עלייה לארץ ישראל (ציונות)
בציונות עלייה, או עלייה לארץ ישראל מציין את הגעתם של יהודים אל ארץ ישראל בעידן המודרני. המונח מתאר הגעה לארץ לרוב למען הגירה, עליה הוא מונח חדש מתחדישי העברית המודרנית מקורו של המונח הוא מלשון הקודש.
הפעולה ההפוכה של יציאת יהודים מארץ ישראל, נקראת ירידה.
אצל אומות ודתות הגויים שמאמיניהן באים לארץ ישראל כצליינים, ביקור זמני בארץ ישראל הנעשה לשם מצוות דתם מכונה עלייה לרגל.
לאחר הכרזת העצמאות של מדינת ישראל, נטענה המילה במשמעויות פוליטיות וכלכליות חדשות ונוספות.
מקור המונח בלשון הקודש ומשמעותו
איזכור בלשון הקודש של המונח "עלייה" מצוי בספר בראשית, כאשר בני יעקב, שבאו ממצרים לארץ, כדי לקבור את אביהם, נקראו "עולים"[1] מאז היציאה של עם ישראל לגלות מארץ ישראל, נעשה שימוש במונח זה בכל הדורות כאשר יהודים חתרו לעלות לארץ האבות. הם עלו כיחידים ובקבוצות קטנות, ברישיון וללא רישיון, וביקשו לחיות ולהיקבר בה. המונח מבוסס גם במשנה: "הכל מעלין לארץ ישראל ואין הכל מוציאין".[2] ועל המימרא, מילתא אגב אורחא, בתלמוד בבלי לפיה "וארץ ישראל גבוה מכל הארצות".[3]
המונח "שיבת ציון", הנזכר בשיר המעלות, מציין גם הוא עלייה לארץ. הוא נטבע, ככל הנראה, לאחר חורבן הבית הראשון. במונח "עלייה" השתמשו גם הנביאים בנבואותיהם על שיבת ציון לאחר חורבן בית ראשון, 586 לפנה"ס. שיבת ציון הייתה חזרתם של היהודים מגלות בבל לארץ ישראל בעקבות הצהרת כורש, בשנת 538 לפנה"ס. המונח "שיבת ציון המודרנית" נקבע כהגדרה לעליות ההמוניות לארץ ישראל מאז המאה ה-19 ועד לעליות שלאחר הקמת המדינה.
התנועה הציונית הציבה את העלייה לארץ ישראל כיעד עיקרי בהגותה בפועלה. אחד ממנהיגיה, בנימין זאב הרצל, סבר כי תנועת העלייה לארץ תהיה בעיקר מכוח הרעיונות והתודעה, וכך כתב בספרו מדינת היהודים:
"אין בעולם אדם חזק או עשיר שיוכל להסיע עם מארץ אל ארץ. רק רעיון יחולל זאת. אכן לרעיון המדינה כח כזה. במשך כל ליל-גלותם הארוך לא חדלו היהודים מלחלום את חלום מלוכתם. "לשנה הבאה בירושלים!"[4] קראנו בכל הדורות. עתה הגיעה השעה להראות, כי בידינו להפוך את החלום לרעיון בהיר כצהרים".
— תיאודור הרצל, מדינת היהודים, עמ' 11-10.
עליות ציוניות
העליות עד להקמת המדינה
ברבע האחרון של המאה ה-19 התגברה ההגירה של היהודים, בעיקר במזרח אירופה, וזאת בשל משברים כלכליים, התגברותה של אנטישמיות ורדיפות ופוגרומים נגדם. רובם הגרו אל אמריקה ומערב אירופה. הקשר הדתי וההיסטורי לארץ ישראל ועלייתה של התנועה הציונית, הניעו חלק קטן מהם לעלות ארץ ישראל. חלק מהם ביקשו לחיות חיי עבודה ומתוך הכרה לאומית חדשה. עולים אלה הביאו לתוספת ותרומה משמעותית עבור היישוב היהודי בארץ.
