סנגל

שגיאות פרמטריות בתבנית:מדינה
פרמטרים [ מפה מתבנית, מנהיגים, שמות מנהיגים, מפה נוספת מתבנית ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

רפובליקת סנגל
République du Sénégal

דגל סמל
מוטו לאומי	"עם אחד, מטרה אחת, אמונה אחת"
המנון לאומי	המנון סנגל
ממשל
משטר	רפובליקה
ראש מדינה	נשיא
שפה רשמית	צרפתית
עיר בירה	דקר 14°41′34″N 17°26′48″W (והעיר הגדולה ביותר)
גאוגרפיה
יבשת	אפריקה
שטח יבשתי	196,722 קמ"ר (89 בעולם)
אחוז שטח המים	2.1%
אזור זמן	UTC
היסטוריה
הקמה
- עצמאות - תאריך	מצרפת 20 ביוני 1960
דמוגרפיה
אוכלוסייה (הערכה 1 באפריל 2024)	18,104,167 נפש (71 בעולם)
צפיפות	92.03 נפש לקמ"ר (123 בעולם)
אוכלוסייה לפי גילאים 0 10 20 30 40 50 60 70 80 גילאי 0 - 14 40.38% גילאי 15 - 24 20.35% גילאי 25 - 54 31.95% גילאי 55 - 64 4.21% גילאי 65 ומעלה 3.10%
כלכלה
תמ"ג (2022)	27,684 מיליון $ (109 בעולם)
תמ"ג לנפש	1,529$ (175 בעולם)
מדד הפיתוח האנושי (2021)	0.517 (169 בעולם)
מטבע	פרנק CFA מערב אפריקני‏ (XOF)
שונות
סיומת אינטרנט	sn
קידומת בין־לאומית	221

רפובליקת סנגל (בצרפתית: République du Sénégal) היא מדינה במערב אפריקה. סנגל גובלת באוקיינוס האטלנטי במערב, במאוריטניה בצפון, במאלי במזרח, ובגינאה וגינאה ביסאו בדרום. גמביה היא מובלעת בתוך תחומי סנגל ושטחה חודר כ-300 ק"מ לתוך שטח סנגל.

סנגל קיבלה את עצמאותה מצרפת ב-1960, ולאורך כל שנות קיומה שרר בה משטר יציב. בניגוד לרבות ממדינות אפריקה, לא אירעו בה הפיכות צבאיות, סכסוכים אתניים או מלחמות אזרחים. כיום מהווה סנגל מודל של דמוקרטיה רב-מפלגתית באפריקה.

היסטוריה

האסלאם, הדת השלטת בסנגל, הגיעה לאזור לראשונה במאה ה-11. מתוך הממלכות המקומיות, אימפרית ג'ולוף במאה ה-14 הייתה החזקה ביותר. למן הגעת הפורטוגזים לאזור במאה ה-15 ועד השתלטותה של צרפת עליו ב-1677, נאבקו פורטוגל, הולנד ואנגליה על הריבונות בו. בעת שנקבעה בעלות צרפת על השטח הכולל את סנגל, החל להתנהל ממנו סחר ער בעבדים.

דקר הייתה לבירת המושבה הצרפתית של מערב אפריקה הצרפתית ב-1902. בינואר 1959 התמזגו סנגל וסודאן הצרפתית ליצירת "הפדרציה של מאלי", שקיבלה עצמאות ב-20 ביוני 1960, על-פי הסכם שנחתם עם צרפת באפריל 1960. בעקבות הקשיים הפוליטיים הפנימיים התפרקה הפדרציה ב-20 באוגוסט אותה שנה. סנגל וסודאן הצרפתית (ששינתה את שמה לרפובליקת מאלי) הכריזו על עצמאותן בנפרד.

