נתיב אווירי

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
גרסה מ־20:25, 4 ביוני 2018 מאת שרגא (שיחה | תרומות) (גרסה אחת של הדף wikipedia:he:נתיב_אווירי יובאה: ייבוא מוויקיפדיה העברית: ראה רשימת התורמים.)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
קטע ממפת נתיבי תובלה נמוכים (לפי כללי טיסת ראיה מבוקרת CVFR) - פירוט נתיבים ומעברי קשר באזור המרכז[1]. גובה הטיסה בכל כיוון בנתיב מסומן בתוך חץ צהוב. נקודות דיווח חובה מסומנות במשולשים צהובים, שדות תעופה בעיגולים צהובים, ומעברי הקשר מצוינים בסגול
מפה המיועדת לטיסת מכשירים באזור נמל התעופה בן-גוריון[2]. נתיבי הטיסה מסומנים בשחור וכוללים את ציון גובה הטיסה בנתיב. הקווים הירוקים מציינים את גבולות אזור בקרת TMA של השדה

נתיב אווירי הוא רצועה צרה ומאורכת במרחבי האוויר שמעל לכדור הארץ, אשר נקבעה בידי רשויות פיקוח התעופה, המקומיות והבינלאומיות, כנתיב לתנועת כלי טיס מנקודה לנקודה.

הצורך בנתיבים

כלי טיס טסים במרחב תלת ממדי - "השמים". עם התרבות כלי הטיס במהלך המאה ה-20, הוגדרו נתיבים אוויריים ואזורים אוויריים שונים על מנת ליצור סדר בתנועה האווירית הרבה ולמנוע תאונות. אזורים ונתיבים אוויריים מורכבים מנפח אווירי, הכולל גובה מזערי ומרבי מעל פני הים (במינוח מקצועי מקובל - מעפ"י או QNH) או מעל פני השטח (מעפ"ש), ותיחום גאוגרפי. במקומות מסוימים, ולכלי טיס מסוימים, יש אזורי טיסה שמותר לטוס בהם חופשי - בלי לשמור על נתיב מסוים (למעשה אין "כביש", רק אזור). אזורים אלו משמשים לאימונים או לטיסות כיף שונות.

נתיבים אוויריים בדרך כלל משמשים לתעבורה - להגיע מנקודה A לנקודה B.

סוגי נתיבים אוויריים

הנתיבים האוויריים מתחלקים לנתיבים של טיסת ראייה (VFR - VISUAL FLIGHT RULES) ולנתיבים לטיסת מכשירים (IFR - INSTRUMENT FLIGHT RULES).

נתיבי טיסת ראייה

נתיבי טיסת ראייה מחייבים את צוות תא הטייס להיות בקשר עין עם הקרקע במשך כל זמן הטיסה. הניווט בטיסה כזו מתבצע באמצעות זיהוי של נקודות על מפה. למשל, בנתיב האוויר שבין חיפה לתל אביב טסים המטוסים על קו חוף, ומזהים את תוואי הקו ואת הערים הגדולות לאורכו - חיפה, חדרה, נתניה ותל אביב. טיסת ראייה יכולה להיות מבוקרת בבקרת מכ"ם או לא מבוקרת, ואז היא באחריות מלאה של צוות המטוס לטיסה על-פי הנהלים.

בתנאי מזג אוויר קשים, שבהם קשה לראות את הקרקע מתחת למטוס או לפניו, חייבים לעבור לטיסת מכשירים, או לחלופין, אם אין במטוס מכשירים מתאימים, לטפס לגובה שמעל לעננים (טיסה בתוך עננים מסוכנת), ולטוס לפי הוראות בקר (למשל - ימינה 90 מעלות), עד שנוצר קשר עין מחודש עם הקרקע. בהיעדר קשר עין עם הקרקע, וללא הכוונה - קיימת סכנת התנגשות בהרים, למשל.

נתיבי טיסת מכשירים

נתיבים אלו תמיד מבוקרים בבקרת מכ"ם. בטיסת מכשירים מטיס צוות תא הטייס את המטוס לנקודות במרחב בעזרת עזרי ניווט. עזרי ניווט הם מכשירים שנמצאים בנקודות שונות ומשדרים אות תמידי, שכל מטוס בעל מכשיר מתאים מסוגל לקלוט ולפענח אותו, וגם להצליב מידע מכמה מכשירים. בטיסה מסוג זה אין הכרח להביט בקרקע ולזהות את נתיב הטיסה בעין. לכן כשיש עננים שלא מאפשרים לראות את הקרקע, או בטיסה מעל ים (חלק ניכר מן הטיסות הבינלאומיות) יש לטוס ב"טיסת מכשירים".

תכנון נתיבי אוויר

גובהם של נתיבי אוויר מתוכן בהתאם למכשולים שיש בשטח (אנטנות, הרים), וכן בהתאם לסוג המטוסים שטסים: מטוסי נוסעים יטוסו גבוה יותר, ובהתאם ליעדי הטיסה הקיימים.

ראו גם

הערות שוליים

  1. ^ פרסום מידע תעופתי פנים ארצי (פמ"ת) המפורסם על ידי מנהל התעופה האזרחית מכח הוראות תקנות הטיס (הפעלת כלי טיס וכללי טיסה), התשמ"ב-1981. מפות נתיבי טיסה (נתיבי התובלה הנמוכים ו- ATS) מהוות חלק בלתי נפרד מהפמ"ת
  2. ^ פרסום מידע תעופתי פנים ארצי (פמ"ת) המפורסם על ידי מנהל התעופה האזרחית מכח הוראות תקנות הטיס (הפעלת כלי טיס וכללי טיסה), התשמ"ב-1981. מפות נתיבי טיסה (נתיבי התובלה הנמוכים ו- ATS) מהוות חלק בלתי נפרד מהפמ"ת