מקובל לחלק את העליות ההמוניות משלהי המאה ה-19, אשר בנו את היישוב החדש, לחמש, בשל הבדלים במאפייניהן או בגורמים להן:
- תקופת העלייה הראשונה החלה ב-1881 תרמ"ב. נכללת בה עליית אעלה בתמר של יהודים מתימן. כשנה לאחר מכן החלוץ איש ביל"ו חיים חיסין תיאר ביומנו (ב-21 באוגוסט 1882) את בואו עם חבריו לחופי הנמל העיקרי של ארץ ישראל:
"הבוקר בשעה חמש התקרבנו ליפו. כמו כל ערי החוף כמעט, גם יפו יפה מאד במבט מן הים. ... אין מעגנים; יש רק מזח-אבן קטן לסירות. האוניות נעצרות ממרחק. ... לא הספיקה האונייה לעצור, וכבר צבאו עליה סירות מכל הצדדים בדומה לארבה. הקאיוצ'קים (ספנים) התרוצצו על הסיפון, מחפשים נוסעים, אבל מן היהודים שרצו לשכור אותם דרשו "תזכרה". ... שלחנו פתק לנציג חברתנו ביפו וחיכנו לו באונייה".
— חיים חיסין, מרשומות אחד החלוצים, עמ' 59.
- העלייה השנייה: גל עולים שהגיע לארץ ישראל שבשלטון האימפריה העות'מאנית, משנת תרס"ד (1904) עד קיץ 1914, כאשר נקטע על ידי מלחמת העולם הראשונה. בשנות העלייה השנייה השתקעו בארץ כ-35,000 עולים, רובם ממזרח אירופה (בעיקר מתחום המושב ומגליציה) וכן מתימן. בסיומה, בקיץ שנת תרע"ד (1914), נאמדה האוכלוסייה היהודית בארץ בכ-85,000 נפש.
- העלייה השלישית: גל עלייה גדול לארץ ישראל, עם סיום מלחמת העולם הראשונה, החל משנת 1919 ועד ראשית 1924, כאשר הסתיים המשבר הכלכלי. רוב העולים באו מאירופה ובמידה רבה ממניעים ציוניים. אומדן העולים בתקופה זו הוא כ-35,000.
- העלייה הרביעית: נקראת גם "עליית גרבסקי", התקיימה בין השנים 1924–1931. מספר העולים בתקופה זו מוערך בכ-70,000 נפש, באותה תקופה ירדו כ-20,000.
- העלייה החמישית: מראשית שנות ה-30 עד מלחמת העולם השנייה, ובה עולים שהגיעו מאירופה ומאסיה. העלייה החלה בממדים צנועים, התגברה בשנים 1933–1935 בעקבות עליית הנאצים לשלטון בגרמניה. המאורעות שהחלו עם פרוץ המרד הערבי הגדול ב-1936 החלישו את זרם העלייה, אך בשנים 1938–1939 הוסיפו לעלות רבבות עולים, חלקם באורח בלתי חוקי. סיום העלייה היה עם תחילת מלחמת העולם השנייה. מספר העולים מוערך בכ-180,000 נפש. העלייה החמישית מכונה לעיתים "עליית היקים" משום שכשליש מהעולים (כ-60 אלף איש) הגיעו לארץ מגרמניה.
בשנות ה-40 באו עולים רבים בתנועת ההעפלה, שנבלמה על ידי שלטונות המנדט הבריטי. מתקופת "העלייה הראשונה" מ-1881 ועד ליום הכרזת המדינה ב-14 במאי 1948 גדלה האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל מכ-28,000 נפש ל-650,000 נפש.
לאחר הקמת המדינה
לאחר הקמת מדינת ישראל באו גלי עלייה רבים מתפוצות ישראל. לכל אחת מהעליות היו מאפיינים ייחודיים משלה, לפי ארצות המוצא ותרומת העולים. כל עלייה הביאה מנהגים, הרגלים ותרבות חדשה ושונה למדינת ישראל.
