סרבן מצפוני

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
גרסה מ־19:37, 23 בדצמבר 2019 מאת מקוה (שיחה | תרומות) (ייבוא מוויקיפדיה העברית, ראה רשימת התורמים)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

סרבן מצפוני הוא יחיד הטוען לזכות לסרב לשירות צבאי על בסיס חופש המחשבה, טעמי מצפון ו/או דת. חלק מן הסרבנים המצפוניים מבססים את זכותם על פרשנות סעיף 18 באמנה בינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות, טענה שהתקבלה בחלק ממדינות העולם, אף שהאמנה אינה מכירה במפורש בזכות זו[1]. בחלק ממדינות העולם ניתנת לסרבני מצפוני האפשרות לשרות אזרחי, כתחליף לשרות צבאי. חלק מהסרבנים המצפוניים רואים בעצמם פציפיסטים, או בעלי עמדה של אי-התערבות, אי-התנגדות, ואנטי-מיליטריזם.

הגדרת סירוב מטעמי מצפון הורחבה באופן רשמי ב-8 במרץ 1995 בהחלטה 1995/83 של נציבות האומות המאוחדות לזכויות אדם[2] אשר קבעה כי "אין למנוע מבני אדם החייבים בשרות צבאי את הזכות לסרוב מטעמי מצפון לשרות צבאי"[3]. קביעה זו אושרה פעם נוספת בשנת 1998 כאשר מסמך נציב האו"ם לזכויות אדם פרסם את המסמך: "סרבנות מצפונית לשרות צבאי, החלטה 1998/77 של נציבות האומות המאוחדות על זכויות אדם" ובו הכיר באופן רשמי ב"בני אדם הנמצאים בשרות צבאי ועשויים לגבש סרבנות מטעמים מצפוניים."[4][5].

האומות המאוחדות

הזכות להביא לידי ביטוי את מצפונו של אדם מצאה ביטוי בהכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם אשר אומצה על ידי העצרת הכללית של האו"ם ביום 10 בדצמבר 1948. סעיף 18 להכרזה קובע: "כל אדם זכאי לחירות המחשבה, המצפון והדת חירות זו כוללת את הזכות להמיר את דתו או את אמונתו ולתת ביטוי לדתו או לאמונתו - לבדו או בציבור, ברשות היחיד או ברשות הרבים, דרך הוראה, נוהג, פולחן ושמירת מצוות."

בשנת 1974, בעת שנשא הרצאה לכבוד קבלת פרס נובל לשלום, אמר עוזר המזכיר הכללי של האומות המאוחדות, שון מקברייד: "לזכויות המקודשות בהכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות האדם ניתן להוסיף זכות אחת רלוונטית. זוהי 'הזכות לסרב להרוג.'"[6].

בשנת 1976 נכנסה לתוקף אמנה בינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות. אמנה זו מבוססת על ההכרזה לכל באי עולם ונוסחה לראשונה בשנת 1966. מדינות אשר חתמו על האמנה מחויבות להוראותיה. סעיף 18 לאמנה פותח במילים: "לכל אדם הזכות לחופש המחשבה, המצפון והדת..."[7]. אולם האמנה בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות לא דנה במפורש בסרבנים מצפוניים על רקע התנגדותן של חלק מן המדינות החברות להכרה בזכות זו בטענה כי שרות צבאי הוא בגדר חובה מוסרית וכי סרוב לשרות עלול לסכן את שלום הציבור בעיתות מלחמה[8].

ב-30 ביולי 1993 פורסמה באומות המאוחדות הבהרה מפורשת של האמנה בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות, בידי ועדת האו"ם לזכויות אדם, ולפיה: "האמנה אינה מתייחסת ישירות לסרבנות מצפונית, אולם הוועדה מאמינה כי ניתן להסיק קיומה של זכות כזו מסעיף 18, בכך שהחובה לעשות שימוש בכוח קטלני עלולה ליצור קונפליקט חמור עם חופש המצפון והזכות לבטא את דתו ואמונתו של הפרט."[9]. בשנת 2006 החליטה הוועדה ברוב דעות כי קיימת זכות לסרבנות מצפונית מכוח סעיף 18 לאמנה[10].

בשנת 1998 שבה נציבות האומות המאוחדות לזכויות אדם על הצהרות מוקדמות יותר שפורסמו מטעם האו"ם והדגישה כי על המדינות החברות "...להימנע מלהטיל על סרבנים מצפוניים עונשי מאסר וענישה חוזרת ונשנית על שהם מסרבים לבצע שרות צבאי, ומזכירה כי אין למצוא אדם אשם או נושא בעונש על עבירה שעליה כבר הורשע, או זוכה, בדין חלוט בהתאם לחוק וההליך הפלילי בכל מדינה."[11]. באותו מסמך מעודדת הנציבות את המדינות החברות להעניק מקלט לפליטים שנמלטו מארצם על רקע סירובם לשרות צבאי מטעמי מצפון.

מניעים

הנימוקים להתנגדות לשרות צבאי הם רבים ומגוונים. עם זאת רבים מן הסרבנים המצפוניים תולים את התנגדותם על בסיס דת. אלה הדבקים באוניברסליזם יוניטריאני מתנגדים למלחמה על יסוד עקרונותיהם. גם כנסיות נוצריות פציפיסטיות בהן: אגודת הידידים (הקווייקרים), מנוניטים, והאמיש, מתנגדים למלחמה על יסוד אמונתם. מאז מלחמת האזרחים האמריקאית נודעו חברי הכנסייה האדוונטיסטית של היום השביעי בהתנגדותם להשתתפות בכוחות הלוחמים ובחרו לעבוד בבתי חולים ובתפקידי חובשים ולא בתפקידים קרביים, זאת בעידוד הכנסייה. חברי כתות נוצריות נוספות, אף שאינם פציפיסטים במובן המלא של המונח, נמנעים מללמוד את אמנות הלחימה.

ראו גם

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא סרבן מצפוני בוויקישיתוף

הערות שוליים

Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0