ספרות חרדית
ספרות ועיתונות חרדית היא שם כולל למגוון תכני כתיבה הנפוצים בחברה החרדית, אשר באו לספק את צרכי הקורא החרדי המוגבל בתוכן התרבותי אותו הוא יכול לצרוך. ספרות זו מחולקת לכמה חלקים עיקריים, כשהבולטים בהם הם פרוזה, שירה, ספרות ילדים ועיתונות. אין לבלבל ספרות חרדית עם ספרות תורנית, כשהאחרונה מתייחסת למגוון הספרים ההלכתיים הכלולים בתורה, בעוד שספרות חרדית היא ספרות יפה ברוח יהודית ודתית.
הספרות החרדית ומאפייניה
בעולם הספרות החרדית יש להבדיל בין אגדות חז"ל והמהווים חלק בלתי נפרד מהתורה, יחד עם סיפורי הצדיקים שמטרתן להביא למוסר השכל העולה מן הסיפור, לבין עולם הספרות החרדית המהווה גרסה מצונזרת לספרות הכללית ומטרתה לשמש כתרבות פנאי אלטרנטיבית לתרבות הכללית. אמנם אף בספרות החול החרדית ניתן למצוא בנקל אלמנטים ממקורות חז"ל וספרות המוסר.
עולם ספרות החול החרדית בעידן המודרני החל את דרכו כבר באמצע המאה השמונה עשרה, בין חלוצי הספרות דאז ניתן למנות את הרב מאיר להמן, רב וסופר ספרות נוער מפורסם בשפה הגרמנית (כשלאחר מכן תורגמו ספריו אף ליידיש וללשון-הקודש). בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה עולם הספרות החרדית התפתח עוד יותר, בין הסופרים דאז ניתן למנות את אהרן מרקוס, בר סוקולוב, ועוד.
כאמור, הספרות החרדית באה למלא את הצורך הגובר בחברה החרדית ובנוער שלה באפיקי בידור, מחשבה ותרבות חדשים, ועוזרת במניעת צריכת תוכן אחר אשר אינו מותאם לערכי החברה החרדית בפרט, וליהדות בכלל.
הגבלות על תוכן
מכיון שהסופר החרדי מוגבל באופן מובנה בתוכן כתיבתו ואינו יכול להתייחס בכתיבתו לנושאים מסוימים, כמו אלימות פיזית ומילולית, בוטות לשונית, ודעות העלולות לפגוע ברגשותיו של הקורא, כתיבתו מאופיינת באלמנטים רבים הנלקחים מהעולם היהודי והחרדי בלבד. לפי הסופרת החרדית רות קפלר, לעיתים הצנזורה העצמית שלה נדרשים סופרים חרדים דווקא מפרה את הכתיבה ודוחפת לפיתוח צורות הבעה מעודנות ומתוחכמות, אך גרסאות מוגזמות שלה עלולות לקצץ את כנפי הספרות, ובפרט כאשר ספרות המבוגרים נדרשת לרמת שמרנות המותאמת לבני נוער[1].
לפי הסופרת נועה ירון-דיין, הספרות החרדית, כשיקוף של החרדיוּת, נוטה לתמונת עולם של שחור ולבן ואיננה עונה על הצמא של חרדים לביטוי של אמת 'בלתי מסונתזת ובלתי מצונזרת'[2]. מנגד, הסופר חיים ולדר סבור כי צנזורה איננה תופעה ייחודית לספרות החרדית, וכי גם בחברות ליברליות יש צנזורה על פי הערכים המובילים באותה חברה. עם זאת, לדעתו של ולדר גם סופר חרדי יכול להביא לידי ביטוי בחכמה כל נושא חשוב[3] לעומתם סבורה הסופרת אתי הייזלר כי הספרות החרדית דווקא מערערת על הנחות יסוד ועקרונות גדולים שהחברה החרדית ספוגה בהם, גם אם באופן סמוי מן העין[4].
פרוזה
ספרות זו מבוססת לעיתים קרובות על אירועים מכוננים בהיסטוריה היהודית, תוך בניית סיפור דמיוני המתרחש בתקופה המדוברת. בולטים גם ספרים העוסקים בסיפורים אמיתיים וקצרים בני זמננו.
