עדי אופיר
| זרם | פילוסופיה קונטיננטלית |
|---|---|
| תחומי עניין | אתיקה, פילוסופיה פוליטית, תאוריה ביקורתית |
| הושפע מ | מישל פוקו, ז'אן פרנסואה ליוטר, חנה ארנדט, עמנואל לווינס, ג'ורג'ו אגמבן |
עדי אופיר (נולד ב-22 בספטמבר 1951) הוא פרופסור במכון להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות ע"ש כהן באוניברסיטת תל אביב, עמית בכיר במכון ון ליר בירושלים ועמית במרכז ללימודים מתקדמים מכון הרטמן ירושלים.
ביוגרפיה
אופיר קיבל תואר ראשון בפילוסופיה ובפסיכולוגיה ב-1976 מהאוניברסיטה העברית, וב-1980 קיבל תואר שני בפילוסופיה קונטיננטלית. לאחר מכן עבר לאוניברסיטת בוסטון, שם קיבל תואר דוקטור בפילוסופיה קונטיננטלית ב-1984. מיד לאחר קבלת תואר שלישי החל ללמד היסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות במכון כהן שבאוניברסיטת תל אביב. החל מ-2001 פרופסור חבר במכון.
ב-1991 ייסד עם קבוצה של אינטלקטואלים את כתב העת "תיאוריה וביקורת". אופיר כיהן כעורך כתב העת מרגע הקמתו ועד שנת 2000, אז החליפו יהודה שנהב.
אחד מפרסומיו הבולטים, שמהווה מסמך מרכזי בהגדרת העמדה הפוסטמודרנית, הוא פוסטמודרניזם: עמדה פילוסופית, חלקו המצוטט של המאמר הוא סעיף 3 - תשעה עקרונות של עמדה פוסט מודרנית, בו מסביר אופיר מדוע בבסיס עמדת הפוסטמודרניזם יש להביא את שלילת המוניזם כגורם מלכד לכדי עקרון אחד. הוא מדגים את עיקריו באופן בין תחומי, דרך קשת רחבה של בחינות שונות, כגון אפיסטמולוגיה, אונטולוגיה, אתיקה, סמנטיקה, פסיכולוגיה ועוד.
תחומי העניין העיקריים של אופיר הם פילוסופיה קונטיננטלית מודרנית ובת זמננו, אתיקה, פילוסופיה פוליטית ותאוריה ביקורתית. הוא כתב על הוגים בולטים במאה העשרים כמישל פוקו, ז'אן פרנסואה ליוטר, חנה ארנדט, עמנואל לווינס וג'ורג'ו אגמבן, וכן על היבטים שונים של תרבות וחברה בישראל. בספרו לשון לרע הוא הציג קווי מתאר ל"אונטולוגיה מוסרית" המבוססת על הבנת ייצורן והפצתן בחברה של "רעות" (אובדן, נזקים, פגיעות, סבל וסיכונים) ומציע פרשנות חדשה למושגי הרוע והעוול. ספרו עבודת ההווה הוא אסופת קריאות דה-קונסטרוקטיביות של טקסטים ואירועים שהותירו את רישומם על התרבות הישראלית בת זמננו. ב-2002 פרסם יחד עם בת זוגו אריאלה אזולאי את ימים רעים – אסופת מאמרי ביקורת על המצב הפוליטי בישראל כיום. בשנת 2008 הוציא עימה את הספר משטר זה שאינו אחד – כיבוש ודמוקרטיה בין הים לנהר העוסק בבחינה מחודשת של מבנה המשטר בישראל.
בשנים 2003-2000 ניהל מחקר בין-תחומי על "פעולות הומניטריות בעתות אסון: עיצוב הדמיון הפוליטי והרגישויות המוסריות בימינו". עם ד"ר סרי חנפי מהמרכז לחקר הפזורה הפלסטינית ברמאללה הוא מרכז קבוצת מחקר ישראלית-פלסטינית על תהליכי "קטסטרופיזציה" בשטחי יהודה ושומרון ועל תגובות הארגונים ההומניטריים וארגוני זכויות האדם, מקומיים ובינלאומיים, להיבטים שונים של האסון הכרוני המתמשך בשטחים. אופיר מרכז גם סמינר חוקרים בנושא "מושג הפוליטי במחשבה הפילוסופית במאה העשרים".
ב-2010 ייסד את מפתח: כתב עת לקסיקלי למחשבה פוליטית[1].
