נחום המדי
נחום הַמָּדִי היה תנא שעלה ממדי לארץ ישראל, ופעל בה, בשלהי תקופת בית המקדש השני ולאחר חורבנו בשנות ה-ג'ת"ת - תת"ק.
תפקידו
לדעת התנא רבי נתן היה נחום המדי חבר בצוות של שלושה חכמים בירושלים, שכונו דייני גזירות. הם קבעו תקנות שונות בדיני ממונות,[1] אך מסורת זו אינה מוסכמת,[2], והדעה המקובלת היא שהצוות כלל שני חכמים בלבד, בלעדי נחום המדי.[3].
דעותיו בהלכה וויכוחיו עם חכמי דורו
מסופר עליו: "וזו טעות טעה נחום המדי, כשעלו נזירין מן הגולה ומצאו בית המקדש חרב, אמר להם נחום המדי: אלו הייתם יודעים שבית המקדש חרב הייתם נוזרים? אמרו לו: לא. והתירן נחום המדי. וכשבא הדבר אצל חכמים אמרו לו: כל שנזר עד שלא חרב בית המקדש - נזיר; ומשחרב בית המקדש - אינו נזיר"[4]. לדעתו אפשר להתיר נדר גם על סמך טעות בהערכת המציאות העתידית, בעוד שלדעת חכמים אין להתיר נדר אלא אם כן הטעות הייתה בהערכת המציאות הקיימת.
בסוגיה אחת בתלמוד רוכזו מספר הלכות שאמר, ועל כולן הגיבו חכמי דורו בחריפות וביטלו את דבריו: "נשתקע הדבר ולא נאמר"; ותמה על כך האמורא רב אחא בר מניומי: "גברא רבה אתא מאתרין, כל מילתא דאמר, אמרי ליה: נשתקע הדבר ולא נאמר!" (עברית: אדם גדול הגיע ממקומנו, כל דבר שאמר, אומרים לו: נשתקע הדבר ולא נאמר").[5]
בין ההלכות שקבע: בגולה (בבל, כנראה) איסור המסחר עם גויים לפני ימי חגיהם נוהג במשך יום אחד בלבד, ולא שלושה ימים כבארץ ישראל,[6] והטעם לכך, שהגויים בחוץ לארץ מתכוננים לחג במשך יום אחד בלבד.
בדיני ממונות החזיק בהשקפה לפיה המוכר חפץ מתכוון למכור גם את האביזרים הנלווים לו, אלא אם כן הוכח אחרת (משנה בבא בתרא ה, ב; בבלי בבא בתרא עח ב).
הכינוי "נחום הזקן"
בברייתא הוזכר חכם בשם "נחום הזקן",[7] ויש משערים כי הכוונה לנחום המדי.[8].
הערות שוליים
