נאו-מרקסיזם
פרק זה טעון נאו מרקסיזם היא גישה בסוציולוגיה ובכלכלה שהתפתחה במחצית השנייה של המאה ה-20 מתוך המרקסיזם ועיקרה - קבלת הניתוח החברתי המרקסיסטי תוך ויתור חלקי על רעיון הדטרמיניזם הכלכלי.
התפתחות היסטורית
בשנות הארבעים והחמישים של המאה ה-20 חלו שני תהליכים מקבילים: האחד, ידיעות על הטיהורים של סטלין החלו להגיע למערב, וגרמו לקומוניסטים רבים להאמין כי ברית המועצות אינה התגשמות האידיאל המרקסיסטי.
התהליך השני כלל התרחשויות במערב אירופה ובצפון אמריקה, אשר היו בניגוד לתחזיותיו של קרל מרקס: ראשית, בניגוד לחוק הדלות הגוברת, שחזה את התרוששות מעמד הפועלים, הופעת הפורדיזם ומדינת הרווחה חלה עלייה ברמת החיים של מעמד זה. שנית, מרקס חזה כי מעמד הפועלים יתאחד משום שיבין שהאינטרסים שלו משותפים, בעוד שלמעשה שוק העבודה המפולח הביא לפיצול בין קבוצות שונות של עובדים.
כתוצאה מכך, סוציולוגים רבים הבינו כי לא ניתן להמשיך ולקבל את התאוריה המרקסיסטית כפשוטה, אלא לנסות לשכלל את התאוריה המרקסיסטית ולהסביר את נקודות הכשל של התאוריה המרקסיסטית המקורית.
עקרונות מרכזיים
כתוצאה מכך עוצבה תאוריה סוציולוגית וכלכלית חדשה - נאו מרקסיזם. הוגים נאו מרקסיסטיים מקבלים מצד אחד את הניתוח החברתי של מרקס, לפיו הכוחות המניעים את החברה הם כוחות הייצור ובעקבותיהם יחסי הייצור, ושאר ההיבטים של החברה הם בגדר מבנה על הנובע מהם.
מצד שני, דוחים הנאו-מרקסיסטים את התחזיות המרקסיסטיות באשר לעתיד, החל מהתרוששות והתאחדות מעמד הפועלים ועד לצמיחתה של חברה סוציאליסטית אוטופית.
הגישה הנאו-מרקסיסטית טוענת שאמצעי התקשורת הם כלי בידי השלטון הקפיטליסטי, ומכיוון שהשלטון קפיטליסטי הוא מעוניין להמשיך את ניצול מעמד הפועלים בשביל להרוויח עוד כסף.
מרקסיזם הגליאני
תאוריה ביקורתית
מרקסיזם היסטורי
התאוריה הפוליטית כלכלית
השאלות המרכזיות של תאוריה זו הן: איך בנויה התקשורת, מי מממן אותה, לאילו גורמים כלכליים היא קשורה, והכי חשוב - מהם האינטרסים הכלכליים שלהם. ניתן לסכם את התאוריה הפוליטית כלכלית באמצעות הפתגם: "בעל המאה הוא בעל הדעה". לפי תאוריה זו, האידאולוגיה השולטת באמצעי תקשורת ההמונים תלויה במישרין באינטרסים הכלכליים של מי שמממן אותם. לפי תאוריה זו השיקולים הכלכליים קובעים את תוכני התקשורת במספר מובנים:
- הבעלים על ערוצי התקשורת מעוניינים להגדיל את רווחיהם, לכן יעדיפו תוכניות פופולריות המושכות קהל גדול במיוחד, ולא יפיקו תוכניות שאין להן קהל רב או בעל יכולת קנייה. רעיון זה מוביל להתפתחות של תרבות הרייטינג הפונה למכנה המשותף הנמוך ביותר.
- הבעלים של ערוץ התקשורת ושל חברות הענק במשק מעוניינים ביציבות של המערכת הפוליטית והכלכלית ובשימור המצב הקיים. צריך לזכור שבדרך כלל הבעלים של ערוצי התקשורת מעורבים עסקית גם בענפי תעשייה, תיירות ושירותים. שינויים מרחיקים במבנה המשק, או מהפכה, עלולים לפגוע בביסוס הכלכלי שלהם ושל מוסדות התקשורת. לכן ערוצי התקשורת יתמכו בסיקור התקשורתי בפתרונות למשברים כלכליים שאינם פוגעים בצריכת הפרט (לדוגמה, לרוב הם יציגו שביתות כדבר שלילי, ואילו את עליית הצריכה כדבר חיובי. כמו כן, יוצגו לרוב האינטרסים של בעלי המפעלים ולא של הפועלים, מכיוון שאלו בסופו של דבר משלמים על פרסום בטלוויזיה)
- לעיתים קרובות אותן משפחות המחזיקות באמצעי התקשורת הן אותן המשפחות המחזיקות במפעלי הענק, ואותן משפחות הנמצאות בשלטון, כך שהן דואגות שמה שיפורסם ישרת את האינטרסים הכלכליים והפוליטיים שלהם
תאוריית ההגמוניה
הגמוניה – המשמעות המילונית של המלה היא "שליטה, עליונות, עדיפות". כאשר אנו דנים באידאולוגיה מושג זה משמעו הקבוצה בחברה לה יש שליטה, עדיפות ועליונות על קבוצות אחרות.
