ספטימיוס סוורוס
 | |||||
| פרוטומה של הקיסר סוורוס, שיש לבן, מוצג, מוצג, נכון ל-2007, במוזיאון הגליפטותק, מינכן, גרמניה. הפסל עבר עבודות שיחזור נרחבות. | |||||
| לידה | 11 באפריל 145 | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה | 4 בפברואר 211 (בגיל 65) | ||||
| שם מלא | לוקיוס ספטימיוס סוורוס | ||||
| שושלת הסווראנים | |||||
|
| |||||
| |||||
לוּקְיוּס סֶפְּטִימְיוּס סֶוֶורוּס (לטינית: Lucius Septimius Severus; 11 באפריל 145[1] - 4 בפברואר 211) היה קיסר רומא מ-9 באפריל 193 ועד מותו ב-211. הביא יציבות שלטונית לאימפריה הרומית לאחר שלטונו המגלומני וההרסני של קומודוס ומלחמות הירושה שפרצו עם הירצחו. הרחיב את גבולות הקיסרות במזרח והבטיח את יציבות שלטונו במחיר של מלחמת אזרחים עקובה מדם וחיזוק מעמדם של אנשי הצבא, בקיסרות שהייתה לדיקטטורה צבאית. סוורוס הוא הראשון מתוך ששת הקיסרים הסוורים המוזכרים בהיסטוריה אוגוסטה.
תולדות חייו
ראשית דרכו
ספטימיוס סוורוס נולד באפריקה, בעיר לפטיס מגנה שבאוטיקה (לוב של היום), שהייתה פרובינקיה רומאית משגשגת. משפחתו הייתה ממוצא פניקי אך התעלתה בסולם החברתי הרומאי למעמד הפרשים. אביו, פובליוס ספטימיוס גטה הראשון (גם בנו של ספטימיוס סוורוס נקרא פובליוס ספטימיוס גטה, על שם אביו של ספטימיוס סוורוס). לא כיהן בתפקיד רשמי ובחר לחיות עם אשתו פולביה פיה ושלושת ילדיהם באפריקה ולא באיטליה, אף שהחזיק שם רכוש. אולם שני דודניו כיהנו כסנאטורים ומעמד המשפחה היה איתן.
קשרי משפחתו ברומא אפשרו לו להיכנס בקלות יחסית לחיים הציבוריים בבירה, אליה הגיע ב-162. הוא הוצג לקיסר מרקוס אורליוס ומספר שנים לאחר מכן נבחר לקוואיסטור ונכנס לסנאט, ככל הנראה ב-169, לאחר שהגיע לשנתו העשרים וחמש כנדרש. באותם ימים התרחב הסנאט ומנה כ-600 איש.
כקוואיסטור נשלח לסרדיניה כדי להלחם במורים ולאחר מכן היה שליח לאפריקה עד שחזר לרומא לכהן כטריבון הפלבס. ב-175 לערך נישא לראשונה, נישואים אשר לא הניבו ילדים ונסתיימו במותה של האישה לאחר כעשור. התקדמותו המשיכה בימי קומודוס והוא כיהן כפרטור, מפקד ליגיון בסוריה ומושל מחוז בגאליה ופאנוניה. ב-187 התחתן עם אשתו השנייה יוליה דומנה, בת למשפחה מיוחסת מאמסה. שני בניו קרקלה וגטה נולדו ב-188 ו-189 בהתאמה.
ב-190 היה ספטימיוס סוורוס לקונסול ומונה על ידי קומודוס למפקדם של הליגיונות בפאנוניה. שם נודע לו על רצח הקיסר פרטינקס ברומא ב-28 במרץ 193.
עלייתו לשלטון ומלחמת האזרחים
מוקד כוחו היה בקרב הצבאות עליהם פיקד ואשר ביוזמתו הכריזו עליו כקיסר ב-13 באפריל בעיר קרנונטום אשר בפנוניה עלית (כ-40 ק"מ מווינה של ימינו). אך בינו ובין הקיסרות עמדו מושל בריטניה קלודיוס אלבינוס, מושל סוריה פסקניוס ניגר ודידיוס יוליאנוס, שזכה לתמיכת המשמר הפרטוריאני בבירה והוכתר לקיסר. שליחים ששלח סוורוס מפאנוניה הציעו לאלבינוס את התואר קיסר והוא התרצה. כעת פנה סוורוס להתמודד עם יוליאנוס וצעד עם צבאותיו לרומא. האמתלה שסיפק לחייליו הייתה נקמת דמו של פרטינקס.