עצמאות

לאופולד סנגור, אחד המנהיגים הבולטים באפריקה הפוסט-קולוניאלית, נבחר לנשיאה הראשון של סנגל בספטמבר 1960, ושלט במדינה במשותף עם ראש הממשלה מַמָדוּ דִייַה. בדצמבר 1962 ניסה דייה לערוך הפיכה, שנכשלה ללא שפיכות דמים. הוא נאסר ונחקקה חוקה חדשה שהעצימה מאד את כוחו של הנשיא.

ב-1980 פרש סנגור מן החיים הפוליטיים מרצונו, והשלטון עבר באופן מסודר ליורשו עבדו דיוף. בעשורים הבאים ידעה המדינה לעיתים מהומות רחוב, סכסוכי גבול וגם מרד של בדלנים בחבל הקסמאנס בדרום-מערב (ראו להלן). על אף כל זאת, נשמרה בה באופן יחסי היציבות השלטונית, והמחויבות לדמוקרטיה ולזכויות הפרט הלכה והעמיקה, בעידודו של דיוף.

סנגל חברה לגמביה ליצירת הקונפדרציה של סנגמביה ב-1982. האינטגרציה של שתי המדינות מעולם לא בוצעה והאיחוד התפרק ב-1989.

בבחירות לנשיאות שנערכו בשנת 2000, אחרי כ-40 שנות שלטון של "המפלגה הסוציאליסטית של סנגל", הפסיד מנהיגה והנשיא המכהן אז עבדו דיוף בבחירות לעבדוליי ואד (Abdoulaye Wade), מנהיג "המפלגה הדמוקרטית הסנגלית", הדוגלת במדיניות ליברלית. ואד היה ראש האופוזיציה במשך 25 שנה והפסיד לדיוף בשלוש מערכות בחירות. תחילה נאלץ ואד להקים קואליציה עם המפלגה הסוציאליסטית ששלטה באסיפה הלאומית. המהפך הפוליטי הושלם לאחר בחירות 2001 לאסיפה הלאומית, שבהן ניצחה בהפרש ניכר המפלגה הדמוקרטית. ואד ניצח שוב בבחירות ב-2007, אך בניסיונו לזכות בכהונה שלישית ב-2012 הפסיד למאקי סאל.

הסכסוך בקאזאמאנס

באזור הנהר קאזאמאנס (Casamance), הרצועה בדרום-מערב סנגל שבין גמביה לגינאה ביסאו, מתקיימת מאז 1982 לוחמה בלתי רציפה בין הממשלה לבין כוחות בדלניים. המורדים, בני הקבוצה האתנית ג'וֹלה, טוענים לקיפוח מצד הוולוף, הקבוצה הדומיננטית במדינה. נוסף על ההבדלים האתניים, גם המורשת הקולוניאלית הבריטית והפורטוגלית הקיימת באזור הנהר קאזאמאנס מפרידה בין האזור לשאר המדינה.

על אף הסכם שלום שנחתם ב-2004 עם חלק מארגוני המורדים,[1] נמשכות התקריות האלימות בחבל.[2]

גם מצידו השני של הגבול, באזור הנהר קזאמאנסה שבגינאה ביסאו, רוחשת פעילות בדלנית, אלא ששם הבדלנים פרו-סנגלים.

המאבק בנגיף האיידס

מחלת האיידס החלה להתפשט בסנגל באמצע שנות ה-80 של המאה ה-20, ומקרה ראשון אובחן בשנת 1986. תגובתה של ממשלת סנגל להתפשטות האיידס הייתה מהירה. בניגוד למדינות רבות בהן אבד זמן רב, וקופחו חיי אדם בעקבות הכחשות הממשל, סנגל ביססה תוכנית לאומית למאבק באיידס בשם SIDA (שם המחלה בצרפתית). עוד מימיה הראשונים ננקטו בתוכנית אמצעים משמעותיים למניעת הדבקות בנגיף בהם: שיתוף פעולה בין מנהיגי המדינה ומנהיגי הדת, סקרים מחוזיים לקביעת אזורי סיכון וקביעת התפשטות המגפה, ייעוץ ובדיקה חסויים לאזרחים, התייחסות לקבוצת סיכון ושילוב לימודים על הנגיף בתוכנית החינוך. תהליך הדרגתי זה הוביל לכך ששכיחות המחלה בסנגל היא הנמוכה ביותר באפריקה שמדרום לסהרה.

