עבדאללה הראשון, מלך ירדן

עבדאללה הראשון מלך ירדן
عبد الله الأول

לידה	פברואר 1882
פטירה	20 ביולי 1951 (בגיל 69)
מדינה	הממלכה הירדנית ההאשמית
מלך הממלכה הירדנית ההאשמית ה־1 1921 – 20 ביולי 1951 (כ־30 שנה) טלאל מלך ירדן ←

עבדאללה הראשון בביקור באזור נס ציונה בשנות ה-20

עבדאללה הראשון בביקור אצל נשיא טורקיה, אטאטורק, ב-1937

עבדאללה הראשון בן חוסיין (בערבית: عبد الله الأول بن حسين, פברואר 1882 – 20 ביולי 1951) היה המלך הראשון של הממלכה ההאשמית של ירדן (או בשמה בעת ייסודה: הממלכה ההאשמית של עבר הירדן). נרצח בירושלים בשעה שעמד להיכנס לתפילה במסגד אל אקצה.

ביוגרפיה

ראשית דרכו

עבדאללה, בנו השני של חוסיין בן עלי מלך חג'אז, נולד ב-1882. לאחר תום מלחמת העולם הראשונה הקימו הבריטים שתי מדינות ערביות בחסותם: עיראק ועבר הירדן, שהשלטון בהן הוענק לבניו של חוסיין בן עלי כגמול על עזרתו לבריטים בהובלת המרד הערבי נגד האימפריה העות'מאנית בזמן המלחמה, וכפיצוי על סילוקו של פייסל מדמשק על ידי הצרפתים. בפגישה בין וינסטון צ'רצ'יל, הרברט סמואל, לורנס איש ערב ועבדאללה, שנערכה בבניין אוגוסטה ויקטוריה בירושלים ב-21 במרץ 1921, הוצע לעבדאללה לעמוד בראש אמירות עבר הירדן המזרחי, תחת שלטון המנדט הבריטי.

בכך היה עבדאללה לאמיר של עבר הירדן (שהופרדה על ידי הבריטים מארץ ישראל המערבית). אחיו פייסל הומלך על עיראק. עם מתן העצמאות לעבר הירדן בשנת 1946 הוכתר עבדאללה למלכה של "הממלכה ההאשמית של עבר הירדן".

כמלך

מטרתו של עבדאללה לספח לממלכתו שטח גדול ככל הניתן של ארץ ישראל, אשר נגזרה מחוסר נכונותו להסתפק בפיסת המדבר השוממת שניתנה לו על ידי הבריטים, הייתה ברורה עוד מימיו הראשונים כמלך ירדן. מטרה זו אף קיבלה ביטוי ממשי בשטח, כאשר עוד במהלך שנות המנדט הבריטי התקיימו קשרים ענפים בין גופים פוליטיים אופוזיציונרים מקרב ערביי ארץ ישראל, כדוגמת מפלגת האסתקלאל ובני משפחת הנשאשיבים, עם גורמים רשמיים בירדן, ובכללם המלך עצמו. עם זאת, בעבור רובם של תושבי הארץ, ובעיקר עבור תומכי מחנה משפחת חוסייני, לא היה סיפוח לממלכת ירדן דבר רצוי, ובמקרים מסוימים האשמתם של גורמים אופוזיציונרים כדוגמת הנשאשיבים בניהול קשרים למול ירדן, נחשבה כהוכחה לבגידה ברעיון הפלסטיני ולהתרת דמם.

לפני מלחמת העצמאות התנהל משא ומתן חשאי בין הנהגת היישוב, באמצעות גולדה מאירסון (לימים גולדה מאיר) מהמחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, לבין המלך, שכלל חילופי מכתבים ושתי פגישות. הפגישה הראשונה נערכה בנהריים ב-17 בנובמבר 1947 (בהשתתפותם של אליהו ששון ועזרא דנין מהצד היהודי), ובה נדונו אפשרויות לשיתוף פעולה אחרי קבלת תוכנית החלוקה. בין השאר הציע עבדאללה הקמת רפובליקה יהודית עצמאית בארץ ישראל במסגרת המונרכיה הירדנית, שתכלול צבא ופרלמנט משותפים, ושאל את גולדה מה דעתה על האפשרות שיספח לירדן את החלק הערבי של ארץ ישראל. על כך השיבה המשלחת היהודית שהיא תראה זאת בחיוב, אם הוא לא יפריע להקמת המדינה היהודית.