ניתן לכלול בקטגוריה זו גם את סיפורי המעשיות של רבי נחמן מברסלב, למרות שספר זה לא נועד להיות ספר קריאה גרידא אלא הוא טומן בחובו תוכן הגותי ויהודי עמוק.
שירה
בשונה מפרוזה וכדומה העיסוק בכתיבת שירה ליווה את היהדות המסורתית מאז ומתמיד, ולא רק בפיוט שנעשה לחלק מהתפילה, אלא גם ככלי ביטוי לשאר רחשי ליבו של יהודי שכולם מושתתים על אמונה חזקה בקב"ה. לשירה ניתן גם חלק חשוב בספרות התורנית כפתיחים ומבואות. על משוררים אלו ניתן למנות את גדולי הראשונים והאחרונית.
עם הדורות המשיכה והתפתחה שירה חרדית מודרנית, ובעיתונות החרדית שלפני השואה התפרסמו שירים רבים. על המשוררים הבולטים בתקופה שאחרי השואה נמנים צבי יאיר, מרדכי אלעי ועוד.
השירה החרדית, שעודה בחיתוליה, מתמקדת בעיקר בחייו והתמודדויותיו של היהודי החרדי בעולם, תוך השמת דגש מיוחד על מסירות הנפש הנדרשת על מנת לעמוד באתגרי החיים ולהמשיך ולדבוק בקודש למרות כל הקשיים שבכך. שלא כמו השירה המודרנית, היוצאת לאור כיום בספרים של ממש, השירה החרדית אינה פופולרית עד כדי שיוקדש לה מעמד כזה. משום כך היא נפוצה בעיקר כתוכן או כמדור נלווה במגוון עלונים חרדיים, כגון העלון "מרווה לצמא".
ספרות ילדים ונוער
בימים אלה, כשהספרות משמשת נדבך חשוב בבניית אישיותו של הילד וגידולו על טהרת הקודש, לספרות הילדים והנוער קיים מקום מיוחד והרבה סופרים עוסקים בהוצאת ספרים כאלה.
כה עשו חכמינו
כה עשו חכמינו היא סדרה של חמישה כרכי מעשיות וספורי חז"ל מעובדים לילדים, מאת יוכבד סגל. הספר הראשון בסדרה יצא בשנת 1976, והספרים זכו להוצאה מחודשת בשנת 2007, עיבוד לקלטות שמע ותרגומים לשפות רבות; ביניהן יפנית, גרמנית, אנגלית והונגרית. הספרים אוירו על ידי בינה גבירץ ואריה מ. במהדורה הראשונה, ועל ידי ר. גרשוני בהוצאה המחודשת. נערכו בידי אשר וסרטיל. הסדרה זכתה להצלחה ופופולריות רבה.
לדברי המחברת, הסדרה מיועדת למחנכי ילדים צעירים. האגדות לקוחות בעיקר מן התלמוד ומהספרות המדרשית. הסדרה נכתבה במטרה להקנות לילדים ממעשיהם הטובים ומדותיהם הנעלות של חז"ל, וכן להראות להם דברי מוסר וחכמה, רעיונות עמוקים, ויסודות התורה.
בתחילה נכתבה הסדרה כדף מידע שבועי לגננות, אולם לאחר מכן עברה עיבוד לצורת הספר. הסיפורים מחולקים לפרקים, כל פרק בעל נושא שונה (כגון ענוה, שבת, כיבוד אב ואם וכדומה) בכל סיפור או מעשיה, מצוין מקורם, ובסוף כל פרק מובאים אמרות חז"ל הרלוונטיים לנושא הפרק.
בסלנג החרדי השתרש הביטוי "זה 'כה עשו חכמינו מפורש'", בכוונה לסיפורי גמרא שהם מוכרים וידועים לכולם.
ילדים מספרים על עצמם
הסדרה עוסקת באירועים ובחוויות מעולמם של הילדים ומתעמקת ברגשותיהם. הסיפורים הכתובים בגוף ראשון עוסקים בעלילות כמו התמודדות של ילד שמן, מלכי כיתה, יחסי הורים-ילדים ועוד. הסיפורים מעבירים מוסר השכל ישיר בעלילתם. רבים מספרי הסדרה אוירו על ידי יוני גרשטיין.
ספריו היוו חידוש בגישה אל הילדים תחת המוטו "הלב אינו מחסן" והעידוד שהוא נותן לילדים לספר על רגשותיהם ולהכיר בהם.