פוליטיקה

סנגל היא בין המדינות המעטות באפריקה שמעולם לא אירעה בה מלחמת אזרחים או הפיכה צבאית, והיא עברה באופן חלק ממשטר ריכוזי למשטר דמוקרטי רב-מפלגתי.[3] התקשורת בסנגל חופשית, בניגוד למרבית מדינות אפריקה, והחיים הפוליטיים ערים.

המשטר בסנגל הוא נשיאותי למחצה. בראש הרשות המבצעת בסנגל עומד נשיא שנבחר בבחירות ישירות, וממנה ראש ממשלה, שממנה את חברי הקבינט. הממשלה נושאת באחריות כלפי הפרלמנט ואפשר להדיחה בהצבעת אי-אמון. מאז תיקון שהוכנס לחוק שנת 2000, הנשיא נבחר לתקופה של חמש שנים, ומוגבל לשתי כהונות. הנשיא ממנה גם את מושלי המחוזות.

הרשות המחוקקת היא האסיפה הלאומית, שמורכבת מבית אחד בן 150 חברים. המחוקקים נבחרים בשיטת בחירות מעורבת - גם במחוזות בחירה (שכל אחד מהם שולח מספר נציגים) וגם ברשימה ארצית.

בפברואר 2007 נבחר ואד בסיבוב אחד וברוב של 56% לכהונה שנייה (כהונתו הקודמת נמשכה שבע שנים, כיוון שהחוק שקיצר את כהונת הנשיא נחקק במהלכה). ביוני 2007 ניצחה גם המפלגה הדמוקרטית בבחירות לאסיפה הלאומית, אך על הניצחון העיבה החרמת הבחירות מצד מפלגות האופוזיציה העיקריות, שהנשיא לא קיבל את דרישתן לשינוי בנוהלי הבחירות. בעקבות ההחרמה היה שיעור ההצבעה נמוך (38 אחוזים לעומת כ-68 אחוזים בבחירות 2001) והגוש הפרלמנטרי "קואליציית SOPI" שבמרכזו המפלגה הדמוקרטית זכה ב-131 מתוך 150 מושבים.

במארס 2012 הפסיד ואד בניסיונו לזכות בכהונה שלישית למועמד האופוזיציה מאקי סאל. חילופי השלטון התנהלו בצורה מסודרת, בניגוד למצב במדינות אפריקאיות רבות. באוגוסט 2013 מינה סאל את שרת המשפטים אמינָטה טורֶה לראש ממשלה.

כלכלה

סנגל היא מדינה חקלאית ענייה ושיעור האבטלה בה גבוה: ב-2007 הוערך ב-48%.^{[דרוש מקור]}

בשנת 2005 החלו החיפושים אחר זהב לשאת פרי ובמרץ 2009 הותך מטיל הזהב הסנגלי הראשון, באזור סאבדולה במזרח המדינה. אזור זה נחשב לאחרונה עשיר בזהב וחברות בינלאומיות רבות פועלות בו בצד הגבול של מאלי עם עתודות כרייה בסנגל. עם זאת, ההשפעה המיידית על האוכלוסייה מועטה ותופעות המוכרות מכריית יהלומים במדינות שכנות אינן מתרחשות בסנגל, עקב ההשקעות העצומות שנדרשות להפקת זהב אל מול הפקת יהלומים.

האבטלה הרחבה, תהליך העיור (שהואץ בעקבות בצורת 2008), קרבתה לאירופה ומיקומה יחסית לדרום אמריקה הפכו את סנגל למרכז ראשי לסחר בסמים במערב אפריקה[4]. סמים מועברים במטוסים קלים מעבר לאוקיינוס, בדרך יבשתית לסנגל וממנה בסירות ועל ידי בלדרים לאירופה. כמו כן, מובטלים רבים מסכנים את חייהם ויוצאים להפלגות ארוכות בסירות עץ רעועות כדי להגיע לאיים הקנריים המהווים פתח כניסה לכלל אירופה. ההערכות הן שאחד מכל שבעה מהגרים מת בדרך מטביעה, רעב ורצח על הסירות^{[דרוש מקור]}.