בדרך לרומא לא נתקלו כוחותיו בהתנגדות משום שתומכיו של יוליאנוס נטשו אותו האחד אחרי השני. ביוני, עוד לפני שהגיע לרומא, נטשו חיילי המשמר הפרטוריאני את קיסרם והרגוהו. כל שנותר לסוורוס היה להיכנס לבירה ולזכות בה ללא קרב.
ספטימיוס סוורוס השתלט על רומא אך בשלב זה לא על האימפריה כולה. פסקניוס ניגר שהוכרז אף הוא כקיסר לאחר מותו של פרטינקס, ביסס את מעמדו בחלקה המזרחי של האימפריה ועסק בהכנת צבאו לקראת הקרב מול סוורוס. המלחמה נמשכה כשנה כאשר כוחותיו העדיפים של סוורוס, שהצליח למנוע חזית נוספת במערב מול אלבינוס, דחקו את הצבא הנאמן לניגר מזרחה. ניגר עצמו נהרג ליד אנטיוכיה ב-194, אולם העיר ביזנטיון החזיקה מעמד עוד שנה תמימה לאחר מכן וסרבה להיכנע לסוורוס למרות שכל שאר ערי האימפריה המזרחית ומצרים סרו למרותו. סוורוס אפילו הורה לשלוח לעיר את ראשו הכרות של פסקניוס ניגר אך ללא הועיל. לבסוף נכבשה העיר ונענשה על מרדנותה בהריסת חומותיה.
בשנת 195 יצא סוורוס למלחמה נגד שתי ממלכות בצפון מסופוטמיה שניצלו את מלחמת האזרחים, תקפו מוצבים רומאיים ואף הצליחו לכבוש כמה מהם. צבאו הכניע אותן (וגם את השבט הערבי שסייע ליריבו ניגר) וחלקים נרחבים ממסופוטמיה סופחו על ידיו לאימפריה. חששם של סנאטורים רבים כי המעורבות במזרח תעלה לרומא ביוקר ותחליש את האימפריה התברר כמוצדק - אך לא בימיו של ספטימיוס סוורוס.
קלודיוס אלבינוס, אשר נשא בתואר קיסר ונמנע מלקרוא תיגר על סוורוס בפומבי עד עתה, היה מטרתו הבאה של סוורוס. כעת, משהובסו יריביו במזרח, יכול היה למנות את בנו קרקלה לתואר קיסר, לדחוק הצידה את אלבינוס ולהכריז עליו כאויב הציבור. אלבינוס מצידו גייס את כוחותיו ופלש לגאליה, כלל הנראה לאחר פרובוקציות של סוורוס כנגד כוחותיו. המלחמה נמשכה עד שנת 197 ונסתיימה בניצחונו של סוורוס בקרב ליד ליון, קרב אשר נטה בתחילה לטובתו של אלבינוס דווקא ועלה לסוורוס בחיילים רבים, אך הסתיים בהתאבדותו של אלבינוס המובס. הקרב בליון היה הראשון בו נטל ספטימיוס חלק בעצמו.
עם תום מלחמת האזרחים נתגלתה אכזריותו של סוורוס במלואה: הוא הורה לכרות את ראשו של אלבינוס ולהציגו על מוט ברומא; כן הורה להרוג את אשתו וילדיו. רבים מאצילי ספרד וגאליה "טוהרו" גם הם על נשיהם. לבסוף כילה את זעמו ברבים מחברי הסנאט, כולל אביו של פרטינקס. אזרחי רומא, כפי שכותב קאסיוס דיו, לא אהבו את אכזריותו ואת הכרזתו על עצמו כבנו של מרקוס אורליוס, כמו גם את השבחים שהרעיף בנאומיו על קומודוס בנו. עם ביסוס שלטונו לא היה ספטימיוס סוורוס אהוב על נתיניו אך פחדו נפל על כולם. ניקולו מקיאוולי הסביר את יכולתו של סוורוס להאריך ימים בשלטון בכך שהאומץ והאופי שלו מנעו מהעם לשנוא אותו, על אף מעשיו האכזריים.[2] מעטים מקיסרי התקופה זכו כמוהו למות מוות טבעי.
