במידת מה מקביל משמאל למונח נאו-קונסרבטיזם בימין אשר תיאר עמדות שמרניות מתונות יותר.[2] בשנות ה-90 החל לשמש המונח לתיאור רפורמות השוק החופשי בממשלותיהם של רונאלד רייגן, מרגרט תאצ'ר, דנג שיאופינג ואוגוסטו פינושה ובזירה האקדמית את צמיחתן של אסכולת שיקגו, האסכולה האוסטרית והתנועה הליברטריאנית בארצות הברית. מילטון פרידמן, מייסדה של אסכולת שיקגו והבולט בחבריה שימש כיועץ כלכלי לממשלתו של רונלד רייגן וכן סמינר שהעביר ל"נערי שיקגו" השפיע רבות על המדיניות הכלכלית בצ'ילה והתרחשויות "הנס הצ'יליאני". ספרו של פרידריך האייק "הדרך לשעבוד" (The Road to Serfdom), בו קשר בין חירות כלכלית לחירות אזרחית, השפיע רבות על משנתה של מרגרט תאצ'ר, ראש ממשלת בריטניה בין השנים 1979–1990. הנאו-ליברליזם מקושר גם לאגודת מונט פלרין,[8] קונצנזוס וושינגטון וזרם האורדו-ליברליזם בגרמניה. מדיניותם של מוסדות כגון קרן המטבע הבינלאומית והבנק העולמי תוארה פעמים רבות כנאו-ליברלית, שכן אלו נוהגים לדרוש ממדינות לנקוט בצעדי ליברליזציה כתנאי לסיוע כספי מצידם (למשל ראו התניות של קרן המטבע הבינלאומית). מדיניותו של ארגון הסחר העולמי תוארה גם היא כנאו-ליברלית שכן זה נתפס כמקדם סחר חופשי ובכך מקדם את הגלובליזציה.
מאפייני הניאו ליברליזם
|
| |
| רונלד רייגן, אוגוסטו פינושה ומרגרט תאצ'ר הם פוליטיקאים הידועים במדיניותם הניאו ליברלית. | ||
מספר חוקרים[4][9][10] מאפיינים את הנאו-ליברליזם במספר מרכיבים:
- הסרה של חסמים בפני תנועה חופשית ובינלאומית של סחורות, שירותים והון.
- צמצום רגולציה על הפעילות הכלכלית, וליברליזציה של השווקים הפיננסיים.
- אימוץ העקרונות של השוק החופשי כאתיקה הרלוונטית גם לפעולות חברתיות שאינן בזירה הכלכלית כגון ממשל וחינוך
- הפרטה והסחרה של נכסי ציבור ושירותים ציבוריים.
- ריסון תקציבי (בין היתר באמצעות כללים פיסקליים) ומשמעת מוניטרית.
- חיזוק כוחם של פקידים מקצועיים מתחומי הניהול, המשפט והכלכלה, הנתפסים כפועלים באופן 'רציונלי', על פני כוחם של פוליטיקאים ונבחרי ציבור שנבחרו באופן דמוקרטי, הנתפסים כפועלים באופן 'פופוליסטי'.
- חיזוקן של אליטות כלכליות ותאגידים (בין היתר של תאגידים בינלאומיים במשק הלאומי) - הנהנים מהשפעה גוברת על השלטון, וממדיניות המיטיבה עימם.
- הקטנת חלקה של הממשלה במשק וצמצום מדינת הרווחה.
- צמצום הביטחון התעסוקתי של עובדים, וכוחם של האיגודים המקצועיים.