ולדר מזמין בספרו את הילדים לכתוב אליו את סיפוריהם אליו. לאחר שהוציא לאור את ספריו למבוגרים (אנשים מספרים על עצמם) החלו לשלוח אליו גם אנשים מבוגרים ונוער את סיפוריהם. לעיתים משתמש ולדר בחומרים שנשלחו אליו, אם כבסיס לעלילה ואם כמקור השראה. לדברי ולדר, עד היום הגיעו אליו למעלה מ-20,000 מכתבים בשפה העברית.
מנוחה פוקס
כתבה כ-300 ספרים בעברית ובאנגלית לילדים בגיל הרך, לנוער, וספרי חינוך למבוגרים. כתבה 8 ספרי מקראות ללימודי העברית הנלמדים במאות בתי ספר בעולם ובכיתות אולפן בישראל, בהם הסדרה "אנחנו אוהבים עברית עם מנוחה פוקס", הכוללת גם דיסקים וחוברות עבודה.
בסקרים בספריות ציבוריות בישראל זכו ספריה לפופולריות הגבוהה ביותר, כשלאחריה גלילה רון פדר. ב-2018 הייתה במקום השני לאחר פדר.
פוקס וחברת ההוצאה לאור שלה כתבה ספרונים ופרסומות לחברות כמו נסטלה, תנובה, בזק, קופות חולים, אל על ועוד.
ספריה מופצים גם בעזרת "קרונית הספרים של מנוחה פוקס" המגיעה לבתי ספר ולשכונות חרדיות.
עיתונות חרדית
מאפייניה
העיתונות החרדית שונה במאפייניה משאר העיתונות בארץ במגוון הבדלים:
- רובם ככולם של העיתונים החרדיים מזוהים עם זרם מסוים בציבור החרדי, ואינם טוענים לנייטרליות או להיעדר משוא פנים. ידיעות עיתונאיות ומאמרים "פובלציסטיים" (במשמעות הישנה של המושג) מוצגים בצורה התואמת את המסרים שמנהיגי הזרם רוצים להעביר לציבור הקוראים ותוקפים בדרך כלל את החילונים ואת תרבות המערב.
העיתונות החרדית מעסיקה גם "משגיחים", שתפקידם לנטר את המידע ולצנזר מתוכו מינוחים או נושאים אשר חורגים מה"קו" שנקבע על ידי הרבנים. כך למשל: לא מופיעים בעיתונות החרדית דיווחים על נושאים הקשורים לתרבות הפופולרית (מפורסמים, ספורט, בידור, תרבות) או התרבות הגבוהה הלא-חרדית (ספרות, קולנוע, אמנות פלסטית וכיוצא באלה).
- מקרי פשיעה פליליים כמו מעשי שוד וגניבה מוזכרים במקרים חריגים בלבד.
- לא מופיעות בה תמונות או איורים של נשים.
- שמן הפרטי של נשים הכותבות בעיתון מופיע בחלק מהעיתונים כאות ראשונה בלבד. הן גברים והן נשים כותבים פעמים רבות בשמות עט, אולם בין הגברים הכותבים בשמם האמיתי מופיע בדרך כלל השם הפרטי במלואו.
- העיתונים מצנזרים פרסומות בלתי הולמות ועובדים רק עם פרסומאים שמכירים את ההוראות של הוועדות הרוחניות.
מטרתה
העיתונות החרדית, כמו הספרות החרדית, נועדה לספק תחליף הולם ואיכותי לעיתונות הרגילה הנפוצה כיום. כך למשל מתאר העיתון "המבשר" את מטרתו: "מן המפורסמות הוא שיסודו והתהוותו של 'עתון חרדי', הוא פרי תוצאה של 'בדיעבד', והופעתו של עתון לציבור החרדי אינה 'מטרה' כשלעצמה, אלא אך ורק 'אמצעי' אשר בדורות קדמונים לא היה צורך בכגון דא, כאשר יהודים עבדו את ה' בשמחה ובתמימות, איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו, והשתדלו לא לצאת מד' אמותיה של תורה ותפילה, ולא חשו צורך לשום עינם בדברים שחוץ לזמנם ולמקומם.