הפגישה השנייה נערכה בעמאן ב-12 במאי 1948, יומיים לפני הכרזת המדינה, בהשתתפות דנין (ששימש כמתורגמן), ואחד מאנשי סודו של המלך, מוחמד זובאטי. גם בפגישה זו היה המלך ידידותי, אך "מדוכא, טרוד, עצבני" (כדברי גולדה). לפני הפגישה, העביר דרך איש הקשר את הצעתו לסיפוח ארץ ישראל כולה לממלכתו, והקמת "מדינה אחידה", בה תהיה אוטונומיה ליהודים באזורים המאוכלסים ביותר על ידם. גולדה דחתה את ההצעה ודרשה לחזור לסיכום הקודם על אי התנגשות בין הצדדים והסכמה בשתיקה להשתלטות עבדאללה על החלק הערבי של ארץ ישראל המערבית. עבדאללה ניסה לשכנע את גולדה לדחות את הכרזת העצמאות, ושאל מה החיפזון. על כך השיבה לו גולדה שאלפיים שנה אינן חיפזון. עבדאללה הסביר שאמנם הבטיח לא להלחם ביישוב היהודי, אך בינתיים השתנו הנסיבות. היו אירועי דיר יאסין, ועתה הוא "אחד מחמישה" (מנהיגי מדינות ערב שתכננו את הפלישה לארץ ישראל). שני הצדדים לא רצו במלחמה אך הבינו לצערם שהיא בלתי נמנעת. גולדה אמרה "אנחנו נילחם", ועבדאללה ענה: "חובתכם להילחם". כשדנין הזהיר אותו מהתוצאות ענה "אני יודע שאתם תכו בנו, אבל חובתכם לעשות את המוטל עליכם". גולדה נפרדה מעבדאללה באומרה: "ניפגש אחרי המלחמה".

עם שוך הקרבות עבר אזור יהודה ושומרון לשלטונה של ממלכת ירדן ההאשמית. הניסיון הראשון לספחו אליה באופן רשמי התרחש בסמוך למועד ההכרזה על הקמתה של ממשלת כל פלסטין, כאשר הירדנים הודיעו על עריכתו של "הקונגרס הפלסטיני הראשון" בתאריך 1.10.1948 בעמאן. במסגרת הכינוס, אשר מספר המשתתפים בו נע בין מאות ספורות לבין כעשרת אלפים, בהתאם למקורות השונים, הוכרז כי אין לאיש מנדט להקמתה של ממשלה פלסטינית בארץ ישראל, אלא לאחר שחרורה מזרועות האויב, וכי ממשלה זו צריכה להיבחר על ידי העם עצמו. בהתאם לזאת קראו משתתפי הקונגרס לאי הכרה בממשלת כל פלסטין, ולהענקת תמיכה גורפת בפעילותו של המלך עבדאללה במישור הפלסטיני. אף כי עבדאללה לא השתתף אישית במהלך הכינוס, הרי שבמהלכו הוקראה איגרת ברכה מטעמו של המלך, דבר המרמז על תמיכתו במסקנותיו.

לאור אי התגובה מטעם מדינות ערב כלפי הצעדים הירדנים עד כה, החליט עבדאללה להגביר את מאמציו, ובין היתר, במהלך ביקורו בירושלים ב-15 בנובמבר 1948, הכריז על עצמו כמלך פלסטין. בשלב זה ביקש עבדאללה ליצור תחושה של נהירה המונית של תושבי יהודה ושומרון להכיר בעבדאללה כמלכם ובשייכותם הירדנית. כמו כן, כהמשך ישיר לכינוס עמאן באוקטובר 1948, אורגנה ביום 1.12.1948 התכנסות נוספת ביריחו תחת השם "הכינוס הפלסטיני השני". בעוד שמספר המשתתפים בכינוס נע אף הוא בין מאות ספורות לאלפי משתתפים, הרי שמטעם מארגני הכינוס הושם דגש מיוחד על אירוח נציגים מכלל אזורי יהודה ושומרון. בהודעת הסיכום של הכנס קראו משתתפיו לדחייה מוחלטת של הלגיטימיות של ממשלת כל פלסטין, וכן להכרה במלך עבדאללה כמלך של פלסטין כולה כשלב הראשון בדרך לאחדות העולם הערבי, וכן הציעו ליצירת מנגנון ניהולי בשטחים אשר יאפשר לתושבים לקחת תפקיד של ממש בניהול השטחים, בחסות הכתר הירדני. ביום 13.12.1948 אושרו החלטות אלו בבית הנבחרים הירדני, וכך נפתחה הדרך לסיפוח הרשמי של יהודה ושומרון לממלכת ירדן, אשר הושלם, חרף ההתנגדות וגל גינויים מטעם מרבית מדינות הליגה הערבית, עם הכרזת הממשלה הירדנית ביום 24.4.1950, על איחודן של שתי גדות הירדן למדינה אחת, בעלת פרלמנט משותף. כמו כן, נאסר באופן רשמי על שימוש במונח "הגדה המערבית" במסמכים רשמיים ממשלתיים.

