עברית ישראלית

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
גרסה מ־12:28, 25 בינואר 2021 מאת בוט גאון הירדן (שיחה | תרומות) (תיקון פרמטרים (דרך WP:JWB))
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
היסטוריה של השפה העברית
Temple Scroll (cropped).png

עברית ישראלית (על שמות נוספים ראו להלן) היא שפה שמית המדוברת במדינת ישראל, ובחלק מהקהילות היהודיות-ציוניות ברחבי העולם, החל מתחילת המאה ה-20.

העברית הישראלית התפתחה בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, בתהליך המכונה "תחיית הלשון העברית". בשנות האלפיים מדברים בה כשמונה מיליון בני אדם – רובם ככולם תושבי מדינת ישראל או מהגרים ישראלים בעולם, מתוכם כארבעה מיליון כשפת אם, כשני מיליון עולים חדשים, כמיליון ערבים ישראלים וכחצי מיליון ישראלים מהגרים או תושבי חו"ל ויהודים בקהילות יהודיות ברחבי העולם. בנוסף משתמשים בה כחצי מיליון ערבים[דרוש מקור] בשטחי יהודה שומרון וחבל עזה לצורך תקשורת עם ישראלים.

העברית הישראלית היא הנפוצה בישראל בין שתי השפות הרשמיות של מדינת ישראל, עברית וערבית[1], ועוד לפני הקמתה, הייתה אחת מן השפות הרשמיות של ממשלת המנדט הבריטי. לעברית הישראלית אין ניבים גאוגרפיים, אולם אפשר להבחין בסוציולקטים או באתנולקטים, הבאים לידי ביטוי בעיקר בהגיית העיצורים - במיוחד העיצורים הלועיים. העברית הישראלית משמשת גם כלשון דיבור וגם כלשון כתב, תרבות, מחקר ומינהל. הגוף החוקר ומכוון את התפתחות השפה העברית באופן רשמי, מתוקף חוק של מדינת ישראל, הוא האקדמיה ללשון העברית.

התנגדות רבה קיימת בקהילות חרדיות להשפעותיה של התחדשות זו. ובולטת שיטתו של האדמו"ר מסאטמר שרואה בה ניסיון לחלן ולחלל את קדושתה של לשון הקודש. ותלמידיו לא משתמשים כלל בשפה העברית. בנוסף קיימים שיבושים רבים במשמעותן של מילים עקב כך ש'מחיי' השפה ראו לנגד עיניהם את חיבורה של השפה לחיי היום-יום, יותר מאשר ההיצמדות למקורותיה היהודיים.

מקורותיה של העברית הישראלית

עקב תהליך ההתפתחות הייחודי שלה יש לעברית הישראלית מאפיינים מיוחדים, שכן כלולים בה יסודות לשוניים ממקורות שונים: יסודות מן העברית הקלאסית - בעיקר העברית המקראית ולשון חז"ל; יסודות מן העברית הכתובה של ימי הביניים ותקופת ההשכלה; יסודות שמקורם בשפה הערבית; יסודות שמקורם בשפות אירופה שדוברו בפי יוצרי העברית הישראלית, בעיקר יידיש, פולנית, רוסית וגרמנית; ויסודות שנוצרו עם הזמן מתוך תהליכים פנימיים שחלו בשפה זו. תהליכים כאלה חלים בכל שפה, אולם בעברית הישראלית הם קורים בצורה מואצת עקב התנאים המיוחדים שבהם היא מתפתחת (ראו פירוט להלן).

ישנם חוקרי שפה החלוקים ביניהם בכמה סוגיות באשר לאופייה ולדמותה של השפה, למשל מידת הקשר בינה לבין העברית הקדומה. המחלוקות משתקפות גם בשמות השונים שמכנים בהם את השפה, ובהם עברית ישראלית או עברית חדשה, עברית מודרנית ועברית בת-זמננו. רוב החוקרים מכנים את העברית הישראלית בשם Hebrew ולצורך הבחנה כותבים Modern Hebrew (=עברית מודרנית) או Israeli Hebrew (=עברית ישראלית).