רומא בתקופתו
ספטימיוס סוורוס תיגמל את החיילים, שהיוו את בסיס שלטונו, בנדיבות רבה. עם עלייתו לשלטון העלה את שכרם בשליש ולאחר מכן העלה אותו עוד. מעבר לשכר הרגיל נתנו הוא וקרקלה בנו מתנות מיוחדות רבות לחיילים וחלקו עמם ברוחב לב את שלל המלחמות. אפשרויות הקידום של חיילים בממשל היו רבות יותר מבעבר והותר להם גם להנשא. הסנאט מצד שני, לא אהד את ספטימיוס סוורוס. הוא מצידו הוציא להורג עשרות סנטורים, בהאשימו אותם בשחיתות או קשירת קשר נגדו, בדרך כלל שלא בצדק. את מקומם תפסו עבדים משוחררים מהפרובינציות מתומכיו של סוורוס. אירוע שהמחיש את עליית קרנו של הצבא לעומת הסנאט היה החלטתו של סוורוס, כפי שהודיע לחיילים, על האלהתו של קומודוס. לסנאט לא נותר אלא לאשר אותה בדיעבד.
מספר אמצעים נקט כדי לחזק את ביטחונו שלו, כמו גם את זה של אזרחי רומא: את המשמר הפרטוריאני שאכזב את פרטינקס פיזר, לקח מחייליו את נשקם וסוסיהם וגירש אותם מרומא. במקומם מינה משמר חדש, גדול יותר, שהורכב מחיילים רבים מהפרובינציה הנאמנים לו. גם את כוחות המשטרה של רומא ומשמרות הלילה תיגבר משמעותית. שלטון החוק חוזק באמצעים אלה אך גם על ידי רפורמות משפטיות. ספטימיוס סוורוס כיבד משפטנים ואפילו מינה אחד מהם למפקד המשמר הפרטוריאני. תקופתו הייתה תור הזהב של המשפט הרומאי והסדר הציבורי נשמר, אם גם ביד חזקה.
מאפיין נוסף של תקופה זו היה נכונותו של סוורוס להיטיב עם העם ולהוציא לשם כך סכומים נכבדים. בשנתו העשירית בשלטון הוא חגג את משחקי המאה בפאר והדר. באופן חסר תקדים, חולקו לחיילים ולאזרחים עשר מטבעות זהב כל אחד, כמספר שנות שלטונו. החזרה מהמסע למסופטומיה (ראו להלן) צוינה אף היא במשתאות וחגיגות ציבוריות בעלות גבוהה. כן נחגגו נישואיו של בנו קרקלה.
המסע למזרח
בין השנים 197 ו-202 יצא סוורוס, בראש צבא שכלל שלושה לגיונות חדשים למסע כיבושים במזרח כנגד האימפריה הפרתית הנחלשת, אשר הצליחה לכבוש מחדש את השטחים שלקח ממנה ב-195 כאשר הוא היה עסוק במערב ולשים מצור על העיר ניסיביס. הרומאים גברו בקלות על הפרתים, הפליגו באוניות במורד נהר הפרת והחריבו את סלאוקיה ובבל שננטשו על ידי תושביהן. גם את בירת הפרתים קטסיפון כבשו ובזזו ולאחר מכן הרגו רבים מתושביה ולקחו כ-100,000 שבויים לעבדות. מטרת המסע הייתה חורבן וביזה, לא כיבוש; הצבא המנצח חזר לרומא, לא לפני שהספיקו לטייל במצרים וסוורוס הוסיף לשמו את התואר פרתיקוס מקסימוס לאות הניצחון. כמו כן מינה את בנו הבכור קרקלה לאוגוסטוס ואת בנו גטה לקיסר, פעולה שזיכתה אותם קולקטיבית בכינוי שלושת הקיסרים. ב-204 הוקם שער ספטימיוס סוורוס כדי לציין את ניצחונותיו במזרח.