בדצמבר 1949 החליטה עצרת האו"ם ברוב של למעלה משני שלישים על בינאום ירושלים. ההחלטה נתקבלה כתוצאה מהצבעתם של שלושה גושים: המדינות הקתוליות, מדינות ערב והגוש המזרחי. מיד עם החלטת הבינאום התכנסה הכנסת וקיבלה לפי הצעת ראש הממשלה דוד בן-גוריון החלטה להעביר את מושב הממשלה ומשרדיה לירושלים.

גם ירדן התנגדה לבינאום ירושלים וההתנגדות המשותפת עוררה תקווה להשגת שלום בין ישראל לבין ירדן. בחודשים דצמבר 1949 וינואר 1950 התנהלו שיחות חשאיות בין שתי המדינות, ונראה היה כי נמצא בסיס להסכם שלום בין שתיהן. דבר השיחות דלף והליגה הערבית התכנסה והחליטה לגרש משורותיה כל מדינה ערבית שתנהל משא ומתן לשלום עם ישראל. תחת איום זה נרתע המלך מלהגיע להסכם שלום עם ישראל, אך המגעים החשאיים בין שתי המדינות נמשכו והושגו הסכמות בדבר הגבלת סוגי הנשק באזורי הגבול, וכן הושג הסכם למניעת הסתננות, שביצועו נכשל.

ההתנקשות

ערך מורחב – רצח המלך עבדאללה

ב-20 ביולי 1951 התנדפו הסיכויים להשגת שלום בין ישראל לבין ירדן, כאשר המלך עבדאללה הראשון נרצח ביריות, בעיר העתיקה של ירושלים, על ידי קבוצת מתנקשים פלסטינים קיצונים, שהיו בקשר עם מופתי ירושלים לשעבר חאג' אמין אל חוסייני, בשעה שעמד להיכנס לתפילה במסגד אל אקצה. הרוצח מוסטפא עשו, שהתחבא מאחורי דלת במסגד, יצא וירה במלך שמת במקום לעיני נכדו חוסיין. מאבטחיו ירו במתנקש למוות.

אחרי מותו

אחרי רצח המלך הוכרז בנו הבכור הנסיך טלאל כמלך, והלגיון הערבי מנע התפשטות מהומות בממלכה. עם רצח פוליטי זה באה לקיצה למשך זמן רב האפשרות למשא ומתן לשלום בין ישראל לירדן.

מאחר שטלאל סבל מסכיזופרניה, דבר שהשפיע על תפקודו והצריך אותו להתאשפז תכופות בסנטוריום, הוכתר בנו, חוסיין, למלך (מלך ירדן הנוכחי, עבדאללה השני, הוא בנו, הקרוי על-שם אבי סבו).

המשא ומתן בין ישראל לבין ירדן התחדש כעבור כעשרים שנה, במגעים בין המלך חוסיין לבין בכירים בממשלת ישראל, בסדרה מתמשכת של פגישות חשאיות, שהבשילו לידי הסכם השלום בין ישראל לירדן בשנת 1994.

לקריאה נוספת

• אבי שליים, המלך חוסיין: ביוגרפיה פוליטית, הוצאת כנרת-זמורה-ביתן-דביר, 2009, עמודים 21-49

• Yoav Gelber, Jewish-Transjordanian Relations 1921-1948, London: Frank Cass, 1997, x + 320 pp.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא עבדאללה הראשון, מלך ירדן בוויקישיתוף

• דני רובינשטיין, דרך המלך, באתר הארץ, 16.2.2007 - על פגישותיו של המלך עבדאללה עם ישראלים
• הרקע להקמת מדינת ישראל ולהתערבות הצבאית מצד מדינות ערב : חלק א', באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח מתוך: יהושע בן אריה (עורך), ההיסטוריה של ארץ-ישראל, כרך י': מלחמת העצמאות (1949-1947), הוצאת יד בן צבי, ירושלים, 1983
• אברהם סלע, ‏יחסי המלך עבדאללה וממשלת ישראל במלחמת העצמאות – בחינה מחודשת (חלק ראשון), קתדרה 57, ספטמבר 1990, עמ' 162-120; הנ"ל, ‏יחסי המלך עבדאללה וממשלת ישראל במלחמת העצמאות – בחינה מחודשת (חלק שני), קתדרה 58, דצמבר 1990, עמ' 193-172
• חיים לבנברג, יחסי הגומלין בין הנציב העליון, סר אלן קנינגהם, לבין המלך עבדאללה 1945-1948, עיונים בתקומת ישראל 5, 1995, עמ' 23-36
• המלך עבדאללה הראשון מבקר בירושלים, 24 ביוני 1948, ארכיון AP