על פי תיאורית ההגמוניה, לקבוצה השולטת יש אפשרות לשכנע את המעמדות האחרים שהמצב הקיים (בו היא מרוויחה הכי הרבה) הוא טבעי, הכרחי והטוב ביותר. כיצד הם עושים זאת? אמנם בכל חברה יש להגמוניה דרכים רבות לשלוט בכוח על האזרחים – בין היתר משטרה, בתי משפט ובתי כלא. אך על פי תיאורית ההגמוניה את מרב כוחו מקבל המעמד השליט דרך אותם מנגנונים שאינם נתפסים ככוחניים – המשפחה, בתי-הספר, התרבות, וכמובן התקשורת. לפי תאוריה זו, ההגמוניה מנציחה את שליטתה משום שהיא משכנעת את יתר המעמדות שדרכה המדינית-כלכלית-חברתית היא הדרך הנכונה, ובכך היא מנטרלת את הרצון להתמרד. במילים אחרות, כל המנגנונים האידאולוגיים יוצרים תחושה שהמציאות הקיימת היא הכרחית וטבעית, לכן אין שום סיבה להתמרד.
אמצעי התקשורת הם אחד מהמנגנונים האידאולוגיים המרכזיים של המדינה, ולעיתים הם שופרו של המעמד השליט, ביודעין או שלא ביודעין (יש לזכור שהעיתונאים והיוצרים של תוכני התקשורת, עברו תהליכי חִברות [סוציאליזציה] שבמהלכם הפנימו את התודעה האידאולוגית של המעמד השליט). אך לא רק אידאולוגיה קפיטליסטית מועברת דרך התקשורת, אלא אידאולוגיות נוספות המשרתות את המעמד הגבוה: גברים, לבנים (או אשכנזים), יהודים (או נוצרים פרוטסטנטים, בארצות הברית למשל), סטרייטים ומבוגרים-צעירים (לא זקנים או ילדים).
אסכולת פרנקפורט
אסכולת פרנקפורט, שהתבססה על קבוצת אינטלקטואלים גרמנים, ביניהם יהודים שנטשו את גרמניה עם עלות היטלר לשלטון והגרו לארצות הברית, ניסתה להשיב על השאלה מדוע המעמדות הנמוכים לא מורדים כנגד מי שמנצל אותם.
אחת התשובות, לפי תאוריה זו, היא שהמעמד השליט, מצליח למנוע שינויים וזעזועים משום שהוא יוצר תנאים כלכליים המקלים על בני המעמדות הנמוכים והמשפרים את מצבם. בדרך זו נמנעים המתחים שסופם לחולל את השינויים הקיצוניים. אסכולה זו רואה את תפקיד התקשורת כמי שנועדה לשמור על היציבות הפוליטית ולספק לנשלטים "לחם ושעשועים", דהיינו בידור. אמצעי תקשורת ההמונים, המספקים "שעשועים" להמונים, מסיחים את דעתם מן העיקר, ובדרך זו מחזקים את משטר הדיכוי והניצול ואת אי השוויון.
אפשרות נוספת להסחת הדעת היא העלאת נושאים "מאחדים" על סדר היום (כמו המלחמה בטרור) על מנת להשכיח נושאים מעוררי מחלוקת (כמו התוכנית הכלכלית). יותר מכך, אמצעי התקשורת יוצרים אשליה של שוויון, המסייעת למעמד השליט ליצור ליכוד מלאכותי של כל שכבות החברה. התקשורת יוצרת אשליה זו על ידי כך שהיא מספקת לכל האוכלוסייה מוצרי תרבות שווים, הפונים אל המכנה המשותף הנמוך ביותר.
אשליה של שוויון
דוגמה לאידאולוגיה שלטונית, קפיטליסטית. אנשי האליטה מעצם רצונם להשאר במעמדם הרם רוצים להעביר ולבסס מסר של שוויון זכויות שיגרום לצופים לחשוב שקיים שוויון הזדמנויות בחברה דמוקרטית ומי שרוצה ומתאמץ מספיק יכול להצליח ולהתעשר. מכך משתמע, שהאחריות על העוני מוטלת על העניים בלבד. אשליה זו מטופחת גם באמצעות סדרות דרמה ואופרות סבון טלוויזיוניות המבוססות על מיתוס החלום האמריקאי
ביקורות
ביקורות על הניתוח הנאו מרקסיסטי מתמקדות בעיקר בשני כיוונים:
הכיוון הראשון נוגע להנחות היסוד המרקסיסטית, על כוחות היצור כאלמנט מסביר יחידי. לטענת סוציולוגים רבים, לא ניתן לתת הסבר מלא של תופעות חברתיות בלא להתייחס לגורמים מסבירים השייכים, לפי המרקסיזם והנאו-מרקסיזם, למבנה העל.
ביקורת מכיוון נוסף היא הביקורת הפוסט מודרניסטית, לפיה הנחות היסוד של הנאו-מרקסיזם הן מהותניות (לעניין זה עיינו בערך לוגוצנטריות).
תדה סקוצ'פול ביקרה את הנאו-מרקסיסטים על כך שלא התייחסו למדינה כגוף אוטונומי בעל עוצמה שיורית משלו. כלומר, ההתייחסות של הזרם הנאו-מרקסיסטי, היא ליחסי הכוחות בחברה ומכאן הייצוגיות הפוליטית, אך לא כלפיי המדינה כגוף בעל אינטרסים אישיים (כגון בית משפט כזרוע מדינית שלא נשען על סמכות פוליטית או הסכמיות חברתית). אין זאת אלא שלפי סקוצ'פול, המאבק על הכוח (כלכלי, פוליטי וחברתי), היא בין שלוש זירות, מדינה-חברה-פוליטיקה ולא רק שתיים כפי שרואים זאת הנאו-מרקסיסטים (פוליטיקה וחברה).
