עלאא' א-דין
עלאא' א-דין אידע'דה אלרכני (ערבית: علاء الدين البَصِير), המכונה (בלשון סגי נהור) אלבציר כלומר "הרואה" (נולד בשנות ה-30 של המאה ה-13, מת ב-1294). אמיר ממלוכי, מושלה הדתי של ירושלים בין השנים 1260–1284.
עלאא' א-דין היה אחד מקציניו של הסולטאן בייברס עד שהתעוור ונפסל לשירות צבאי, אז החל ללמוד את לימודי דת האסלאם. בשנת 1260 מינה אותו בייברס לממונה על ההקדשים ("נאט'ר אל-חראמין" מכונה גם "המשגיח") בירושלים ובחברון.
כעקרון, ירושלים בתקופה הממלוכית נשלטה על ידי מושל צבאי חלש (נאיבּ) אולם הממונה היה אחראי על כל ההקדשים (וקף) בעיר, בהר הבית ומחוצה לו. סמכויותיו היו לכאורה פיקוח תקציבי ודאגה לרווחת אנשי הדת אך למעשה שלט בכל ההיבטים של ההקדשים מנקיון ואספקת מים ועד הגנה משפטית. כיוון שרוב ירושלים הייתה הקדש (וקף) נגעו סמכויות הממונה לרוב העיר והוא היה האיש החזק בה.
עלאא' א-דין הגדיר סמכויות נרחבות ביותר לתפקיד. הוא גייס עבדים-לוחמים מסודאן, שיכן אותם בקסרקטין ליד שער המשגיח (רבאט עלאא' א-דין אלבציר, הוקם ב-1266) והפקיד אותם על משמר ההקדשים. למעשה, האיכות האישית והצבאית של שומרים אלה (שהיו כפופים לו באופן בלעדי) עלתה במידה רבה על זו של חיילי חיל המצב של הריבון החילוני. כלומר לשלטון החילוני-צבאי ששלט כביכול בירושלים לא היו כל סמכויות במבני ההקדש ובפרט בהר הבית (שהוא הקדש כולו). הגדרת הסמכויות הרחבה של עלאא' א-דין נשמרה לאורך כל השלטון הממלוכי והעות'מאני.
עלאא' א-דין היה ממונה רב פעלים. הוא ריצף את רחבת הר הבית, דאג למתקני טהרה בסמוך להר ופתח את שער הטהרה. ב-1266 דאג לאספקת מים שוטפת להר הבית.
עלאא' א-דין פעל גם במערת המכפלה בחברון, שיפץ את המקום ודאג למתקני טהרה למתפללים המוסלמים. הוא אסר על יהודים להיכנס למתחם והתיר להם רק לגשת אל המדרגה השביעית סמוך לשער הדרום מזרחי.
מבחינה דתית, נחשב עלאא' א-דין לאיש דת אדוק ביותר. ההיסטוריון המוסלמי מוג'יר א-דין קורא לו "איש תם וישר".[1]
עלאא' א-דין מת ב-ספטמבר 1294 ונקבר ברבאט עלאא' א-דין אלבציר. על שמו הרחוב המוביל מרחוב הגיא לשער המשגיח ברובע המוסלמי, התחום בין חומותיהן של האכסניות רבאט אל-מנצורי (חבס א-דם) ורבאט עלאא' א-דין אלבציר.
לקריאה נוספת
- יוסף דרורי, ירושלים בתקופה הממלוכית ו-אדריכלות ממלוכית בירושלים, בתוך: אלי שילר (עורך), תולדות ירושלים מחורבן בית שני ועד לתקופה העות'מאנית, אריאל 83-84, 1992. ע"מ 169-206
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ אדר ארנון, ירושלים בתיאורו של מוג'יר א-דין, קרדום 21-23, יולי 1982. עמ' 244