פלאוטיאנוס
מי שכונה 'הקיסר הרביעי' היה גאיוס פולביוס פלאוטיאנוס, שכמו סוורוס מוצאו היה מלפטיס מגנה והיה מוציא ומביא עבורו ואיש סודו. פלאוטיאנוס מונה למפקד המשמר הפרטוריאני על ידי סוורוס לפני שיצא עמו למסע המסופוטמי. הוא דאג להתנקש בחייו של מפקד המשמר השני כדי שלא להתחלק בכוחו והיטיב לצבור עושר ועוצמה ברומא, יתרה אפילו על זו של סוורוס עצמו. כשהשיא את בתו פלאוטילה לקרקלה, בנו של סוורוס, היה בידו ליתן נדוניה שהייתה מספיקה לחמישים נסיכות. פסלים רבים הזמין בדמותו ועסק כל העת בביזה ובהעשרת אוצרו.
האיום הפוליטי שהיווה פלאוטיאנוס נעלם כנראה מעייניו של סוורוס אך לא מאלה של בנו קרקלה, אחיו גטה ואשתו יוליה דומנה. לקראת סוף 204, החל להשתנות מזלו של פלאוטיאנוס: גטה הנוטה למות הזהיר את סוורוס על מעשיו הרעים. סמכויותיו החלו להלקח ממנו ולבסוף, בינואר 205 העידו עשרה חיילים כי פלאוטיאנוס קשר קשר והורה להם בכתב לרצוח את סוורוס וקרקלה. קרקלה עמד כנראה מאחורי זיוף הראיות והדחת העדים והוא היה גם זה שהורה לאחד מהשומרים להרוג את פלאוטיאנוס. מניעיו היו הרצון להתגרש מפלאוטילה אשר לא אהב, כפי שאכן עשה מיד, כמו גם ההכרח להיפטר מאיש פוליטי רב עוצמה, שאמנם היה נאמן לסוורוס אך ודאי היה הופך ליריבו של קרקלה לאחר מות השליט, אשר כבר היה כבן שישים.
גופתו של פלאוטיאנוס נזרקה לרחוב (אף שלאחר מכן נקברה בהוראת סוורוס) ושערות מראשו נשלחו לאשתו ובתו. רבים מנאמניו הוצאו להורג אך משפחתו הורשתה על ידי סוורוס לצאת לגלות. לאחר מותו הרג קרקלה גם אותם.
שנותיו בבריטניה
את שנותיו האחרונות עשה סוורוס בבריטניה, לשם נסע בעקבות אי שקט בפרובינקיה. סיבה נוספת ליציאת סוורוס מרומא הייתה היריבות ההולכת וגוברת בין בניו המתבגרים, אותה תלה בחיי הבטלה שחיו ברומא. גטה קודם לאוגוסטוס, תואר בו החזיקו כבר אביו ואחיו, וניהל את העניינים האזרחיים בבריטניה הרומאית. קרקלה היה מפקד הצבא יחד עם אביו במלחמה שהתנהלה נגד השבטים הברברים הצפוניים. הם פיקחו גם על בנייתה מחדש וחיזוקה של חומת אדריאנוס.
סוורוס המזדקן כבר לא יכול היה להשתלט על בניו. מחלת השיגדון בה לקה מנעה ממנו לתפקד כבעבר וב-4 בפברואר 211 מת בעיר אבורקום (יורק של היום). בניו וחייליו שרפו את גופתו ושרידיה הושמו בכד אשר נקבר במאוזוליאום האדריאני ברומא. ייתכן שלקרקלה הייתה יד במות אביו.
ירושה
לפני מותו ציווה סוורוס את בניו שלושה צווים: לחיות בהרמוניה אחד עם השני, להעשיר את החיילים ולהתעלם מכל אדם אחר. בנו קרקלה הפר את הצו הראשון כשרצח את אחיו ונותר שליט יחידי. שני הצווים האחרים מולאו במידה רבה, אך ללא הועיל: שלושת הקיסרים הנותרים בשושלת הסווריאנית נרצחו כולם, לאחר כהונות בנות ארבע עד שתים עשרה שנים. בכלל, היציבות השלטונית שהשיג ספטימיוס סוורוס מתה איתו. רק דיוקלטיאנוס הצליח להשיב אותה בסוף המאה השלישית.