נאו-ליברליזם בישראל
בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל נשלטה על ידי תנועת העבודה והתפיסה השלטת בה הייתה זו של מדינת הרווחה. החל משנות ה-80, ובמקביל לתהליכים דומים בבריטניה ובארצות הברית, הלכה וצברה תפיסת העולם הניאו ליברלית עצמה בציבור הישראלי, והפכה למתוות מדיניות. רבים רואים בתוכנית הייצוב משנת 1985 את נקודת המפנה בתפיסה החברתית-כלכלית בחברה הישראלית - ואת תחילת יישומה של מדיניות ניאו ליברלית. תוכנית זו כללה בין היתר את קיצוץ ההוצאות הממשלתיות, הגבלת המדיניות המוניטרית, צמצום הסובסידיות על מוצרי יסוד וחקיקת חוק ההסדרים. נקודה מרכזית נוספת הייתה בשנת 1995, אז נבחר חיים רמון לראשות ההסתדרות - שהייתה לא רק איגוד עובדים, אלא הייתה גם בעלת עוצמה משקית והחזקות רבות באמצעות חברת העובדים. רמון פעל להפרדת קופת החולים הכללית מההסתדרות - וכתוצאה מכך הצטצמם הארגון בכשני שלישים מחבריו - ונאלץ למכור את מרבית נכסיו. מאז ועד היום הצטמצם משמעותית היקף העובדים המאורגנים במשק, וכוחם המשותף ירד אף הוא.[11]
החל משנות ה-2000, חלה עלייה ברמת הפערים החברתיים-כלכליים במדינת ישראל, למרות הצמיחה הכלכלית באותה תקופה, יש הקושרים זאת ביישום קיצוני של מדיניות נאו-ליברלית, שהטיבה עם קבוצה מצומצמת של אנשי הון, תעשיינים ועובדים, בעיקר במגזרי ההייטק והפיננסים. כדי לעודד את הייצוא, ממשלת ישראל סיפקה הקלות מס והטבות למספר קטן של חברות גדולות, בעיקר בתעשיית ההייטק, המאופיינת בפריון עבודה גבוה ובשכר גבוה. מדיניות זו חיזקה את המגמה של ריכוזיות הייצוא: רוב הייצוא בארץ נעשה על ידי מספר קטן של חברות במגזר ההייטק שנהנות מתמיכה ממשלתית מסיבית. מדיניות זו יוצרה העדפה לא רק לחברות אלא גם לעובדים במגזר היצוא, כך שגדל משמעותית הפער בין ענפי הייצוא, המאופיינים בפריון ייצור גבוה ובשכר גבוה, ובין ענפי הייצור לצריכה מקומית, המאופיינים בפריון ייצור נמוך ובשכר נמוך. כתוצאה מכך, קבוצה קטנה של תעשיינים ועובדים נהניתה משגשוג כלכלי בעוד שאר המגזרים נותרו מאחור.[11]
על אף שרבים מהפוליטיקאים בישראל, בימין ובשמאל המדיני, הם בעלי תפיסת עולם ניאו ליברלית, הפוליטיקאי המזוהה ביותר עם תפיסת עולם זו הוא בנימין נתניהו. בייחוד ניתן להצביע על מדיניות הקיצוצים העמוקה שהוביל ב-2003 בימיו כשר האוצר בממשלת שרון השנייה. זאת לצד קידום עקבי של מהלכי הפרטה, צמצום המגזר הציבורי ומאבק כנגד ארגוני העובדים.
ראו גם
לקריאה נוספת
- פרופסור דייוויד הארווי, קיצור תולדות הנאו-ליברליזם, הוצאת מולד, 2015.
קישורים חיצוניים
- Benjamin Alpers, The Strange, Transatlantic Career of "Neoliberalism"
- Paul Treanor, Neoliberalism: origins, theory, definition
- Susan George, A Short History of Neo-liberalism
יובל אלבשן, כיצד הניאו-ליברליזם כבש את העולם בסערה, באתר הארץ, 8 ביולי 2015- דותן לשם, 8 דברים שלא ידעתם על ניאוליברליזם, באתר העוקץ, 22 במאי 2017
הערות שוליים
- ^ פונדמנטליזם שוק הוא כינוי ביקורתי לתפיסה השוללת באופן גורף מעורבות ממשלתית בכלכלה.
- ^ 2.0 2.1 2.2 US Intelectual History, The Strange, Transatlantic Career of 'Neoliberalism'
- ^ Taylor C. Boas and Jordan Gans-Morse, Neoliberalism: From New Liberal Philosophy to Anti-Liberal Slogan, Studies in Comparative International Development (SCID) 44, 2009, עמ' 137-161
- ^ 4.0 4.1 Harvey, David. 2005. A Brief History of Neoliberalism. Oxford, New York: Oxford University Press.
- ^ Burchell, Graham. 1996. "Liberal Government and Techniques of the Self." Pp. 19-36 in Foucault and Political Reason: Liberalism, Neo-liberalism and Rationalities of Government, edited by Andrew Barry, Thomas Osborne, and Nikolas Rose. Chicago: The University of Chicago Press.
- ^ עמדות המכונות סוציאל ליברליות מקבילות על פי רוב לעמדות סוציאל-דמוקרטיות באירופה.
- ^ למשל מאמרו של הפובליציסט צ'ארלס פיטרס, Charles Peters, A NEOLIBERAL'S MENIFESTO, The Washington Monthly, 1983
- ^ אגודת מונט פלרין היא אגודה המקיימת מפגש שנתי בו מתכנסים כלכלנים והוגים במסורות הליברל קלאסית מרחבי העולם.
- ^ Jessop, Bob.1994. “Post Fordism and the State.” Pp. 251-279 in Post Fordism, edited by Ash Amin. Oxford: Blackwell.
- ^ ממן, דניאל וזאב רוזנהק. 2009 .בנק ישראל - כלכלה פוליטית בעידן נאו-ליברלי. ירושלים, תל- אביב: מכון ון ליר והוצאת הקיבוץ המאוחד.
- ^ 11.0 11.1 ד"ר אריה קרמפף, הקשר הלא מדובר בין הנאו-ליברליזם הישראלי לסכסוך הזמן הזה -מגזין למחשבה פוליטית, תרבות ומדע מבית מכון ון ליר בירושלים
