ספריות ציבוריות בישראל
בישראל פועלות מעל 1,000 ספריות ציבוריות, המאוגדות בכ-200 יחידות מנהליות[1]. בשנת 2012 היו מעל מיליון קוראים פעילים בספריות הציבוריות, ו-11.6 מיליון ספרים הושאלו בהם[2]. השאלת הספרים מתבצעת בחינם. נטל מימון הספריות מתחלק בין המדינה לבין הרשויות המקומיות.
יעדי הספרייה הציבורית כפי שנקבעו על ידי משרד החינוך הם[3]:
- לספק שירותי קריאה, עיון, האזנה, צפייה ואיתור מידע – במקום, מרחוק ובהשאלה לבית המשתמש
- לאתר את המקורות ואת המשאבים לרכישת ספרים, לרוכשם, לארגנם, לתחזקם ולהדריך את צרכני השירות בשימוש בהם
- לשמש מרכז מידע על אודות המרחב הקהילתי שבו הספרייה פועלת
- לעודד מודעות, סקרנות והערכה למורשת התרבותית וצריכת ידע בתחומי תרבות, אמנויות ומדעים, ולעודד קריאה ואוריינות
- לשרת את הקהילה על בסיס עקרונות הדמוקרטיה בתחומי חופש הביטוי, הפלורליזם ושוויון ההזדמנויות
היסטוריה
המצב טרם הקמת המדינה
בשנות העשרים והשלושים התקיימה בארץ מערכת ספריות ציבוריות, ששירתה היטב את צורכי האוכלוסייה הישראלית יוצאת מזרח אירופה. רבים מהספרים היו בשפה הגרמנית או כתובים בעברית מליצית. עם הגעת העליות הגדולות, לאחר קום המדינה, התגלו אוספי הספרים כבלתי רלוונטיים לרבים מתוכם. כך קובע מחקרו של פרופ' שמואל סבר[4]. בשנים הבאות נעשה ניסיון להתמודד עם הבעיה על ידי חקיקת "חוק הספריות".
באפריל 1942 נערך כינוס באולם "אוהל שם" בת"א מטעם הוועד הלאומי בהשתתפות 30 ספרנים ופעילי ספריות מרחבי הארץ. בכינוס הותוו קווים מנחים לפעילות הספריות הציבוריות בארץ. בין ההחלטות שהתקבלו: איחוד רשת הספריות בארץ, קביעת שיטת קטלוגיזציה אחידה, הדרכת הספרנים ועוד[5].
מקום המדינה עד סוף המאה ה-20
בתחילת 1950 הוקם על ידי משרד החינוך המדור לספריות ולספרנות, והחל בפעולות בשטח: הקמת ספריות יסוד וכן ספריות שירות ניידות, בנקודות היישוב החדשות שנוסדו מאז הכרזת המדינה, תוך התמקדות מיוחדת ביישובי ספר; הוצאת דפים "לידיעת הספר והספרנות"; העברת שיעורים לספרנים בבית הספר לפעילי ההסתדרות ועוד[6]. ב-21 במאי 1952 נפתח הכינוס הארצי הראשון של ספרני ישראל, ובכך למעשה הוקם האיגוד הארצי של הספרנים, שהיה מסונף להסתדרות הכללית כאיגוד מקצועי עצמאי. באותה עת היו בישראל כ-508 ספרנים המועסקים בספריות ציבוריות.
בספטמבר 1954 הוחל בספריית "שער ציון" בתל אביב בהכנת קטלוג מרכזי חדש לכל הספריות העירוניות בעיר, ול-220 אלף הספרים שבהם. "הקטלוג החדיש ממויין לפי 'השיטה הדצימלית', שיטה אמריקאית המחלקת את כל המדעים ל-10 מקצועות"[7]. ב-1956 נפתח בית הספר הראשון בארץ ללימודי ספרנות באוניברסיטה העברית.
ב-1961 הועברה ספריית הרמב"ם על 46,000 הספרים שבה, לרשות עיריית ת"א ברחוב מזא'ה 22[8]. הספרייה נוסדה ב-1935 בהחלטה משותפת של ועד היובל והרבנות הראשית. המטרה הייתה ליצור ספרייה תורנית מדעית כמוסד קבוע לזכרו של הרמב"ם במלאת 800 שנה למותו.