עמדותיו ופעילות ציבורית
בשנת 1987, במלאת 21 שנים למלחמת ששת הימים, ייסד אופיר ביחד עם חנן חבר את תנועת המחאה "השנה ה-21" שהתנגדה להמשך שליטת ישראל בשטחי יהודה והשומרון וחבל עזה. ביולי 1989 נכלא בשל סירובו לשרת ב"שטחים הכבושים".[2]
חלק מכתיבתו עוסקת גם היא בנושאים אלו. בספרו "לשון לרע" העוסק בשאלות מוסר בעידן פוסט מודרני דן אופיר במהות הרוע ובין השאר כתב: "לא הסכמתי לקבל את הציווי המעין דתי, שאוסר להשוות בין אושוויץ לאתרי רוע אחרים... חיפשתי דרך אחראית, שקולה, מנומקת, נטועה בדיון תורת-מוסרי שיטתי, לשקם רצף מושגי שיאפשר להשוות בין הרוע שהתחולל באושוויץ לרוע שמחוללים צאצאי הקורבנות ויורשיהם לאנשים שאותם הפכו לגרים בארצם, לנתינים תחת משטר כיבוש צבאי, וגם ללוחמי חירות במאבק אנטי-קולוניאלי, לטרוריסטים, לרוצחים".[3]
בשנת 2001 יצא לאור הקובץ "זמן אמת: אינתיפאדת אל-אקצה והשמאל הישראלי" בעריכתו של אופיר. בספר קובצו 29 מאמרים של סופרים, אנשי אקדמיה ועיתונאים ממחנה השמאל בישראל, אשר דנו בסיבות לפרוץ האינתיפאדה השנייה ובהתייחסות השמאל אליה. בהקדמה לספר קבע אופיר כי ללא חזרה לקווי שביתת הנשק של 1948, פינוי כל היישובים היהודיים שהוקמו לאחר 1967, ובכלל זה הבנייה בירושלים, ופתרון של שאלת הפליטים לא יהיה פיוס עם הפלסטינים.[4] אופיר צפה כי אם יושג הסכם יהיה זה "במחיר של מה שהימין מכנה 'קרע בעם'" ולדעתו "המחיר הזה ראוי".[5] בסוף דבריו הזהיר אופיר מפני הפסקת המשא ומתן עם הפלסטינים בעקבות פרוץ האינתיפאדה ומפני הרצון "לשכוח את הכיבוש" ולפנות לסדר יום אזרחי פנימי של החברה הישראלית:
"...תפקידו של השמאל: לא לחדול מלהעניק לכיבוש קול, נוכחות וביטוי בכל מקום שבו מבקשים הישראלים להתעלם ממנו; להזכיר שהטרור הפלסטיני אינו מצדיק את הכיבוש אלא הוא תוצאה שלו... ישראל צריכה להוסיף לנהל משא ומתן, גם תחת אלימות הטרור, בדיוק כשם הפלסטינים מנהלים משא ומתן תחת אלימות הכיבוש... הסיכוי לשלום, לפיוס בין העמים, לשיקומה של חברה אזרחית בישראל, לחלוקה צודקת יותר של העושר, לתמיכה בקבוצות החלשות - כל אלה תלויים בסיום הכיבוש. תמיכה בכל עניין אחר, צודק וראוי כשלעצמו... מותנית בתרומתו למאבק נגד המשך הכיבוש ונגד מיסוד האפרטהייד".
— זמן אמת, עמ' 17-16
בשנת 2010 נמנה עם מייסדי ארגון "אנו פליטים" המעניקה סיוע משפטי למסתננים מאפריקה המגיעים לישראל.
פרסומים נבחרים
- תשעה עקרונות של עמדה פוסט מודרנית. בתוך אילן גור זאב (עורך) חינוך בעידן השיח הפוסטמודרני, י-ם, מאגנס, תשנ"ז, עמ' 160-148.
- אזולאי, אופיר, משטר זה שאינו אחד - כיבוש ודמוקרטיה בין הים לנהר, הוצאת רסלינג, 2008.
- עורך, 50 ל-48: מומנטים ביקורתיים בתולדות מדינת ישראל – תיעוד אירועים, מכון ון ליר בירושלים והוצאת הקיבוץ המאוחד, 1999.
- לשון לרע: פרקים באונטולוגיה של המוסר, הוצאת עם עובד, 2000.
- עורך (יחד עם יואב פלד), ישראל: מחברה מגויסת לחברה אזרחית? הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2001
- עורך (יחד עם מיכל גבעוני, חגי כתריאל וארז ויס), זמן אמת: אינתיפאדת אל-אקצה והשמאל הישראלי, הוצאת כתר, 2001.
- עבודת ההווה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2002.
- יחד עם אריאלה אזולאי ימים רעים, רסלינג, 2002.
- אלימות אלקית, הקיבוץ המאוחד, מכון ון ליר, 2013.
- Plato's Invisible Cities: Discourse and Power in the 'Republic', London, Routledge 1991.
- From Pharaoh to Saddam Hussein: Deconstruction of the Passover Haggadah, in: The Other in Jewish Thought and History, ed. by Laurence Silberstein and Robert Cohn, New York, New York University Press, 1994.
- Between Kant and Eichmann: Thinking of Evil After Arendt, History and Memory, 8:2, 1996, pp. 89-136.
קישורים חיצוניים
- עדי אופיר, פילושמיות חדשה, תיאוריה וביקורת, גיליון מס' 27, סתיו 2005
- אריאלה אזולאי ועדי אופיר, הפרדה, כפיפות ואלימות, תיאוריה וביקורת, גיליון מס' 31, חורף 2007
- עדי אופיר, טכנולוגיות מוסריות: ניהול האסון והפקרת החיים, תיאוריה וביקורת, גיליון מס' 22, אביב 2003
- אתר כתב העת "מפתח"
- פרופ' אליעזר (אד) גרינשטיין, על ספרו של עדי אופיר, אלימות אלוקית, בתוך: ד"ר לאה מזור, על מקרא הוראה וחינוך
הערות שוליים