בדורות האחרונים, עם התפתחות עולם הדפוס ואחריו עולם התקשורת הכללי, מצאו רבותינו גדולי התורה והחסידות לחובה לקיים מקרא שכתוב: "ויגזל את החנית מיד המצרי" ולייסד כלי תקשורת המתנהלים על פי רוח התורה ומצוותיה, למען אשר לא יגיעו הרוחות העזות הנושבות ברחוב אל תוך ביתו של הירא והשלם.
מול כלי התקשורת המפותחים והמשוכללים הנמצאים בצד השני, מול גל המידע והאינפורמציה הבלתי מבוקרת הזורם באשדות אדירים מכל עבר, שומה עלינו לדאוג לקיומם של כלי תקשורת הנאמנים לה' ולתורתו, שיספקו את הצורך במידע חדשותי וקהילתי לציבור הנזקק לכך, באופן ראוי, רהוט, נקי ומכובד"
היסטוריה
שורשיה של העיתונות החרדית הם כתבי עת תורניים שהראשון שבהם הוא שומר ציון הנאמן שהוציא לאור הרב יעקב עטלינגר. גרסת החולין של העיתונות החרדית באה לעולם עוד במאה ה19, כשהממשלה האוסטרו- הונגרית אישרה לארגון "מחזיקי הדת" להוציא עיתון דו שבועי בשם "קול מחזיקי הדת". לאחר הקמת מדינת ישראל הפכה העיתונות החרדית לגדולה ומגוונת, וכוללת פלגים רבים והשקפות עולם שונות[5]. הנה דוגמאות לכמה עיתונים בולטים:
- "המודיע" - הוקם בשנת 1950 על ידי "הוועד הפועל העולמי של אגודת ישראל" ומשמש כביטאון אגודת ישראל. עד 1985 היה היומון החרדי היחיד של כלל הציבור החרדי המזוהה עם אגודת ישראל. מזוהה כיום עם חסידות גור.
- "יתד נאמן" - הוקם ב-1985 על ידי הרב שך והרב יעקב ישראל קנייבסקי על רקע המתיחות באגודת ישראל בין החסידים לליטאים. מזוהה עם תנועת דגל התורה הליטאית. בשנת 2012 חל מהפך בשליטה בעיתון והוא עבר לשליטת נאמני הרב אהרן לייב שטיינמן.
- "המבשר" - הוקם ב-2009 על ידי מנחם פרוש ובנו מאיר. מזוהה עם סיעת שלומי אמוני ישראל באגודת ישראל.
- "הפלס" - הוקם ב-2012 בחסותו של הרב שמואל אוירבך על ידי כמה מבכירי העיתון יתד נאמן לשעבר שפוטרו זמן קצר לפני כן על ידי אנשי הרב שטיינמן. מזוהה עם הפלג הירושלמי בציבור החרדי.
- "שערים" - ביטאון פועלי אגודת ישראל. החל לצאת בשנת 1935 באופן בלתי סדיר. בשנת 1951 הפך ליומון עד 1981 ולאחר כך פעל במשך תקופה כשבועון עד לסגירתו.
- "המחנה החרדי" - הוקם ב-1980 כביטאון חסידות בעלז.
- "יום ליום" - הוקם בשנת 1993 כביטאון מפלגת ש"ס, תחילה כיומון ולאחר מכן כשבועון.
- "הדרך" הוקם בשנת 2017, לאחר החלפת בעלות בעיתון יום ליום, משמש היום כבטאון מפלגת ש"ס.
- "העדה" - ביטאון העדה החרדית.
- "כפר חב"ד" - הוקם ב-1980 כביטאון חסידות חב"ד.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- פולמוס על ספרות חרדית באתר צריך עיון, תמוז תשעז
- ספרות חרדית טוב ליהודים ? מאת נתנאל פרל
הערות שוליים
- ^ רות קפלר, ספר, סופר וסיפור – תפקידה החברתי של הספרות, באתר צריך עיון, א' תמוז תשע"ז
- ^ נועה ירון-דיין, לא רק שחור לבן, באתר צריך עיון, א' תמוז תשע"ז
- ^ חיים ולדר, ספרות לעולם אינה חופשית, באתר צריך עיון, ה' תמוז, תשע"ז
- ^ אתי הייזלר, אמיתות גדולות, סיפורים קטנים, באתר צריך עיון, י"ב תמוז תשע"ז
- ^ הרחבה היסטורית על העיתונות החרדית במאמרו של ישראל גרובייס, על דעת המקום ועל דעת הקהל, באתר צריך עיון, א' אייר תשע"ז