ביולי 1964 הכריז יצחק נבון, מנהל אגף התרבות במשרד החינוך שב-268 יישובים אין עדיין ספריות ציבוריות, ובעיירות הפיתוח מגיע מספר הספרים בספריות ל-0.3 ספר לנפש. לצורך ביעור הבערות, ציין נבון, יש להקים ספרייה ציבורית בכל ישוב. נבון הזכיר גם את ההכשרה המקצועית הירודה של מרבית הספרנים[9][10]. באותה השנה הוחלט על הקמת שתי הספריות האזוריות הראשונות בארץ בקרית גת ובאזור רמלה לוד. לכל ספרייה אזורית שתשכון בחלל גדול במיוחד, יהיו מסונפות ספריות מקומיות בבניינים עצמאיים. את מימון הספריות הראשונות לקחה על עצמה קרן "יד רוטשילד".
משרד החינוך החל בגיבוש "חוק הספריות הציבוריות", לאחר שכבר ב-1958 פנה אליו ארגון ספרני ישראל בהצעה זו. מתווה החוק עורר התנגדויות. במרץ 1967 הודיע מרכז השלטון המקומי שהוא מתנגד להצעת חוק שתחייב את הרשויות המקומיות להקים ספריות ציבוריות מתקציביהן. החוק אושר לבסוף בשנת 1975.
ב-1968 פעלו בארץ כ-620 ספריות ציבוריות, מתוכן נפתחו 168 בחמש השנים האחרונות. בדצמבר 1974 נחנכה ספרייה ציבורית ראשונה במגזר הערבי בתרשיחא שבגליל.
באפריל 1977 נחנכה ספרית "בית אריאלה". המשכן החדש לספרייה המרכזית "שער ציון", שבשדרות שאול המלך, נחנך במעמד מכובדים רבים. הספרייה נקראה ע"ש אריאלה גיטר ז"ל שאביה, בנו גיטר, תרם להקמת המבנה ולקרן לרכישת ספרים. הספרייה, נאמר בטקס, תכיל 250 אלף ספרים, ובמשך הזמן יתווספו 250 אלף ספרים נוספים. שר החינוך מר אהרון ידלין, ציין באירוע, שכ- 21.6 אחוז מתושבי ישראל היהודיים מעל גיל 14 רשומים בספריות. הם מהווים 280 אלף קוראים[11].
ב-1985 היו קרוב למיליון ישראלים מחליפים ספרים בספריות הציבוריות[12]. הסקר הצביע על עלייה מתמדת בהרגלי הקריאה של הישראלים. בעוד שבשנת 1962 היו 8% מהישראלים רשומים בספריות ציבוריות, וב-1969- 16%, בשנת 1985 הגיע מספרם ל-26%. עוד נקבע כי בספריות מצויים כ- 12.6 מיליון כרכי ספרים ועובדים בהם 2,118 ספרנים.
ב-1987 החל תהליך מיחשוב הספריות הציבוריות. לצורך כך הוקמה ועדת היגוי למחשוב ספריות במסגרת השלטון המקומי, במטרה להציע פתרון מחשובי כולל לספרייה העירונית. הניסיון הראשון במיחשוב ספרייה בארץ התקיים כבר בתחילת שנות השבעים. בית הספרים הלאומי בירושלים קיבל מענק ממשלתי מיוחד לפיתוח קיטלוג ממוכן. הניסיון לא עלה יפה והופסק. ב-1974 היו כבר חלק מהספריות האוניברסיטאיות ממוחשבות.
בשנות ה-90 הלך ופחת השימוש בספריות הציבוריות, בין השאר, עקב הקשיים התקציביים בהן היו נתונות[13]. ב-1998 היו, לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 807 אלף איש בלבד רשומים בספריות ציבוריות, המהווים 16% מהאוכלוסייה. מספר הספרים בספריות הצטמצם, כמו כן רק מיעוטן סיפקו שירותי אינטרנט. תקציב משרד החינוך לספריות ירד עם השנים בעקביות, ובשנות התשעים הוא עמד על כ-4% מתקציב התרבות[14].