החקלאות מעסיקה כ-77% מן העובדים אך תורמת רק 18.3% מן התוצר. היא תלויה מאד בכמות הגשמים ורק בצפון המדינה ובדרומה קיימת השקיה סדירה (מנהר סנגל ונהר קאזאמנס). הגידולים העיקריים הם בוטנים, כותנה, תירס דוחן, ירקות ומשק חי. כן מפותח ענף הדיג.

ענפי התעשייה העיקריים הם עיבוד מזון (בפרט עיבוד דגים), כריית פוספטים וייצור דשנים כימיים, זיקוק נפט (מנפט גולמי מיובא) וכן בניית ספינות ותיקונן. לאחרונה נפתחו מספר מכרות זהב במזרח המדינה (אזור סאבאדולה) ומכרה זירקוניום לאורך החוף הצפוני. מוצרי היבוא העיקריים הם מזון ומשקאות, טובין ודלק.

סנגל משמשת כתחנת מעבר בסחר עם שכנותיה החסרות מוצא לים, מה שמהווה מקור הכנסה נוסף.

למעלה מ-50% מתקציבה הרשמי של סנגל מגיע מתורמים, בראשם צרפת והאיחוד האירופי. ההערכות הן שנתון זה מתקרב ל-80% בשקלול ההשקעות בתשתיות שמבצעים אותם תורמים. בשנים האחרונות יש גם מעורבות פיננסית משמעותית של ספרד, אשר מנסה לטפל בבעיית הפליטים המגיעים לחופה על ידי שיפור הכלכלה המקומית. ביקורת על ההשפעה השלילית של חלק מהסיוע המערבי למדינות אפריקה העלתה הסופרת הניגרית דמביסה מויו בספרה Dead Aid.

המטבע בסנגל הוא הפרנק-CFA, המטבע המשותף ל-14 מדינות במערב ובמרכז אפריקה, ברובן מושבות צרפתיות לשעבר. ערכו של המטבע קבוע לעומת האירו בשער של 655.957 פרנקים לאירו אחד. פיחות יזום של 50% בערך הפרנק-CFA נעשה ב-1994 במסגרת תוכנית כלכלית שאפתנית, שגם הפחיתה את מעורבות הממשלה בקביעת המחירים במשק ואת הסובסידיות למוצרי יסוד. בעשר השנים שלאחר מכן נרשמה צמיחה שנתית של 5% במשק.

גאוגרפיה

מפת סנגל

סנגל שוכנת במערב אפריקה, לחופי האוקיינוס האטלנטי. הנקודה המערבית ביותר באפריקה, חצי האי קאפ-ור, שוכנת בתחומיה, ובה ממוקמת הבירה דקאר. המדינה גובלת במאוריטניה לאורך נהר סנגל בצפון, במאלי במזרח, בגינאה בדרום-מזרח ובגינאה ביסאו בדרום מערב. בפנים המדינה שוכנת כמובלעת-למחצה המדינה הקטנה גמביה. שטחה הכולל של המדינה 196,190 קמ"ר - מעט פחות משטח בריטניה.

פני הארץ מישוריים ברובם. מישורי החול של הסאהל המאפיינים את צפון המדינה מתחלפים במורדות גבעות בדרום-מזרח. הנקודה הגבוהה ביותר, שגובהה 581 מטר, שוכנת בדרום מזרח סנגל, במורדותיה של רמת פוטה ג'אלון, שרוב שטחה בגינאה.

שפכי הנהרות הגדולים בסנגל מהווים מפרצים טבעיים ששימשו בעבר לעגינת ספינות ומשמשים כיום כנמלי סירות הדיג. נהרות אלו יוצרים לגונות של מים מליחים שמשטר המים בהם מושפע בעיקר מגאות ושפל. לגונות אלו הן מערכת אקולוגית מגוונת המושכת אליה מינים רבים וצפרים רבים.