רבדים שונים של השפה העברית הקדומה ושל הכתבים העבריים מימי הביניים משמשים בסיס לעברית הישראלית. הדבר ניכר במיוחד במורפולוגיה של העברית הישראלית, שהיא דומה מאד למורפולוגיה של שפות שמיות אחרות[2][3]. לגבי התחביר של העברית הישראלית הדעות חלוקות: יש הסבורים כי הוא מזכיר תחביר של שפות הודו-אירופיות[4], ולעומתם אחרים[2][3] סבורים כי הוא דומה יותר לתחביר של שפות שמיות.

עד שנות ה-50 של המאה ה-20 סברו כמה מחוקרי השפה שאי אפשר להתייחס אליה כאל מערכת לשונית עקבית ויציבה[דרוש מקור]. לתפיסתם היו בעברית "יסודות מתרוצצים" מתקופות הלשון הקודמות של העברית ומהשפעה של שפות זרות. הבלשנים, שהיו ברובם נורמטיביים, שאפו להכווין את השפה ליציבות כך שתבטא את המשך השפה העברית "מהמקום שבו נפסקה חיותה". לצורך זה נכתבה ספרות רחבה של תיקוני לשון בסגנון "אל תאמר א, אמור ב". (סקירת שיבושי הלשון בספרות זו היא מן העדויות המעטות שיש בידינו באשר לאופן שבו דוברה העברית הישראלית במחצית הראשונה של המאה ה-20). בשנות ה-50 טענו לראשונה הבלשנים חיים רוזן וחיים בלנק שהמערכת הלשונית העברית עומדת עמידה יציבה בפני עצמה, ושהתופעות הלשוניות שנחשבו לשיבושי לשון מייצגות (לפחות בחלקן) תהליכי לשון טבעיים. רוזן אף הציג בספרו "העברית שלנו" (תשט"ז, 1956) דקדוק מסודר של העברית הישראלית. סביב עמדתם של רוזן ובלנק התפתח פולמוס רחב, אך בסופו של דבר התקבלה גישתם במחקר המדעי, אם כי ספרות נורמטיבית עדיין המשיכה להיכתב.

שיוך למשפחת שפות

המזרחן והבלשן גוטהלף ברגשטרסר (Bergsträsser 1866 - 1933) טען בספרו מבוא לשפות השמיות (1928, התפרסם באנגלית ב- 1983) כי העברית המודרנית היא "שפה אירופית בלבוש עברי שקוף"[5]. טענה זו באה בתקופה שבה רובם המכריע של דוברי העברית לא היו דוברים ילידיים, ושפת האם שלהם הייתה אחת השפות האירופיות (בעיקר יידיש). מצב זה השתנה במידה רבה, עם עליית שיעור הדוברים הילידיים מבין דוברי העברית, ועם אימוץ השפה בקרב דוברים ילידיים של שפות לא-אירופיות (בעיקר דוברי ניבים שונים של ערבית).

השינויים שחלו בעברית הישראלית ובהרכב אוכלוסיית הדוברים בדורות האחרונים מעסיקים רבים מחוקרי השפה. ישנם חוקרים[2] הסבורים כי לא זו בלבד שהעברית המודרנית היא שפה שמית, אלא שבנוסף לכך, בשל התקופה הארוכה שבה לא היו לה דוברים ילידיים, היא התרחקה ממקורה השמי פחות משפות שמיות אחרות. חוקרים ישראלים אחרים, בפרט ברוך פודולסקי וחיים רבין, מדגישים זהות מלאה או דמיון קרוב למלא בין העברית הישראלית לעברית ה"ישנה" (רבדים קדומים יותר של העברית), באוצר המילים הבסיסי, במורפולוגיה ובמאפיינים אחרים[6].

העברית הישראלית משמרת מאפיינים בולטים של השפות השמיות, כגון מערכת בתצורה המסורגת (שיבוץ שורשים במשקלים) ומבני הסמיכות, ולעומת זאת איבדה, לפחות בחלק מהאתנולקטים, מאפיינים בולטים אחרים, כגון הגיית העיצורים הלועיים והנחציים.