באפריל 2004 עברה הספרייה המרכזית בחולון למשכנה החדש כחלק ממתחם המדיטק-מתחם תרבותי רב תחומי. המתחם כולל כיום גם תיאטרון וסינמטק וכן את המוזיאון הישראלי לקריקטורה וקומיקס ואת מוזיאון העיצוב.
ב-2010 נרכשו לראשונה על ידי מרכז הספר והספריות בשיתוף המחלקה לספריות במשרד החינוך מכשירי 'עברית' טעונים בספרים אלקטרונים מבית ניופאן וסטימצקי והם הופצו בכ-150 ספריות ברחבי הארץ[15].
חוק הספריות הציבוריות
"חוק הספריות הציבוריות" אושר ב-1975. כבר ב-1969 הוגשה הצעת החוק לפיה תחויב כל רשות מקומית בהקמת ספרייה ציבורית. כמו כן, יורשו רק ספרנים מקצועיים לנהל ספריות של רשויות מקומיות. מטרתו העיקרית של החוק הייתה להנגיש את הקריאה לציבור בכל ישוב באופן אוטונומי, ולאפשר את שירותי החלפת הספרים בחינם. בחוק שולבו קריטריונים מחמירים כמו הארכת שעות שירות הספרייה לקהל, קביעת מסלולים מיוחדים ללימוד ספרנות במסגרת מכללות מוכרות ועוד. החוק קבע כי נטל מימון תיקצוב הספריות הציבוריות יתחלק בין משרד החינוך לרשויות המקומיות. בהמשך נקבע כי משרד החינוך ישא ב-75% מההוצאות[16].
ב-28 בינואר 1980 הושבתו כל הספריות הציבוריות בארץ ונערך כינוס מחאה והפגנה בירושלים. הספרנים מחו על אי ביצוע חוק הספריות הציבוריות, ועל יחס של הזנחה וסחבת בנושא, מצד משרד החינוך.
ב-1987 אושרה לראשונה הקצבה בת 330 אלף שקלים, שתשמש כתמלוגים לסופרים על פי מספר ההשאלות של ספריהם בספריות ציבוריות. המחאות נשלחו ל-157 סופרים שנעו בין 25-15,000 ש"ח. ההצעה לתיגמול הסופרים הוגשה על ידי ועדת שלו-לפיד שבדקה את מצב הסופר בישראל. קריטריון הזכאות לתשלום היה כתיבת ספרות יפה ומקורית בעברית, שסופריה הם אזרחי ישראל ומתגוררים בה דרך קבע, וכן אלמנות סופרים.
ביולי 2001 החליטה הממשלה להקצות בכל שנה תוספת של 10 מיליוני ש"ח לתקציב הספריות הציבוריות. למרות ההחלטה, התקבלו בשנים 2001-2003 5 מיליוני ש"ח בלבד ממשרד האוצר. ב-2002 תוקן חוק הספריות הציבוריות, ונקבע בו שהשתתפות המדינה בתקציב לא תפחת מ-50% מהעלות השנתית של הספריות, וכי יישומו יחל בהדרגה מ-2004. בגלל בעיות תקציב, נקבע תיקון נוסף לחוק ב-2003, שטירפד את ההחלטה.
ביולי 2007 אושרה בכנסת ההצעה, שיזם ח"כ מיכאל מלכיאור, לתיקון חוק הספריות הציבוריות בישראל. ההצעה קבעה כי על המדינה להשתתף בכ-50% מתקציב הספריות הציבוריות. הרשויות המקומיות יממנו את החצי השני של התקציב. החקיקה אפשרה את שירותי השאלת הספרים בחינם.