ספטימיוס סוורוס והיהודים
במלחמת האזרחים שפרצה בקיסרות בשנת 192 בעקבות רציחתו של הקיסר קומודוס, צידדו יהודי ארץ ישראל בספטימיוס סוורוס ולאחר שניצח את כל יריביו בשנת 193 הוא גמל להם על תמיכתם.
בתקופת שלטונו של סוורוס הותר ליהודים לכהן במשרות פקידות ברחבי הערים בקיסרות. בני שושלתו הלכו אחריו והמשיכו את המדיניות האוהדת ליהודים שייתכן שהייתה תוצאה של הקרבה האתנית והתרבותית של השושלת השמית ליהודים.
ישנם חוקרים הסבורים[דרוש מקור] כי ספטימיוס סוורוס הוא הקיסר אנטינינוס שמוזכר בגמרא כידידו של רבי יהודה הנשיא.
על פי ההיסטוריה אוגוסטה, ספטימיוס סוורוס אסר על גיור וגם על המרה לנצרות.[3] אולם סוורוס לא החל במדיניות חדשה לגבי פעולות גיור, אלא המשיך את מה שהוחלט בזמנו של אנטונינוס פיוס.[4] שביטל את גזרת אדריאנוס והתיר ליהודים למול את בניהם בלבד, אולם לא בני עם אחר.[5] את הצורך בנקיטת צעדים נגד גיור בתקופת סוורוס ניתן להסביר בהמשך פעילות הגיור היהודית.[4]
לקריאה נוספת
- מיכאל אבי-יונה, שבר של כתובת רומית מחפירות הכותל הדרומי של הר-הבית , ארץ ישראל: מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה ט (תשכ"ט), 1969, עמ' 175–176
- ניקולו מקיאוולי, הנסיך (פרק 19)
- קאסיוס דיו, היסטוריה של רומא, ספרים 74–77
- Anthony R. Birley, Septimius Severus: The African Emperor, London 1999. מסת"ב 0415165911
- H.M. Cotton and W. Eck, Ein Ehrenbogen für Septimius Severus und seine Familie in Jerusalem, in: Donum Amicitiae, Studies in Ancient History publ. on occasion of the 75th Anniversary of Foundation of the Department of Ancient History of the Jagiellonian University', ed. E. Dąbrowa, Krakau 1997, 11-20.
- M. Avi-Yonah, The Latin Inscription from the Excavations in Jerusalem, in: The Excavations in the Old City of Jerusalem. Preliminary Report of the First Season 1968, ed. B. Mazar, Jerusalem 1969,
קישורים חיצוניים
- דיו קסיוס, היסטוריה רומאית, פרקים 74 ,75, 76, 77 (באנגלית)
- היסטוריה אוגוסטה, חייו של ספטימיוס סוורוס (באנגלית)
- ספטימיוס סוורוס, באנציקלופדיה המקוונת של הקיסרים הרומאים (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ שנת לידתו שנויה במחלוקת: לפי ההיסטוריה אוגוסטה הוא נולד ב-146, אך קאסיוס דיו, הנחשב למקור מוקדם ואמין יותר מציין את גילו המדויק ביום מותו (65 שנים, 9 חודשים ו-25 ימים) המאפשר לחשב לאחור את לידתו ב-11 באפריל 145. לפי בירלי (Septimius Severus: The African Emperor ראו לקריאה נוספת) (עמוד 220, הערה 27) זהו התאריך הסביר יותר, אם כי קיימת גם האפשרות שספטימיוס סוורוס עצמו זייף את תאריך לידתו.
- ^ ניקולו מקיאוולי, הנסיך (פרק 19)
- ^ ההיסטוריה אוגוסטה, חיי ספטימיוס סוורוס, פרק יז, סעיף 1.
- ^ 4.0 4.1 מנחם שטרן - M. Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Jerusalem, 1980, Vol. II: CXLII. Sciptores Historiae Augustae, p. 625
- ^ דוד גולן, הקיסרים הסוורים, חיי ספטימיוס סוורוס, עמ' 144, הערה 145.