השפעות

בראשית המאה ה-21 כבר ניתן למצוא משפחות רבות שבהן העברית הישראלית היא שפת האם של שלושה דורות - הסבים, ההורים והנכדים. ההבדלים הבין-דוריים העיקריים הם באוצר המלים - הבדל הניכר בשפות מדוברות רבות - ובהסדרת מערכות לשוניות או ביטול הבחנות לשוניות מסובכות. למשל, ההבחנה בין זכר ונקבה במספרים המונים פחתה בקרב צעירים דוברי עברית ישראלית. מערכת ההחלפה בין עיצורים סותמים לחוככים המכונה "כללי בג"ד כפ"ת" השתנתה במידה ניכרת והותאמה למערכת המורפולוגית של העברית הישראלית (כך, למשל, בקרב צעירים, יש נטייה לשמור על איכות העיצור לאורך כל נטיית הפועל, כך ששומעים *ספּרתי/לספּור ותפֿרתי/*לתפֿור, במקום ספֿרתי/לספּור ותפֿרתי/לתפּור - ראו השתנות פונמית לאורך זמן). תהליכי ה"הסדרה" קורים בצורה מואצת, והם מאפיינים את העברית הישראלית כשפה שנוצרה משילוב בין רבדים לשוניים היסטוריים שונים שאין ביניהם בהכרח התאמה בכללים הדקדוקיים. בנוסף, העברית הישראלית מתפתחת בסביבה רב-לשונית. מחצית המשתמשים בה אינם ילידיים, וגם הדוברים הילידיים לומדים בדרך-כלל לפחות שפה זרה אחת. במצב זה, מושפעת העברית הישראלית בצורה אינטנסיבית משפות זרות. גם כאן אפשר למצוא הבדלים בין-דוריים: בעוד שבשפת המבוגרים נשמעת השפעה חזקה של יידיש ושל שפות סלאביות, או של ערבית ופרסית, בקרב הצעירים ניתן להבחין בהשפעה מסוימת של השפה האנגלית.

פונולוגיה

פונמות בעברית הישראלית
סדקי לועי ענבלי וילוני חכי בתר־
מכתשי 		מכתשי שפתי
(־שִנִּי)
אפי n m
סותם ʔ ɡ k d t b p
מחוכך *dʒ *tʃ ts
חוכך h *ʕ[א] *ħ[ב] ʁ[ג] χ[ב] *ʒ ʃ z s v f
מקורב
(צדי) 		*w j
l
מקיש *ɾ[ג]

* פונמות זרות
* עיצורים שקיימים רק בהגיית עדות המזרח

  1. ^ הגיית האות עי"ן כעיצור לועי, חוכך, קולי [ʕ] נדירה מאוד. רוב הישראלים מחליפים אותה לעיצור סדקי, סותם, אטום [ʔ].
  2. ^ 2.0 2.1 רוב הישראלים כיום מהגיים את האות חי"ת כעיצור ענבלי, חוכך, אטום [χ], כאשר בהגייה הספרדית והתימנית היא עיצור לועי, חוכך, אטום [ħ].
  3. ^ 3.0 3.1 רוב הישראלים כיום מהגיים את האות רי"ש כעיצור ענבלי, חוכך, קולי [ʁ] או כעיצור ענבלי, רוטט [ʀ], כאשר בהגייה הספרדית והתימנית. היא עיצור מכתשי, מקיש [ɾ].

ראו גם

לקריאה נוספת

  • Ron Kuzar, Hebrew and Zionism: A Discourse Analytic Cultural Study, Berlin & New York: Mouton de Gruyter 2001. מסת"ב 3-11-016993-2, מסת"ב 3-11-016992-4

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ראו מדיניות לשונית בישראל לגבי הגדרת השפות הרשמיות בישראל
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 גדעון גולדנברג, "העברית כלשון שמית חיה". בתוך: הלשון העברית בהתפתחותה ובהתחדשותה, האקדמיה הלאומית למדעים תשנ"ו, עמ' 190-148
  3. ^ 3.0 3.1 זאב בן-חיים, "לשון עתיקה במציאות החדשה", במלחמתה של לשון, ירושלים תשנ"ב
  4. ^ Paul Wexler, The schizoid nature of modern Hebrew: a Slavic language in search of a Semitic past
  5. ^ G. Bergsträsser, Einführung in die semitischen Sprachen. Sprachproben und Grammatische Skizzen. 1928, Seite 68
  6. ^ ברוך פודולסקי, עברית ספרותית ועברית מדוברת


Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0
אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=עברית_ישראלית&oldid=1554651"