אקלים וצמחייה

אקלימה של סנגל והצמחייה הטבעית בה מגוונים. בדרום-מערב, באזור הקסמאנס שמדרום לגמביה, שורר אקלים טרופי. כמויות המשקעים יכולות להגיע עד 1500 מ"מ בממוצע שנתי. ככל שמצפינים יורדת כמות המשקעים. בדקאר, השוכנת לחוף האוקיינוס, במרכז המדינה מבחינת קו הרוחב, כמות המשקעים השנתית היא כ-600 מ"מ. צפון המדינה משתייך לרצועת הסאהל, אזור מדברי-למחצה השוכן מדרום למדבר סהרה.

רוב שטחה של המדינה מכוסה בסוואנה. בדרום-מערב גדל יער גשם טרופי, ובצפון שוכן אזור מדברי למחצה מכוסה חול.

דמוגרפיה

ילדים חוגגים את מארדי גרא על רקע המסגד החדש בדקר, בירת סנגל

אוכלוסיית סנגל מונה כ-12.8 מיליון תושבים, על-פי אומדן ספר העובדות העולמי מ-2008. כ-70% מהתושבים חיים באזורים הכפריים, אך שיעור האוכלוסייה העירונית נמצא בעלייה. האוכלוסייה מתרכזת באזור החוף, ובחלק המרכזי והמערבי של המדינה, ואילו האזור הצחיח בצפון-מזרח סנגל מיושב בדלילות. בבירה דקר ובסביבותיה חיים כ-2.4 מיליון תושבים.

כמעט כל התושבים הם ממוצא אפריקאי, וכמו מרבית מדינות מערב אפריקה, האוכלוסייה מורכבת מקבוצות אתניות שונות המדברות בשפות שונות. הקבוצה הגדולה ביותר היא הוולוף, שמונה כ-43% מהאוכלוסייה. אחריה בגודלן באות הקבוצות האתניות פוּלה (24%) סֶרֶר (14.7%) ג'וֹלה, מנדינקה, סונינקה וקבוצות אחרות. כאחוז אחד מן האוכלוסייה הם ממוצא אירופי, בעיקר צרפתי, וכן יש מיעוטים קטנים של וייטנאמים, מהתקופה הקולוניאלית, לבנונים אשר מהווים את עיקר מעמד הקמעונאים בדקאר, מאוריטנים ויוצאי כף ורדה.

השפה הרשמית היא צרפתית, לצדה מוכרות עוד 11 שפות מקומיות בעלות מעמד רשמי, וקיימות בסך הכול 36 שפות מדוברות במדינה[5]. רוב התושבים משתמשים בשפות ילידיות, ושפת הוולוף היא השפה העיקרית לצורכי תקשורת בין דוברי שפות שונות. הערבית משמשת לצורכי דת וחינוך בבתי הספר הקוראניים.

אסלאם היא הדת העיקרית בסנגל. מאמיניה מונים לפי הערכות שונות 92% עד 94% מן האוכלוסייה, ושאר הסנגלים הם נוצרים (בעיקר קתולים) או אנימיסטים. מרבית המוסלמים במדינה משתייכים למסדרים סוּפיים שונים.

אחוז הבערות במדינה עומד על 58.1%.

ראו גם

• סנגמביה
• יחסי ישראל-סנגל

קישורים חיצוניים

• סנגל, The Columbia Gazetteer
• סנגל, תקציר ונתונים סטטיסטיים באתר ספר העובדות על מדינות העולם של ה-CIA (באנגלית)
• מידע פוליטי-חברתי מקיף על סנגל, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה
• פרופיל המדינה סנגל אתר הבי.בי.סי
• אליס ורבלובסקי, בסנגל נקרעים בין מודרניזציה לבין מרכזיותה הגוברת והולכת של הדת, באתר הארץ, 11/04/10