מקצוע הספרנות בישראל
באקדמיה ישנם בתי ספר לספרנים ולמידענים המעניקים תעודות "ספרן מוסמך וספרן מורשה"
- אוניברסיטת בר-אילן - תארים ראשון, שני ודוקטורט
- אוניברסיטת חיפה - לימודי תעודה במסגרת הפקולטה למדעי התואר ולימודי מ.א. במסגרת בית הספר לניהול
- המכללה האקדמית גליל מערבי - לימודי החוג ללימודי מידע, בחסות אקדמית של אוניברסיטת בר-אילן
- המכללה האקדמית בית ברל
- המכללה לחינוך ע"ש דוד ילין - לימודי ספרן מורשה ולימודי M.Ed
- אורנים - המכללה האקדמית לחינוך - לימודי ספרן מורשה
בשנת 2009 התאחדו שני ארגוני הספרנים, אס"י ואסמ"י, לארגון אחד. מטרת האיחוד הייתה שיתוף פעולה בין כל עובדי הספריות בישראל - ציבוריות, אקדמיות, מיוחדות ובתי ספר. הארגון המאוחד נקרא "ארגון הספרנים והמידענים בישראל", והוא פועל בתחומי ההעסקה, שכר ותגמול, כנסים וימי עיון, הכשרה מקצועית, פרסים לסטודנטים ותקנים. בשנת 2010 נערכו בחירות כלליות ונבחר ד"ר שחף הגפני. בשנת 2011 השתתף הארגון בקמפיין הארצי נגד נעילת שעריה של הספרייה העירונית בקרית שמונה.
לקריאה נוספת
- Solomon, Y. (2016). Librarians in Flux: The New Serendipity Agents, Paper presented at #VisDom 2016 Conference, Potsdam, Germany (May 27-28, 2016), 3pp. DOI:10.13140/RG.2.1.3013.2729
קישורים חיצוניים
- רשימת הספריות הציבוריות בישראל, באתר האינטרנט של משרד התרבות והספורט
- יובל וורגן, הספריות הציבוריות ותקצובן, באתר מרכז המחקר והמידע (ממ"מ) של הכנסת, 5 ביוני 2007
- נעמי דרום, תחייתו של עם הספר: עלייה של 20% במספר הנרשמים כמנויים בספריות, באתר TheMarker, 28 במאי 2009
הערות שוליים
- ^ הנתונים נכונים ליוני 2007, לפי: יובל וורגן, הספריות הציבוריות ותקצובן, באתר מרכז המחקר והמידע (ממ"מ) של הכנסת
- ^ "סקר הספריות של משרד התרבות - שיאני הקריאה: תושבי גוש עציון וקריית ארבע, במקומות האחרונים: באר שבע ותל אביב", באתר משרד התרבות והספורט, מינהל התרבות
- ^ משרד החינוך, התרבות והספורט, מינהל התרבות – המחלקה לספריות, תוכנית-אב לספריות הציבוריות בישראל, ד"ר ישראל כץ, אסנת מדר ואבנר יציב, 1999, בעריכת המועצה לספריות ציבוריות (מתוך אתר הכנסת)
- ^ ירח טל, "עם הספר אינו עם הספריות", "הארץ", 29.9.1985
- ^ "לתקנת מצב הספריות בארץ", "הארץ", 9.4.1942
- ^ "מוקמות ספריות-יסוד ביישובים החדשים", "הארץ", 12.2.1950
- ^ "קטלוג מרכזי חדיש לספריות העירוניות", "הארץ", 4.10.1954
- ^ ב-1977 עברה למשכנה הנוכחי בספריית בית אריאלה
- ^ "מאתיים שישים ושמונה יישובים בארץ - בלי ספריות ציבוריות", "דבר", 23.7.1964
- ^ גם ההסתדרות הקימה ספריות ציבוריות מטעמה. במיוחד בשנים הראשונות לקום המדינה, תוך מתן עדיפות לריכוזי עולים.
- ^ "נחנכה הספרייה העירונית בית-אריאלה בתל אביב", "הארץ", 7.4.1977
- ^ כך קבע סקר מטעם משרד החינוך בשיתוף הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. ראה: "מיליון ישראלים מחליפים ספרים בספריות ציבוריות, "הארץ", 22.7.1987
- ^ סיבות כלליות נוספות למגמה: ירידה (מינורית) בדפוסי הקריאה ושינויים בהרגלים הצרכניים: האנשים רוכשים את הספרים שברצונם לקרוא
- ^ שירי לב ארי, "שקט בספריה", "הארץ", 9.8.2000
- ^ עודד ירון, הקוראים האלקטרוניים מגיעים לספריות הציבוריות, באתר הארץ, 24 בנובמבר 2010
- ^ 'חוק הספריות הציבוריות' כלשונו קובע השתתפות של 50%, עם זאת החוק איפשר לשר החינוך חופש הכרעה בעניין. ראה: נתן דונביץ, "הטור שלי / 'אין לי' של ספרן", "הארץ", 30.1.1980