העלייה תפסה מקום נכבד במגילת העצמאות, שבה צויין:
”בשנת תרנ"ז (1897) נתכנס הקונגרס הציוני לקול קריאתו של הוגה חזון המדינה היהודית תיאודור הרצל והכריז על זכות העם היהודי לתקומה לאומית בארצו. זכות זו הוכרה בהצהרת בלפור מיום ב' בנובמבר 1917 ואושרה במנדט מטעם חבר הלאומים, אשר נתן במיוחד תוקף בין-לאומי לקשר ההיסטורי שבין העם היהודי לבין ארץ-ישראל ולזכות העם היהודי להקים מחדש את ביתו הלאומי.”
ובהמשך נאמר: ”מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות;”
והופנתה קריאה לעם היהודי: ”אנו קוראים אל העם היהודי בכל התפוצות להתלכד סביב הישוב בעליה ובבנין ולעמוד לימינו במערכה הגדולה על הגשמת שאיפת הדורות לגאולת ישראל.”
מיד לאחר קום המדינה החלה העלייה ההמונית. הייתה זו עליית פליטים ברובה - ניצולי השואה מאירופה והפליטים היהודים ממדינות ערב.[5] עלייה זו הביאה לגידול עצום באוכלוסיית המדינה, כאשר תוך 18 חודשים בלבד הוכפלה האוכלוסייה מ-650,000 ל-1,300,000 תושבים. זהו שיעור גידול חסר תקדים בהשוואה לארצות קולטות הגירה.
העולים הגיעו ממספר רב של מדינות וחלקי עולם: מאירופה, מאסיה ומצפון אפריקה. חלקם הביאו מסורת תרבותית שונה מזו של התושבים הוותיקים, אשכנזים ברובם. הקשיים שפקדו את המדינה הצעירה בתקופה זו נעוצים, לפחות בחלקם, בגידול המהיר של האוכלוסייה. המפגש בין עולים וותיקים, והשפעתו על הקולטים והנקלטים כאחד, היה אירוע משמעותי מאד בתהליך התפתחותה של החברה הישראלית.
ב-1950 נחקק חוק השבות, המעניק לכל יהודי שהביע את רצונו להשתקע בישראל את הזכות לעלות לישראל ולקבל תעודת עולה, אלא "אם נוכח שר הפנים שהמבקש – (1) פועל נגד העם היהודי; או (2) עלול לסכן בריאות הציבור או ביטחון המדינה; או (3) בעל עבר פלילי העלול לסכן את שלום הציבור". בהתאם לחוק האזרחות הישראלי תעודת עולה מזכה מיידית באזרחות ישראלית.
מבצעי עלייה בולטים נערכו במשך כל שנות המדינה:
- מבצע על כנפי נשרים: העלאתם של יהודי תימן ויהודי עדן לארץ ישראל כחלק מעליות חיסול גלויות בשנים 1949 ו-1950.
- מבצע עזרא ונחמיה: העלאת יהודי עיראק לישראל במהלך שנות ה-50. בתחילה, אסר החוק העיראקי על יציאת יהודים מהמדינה, אך למרות העונשים הכבדים שאיימו עליהם, הצליחו יהודים רבים לצאת מעיראק ולעלות לישראל, בעיקר דרך פרס השכנה. המבצע החל באפריל 1950, לאחר שממשלת עיראק הסכימה להתיר את יציאתם של היהודים מתחומה, והוא אורגן ובוצע על ידי ממשלת ישראל, הסוכנות היהודית וארגון הג'וינט, באמצעות טיסות של חברת "ניר איסט" שטסו מעיראק לקפריסין. בין המארגנים הישראליים נמנו שלמה הלל ומרדכי בן פורת. ככל שגדל מספר הדורשים לצאת עלה מספר הטיסות, עד שהחלה רכבת אווירית בקו בגדאד-לוד. רובו הגדול של המבצע נערך בשנים 1950–1951, כאשר גם בשנת 1952 הועלו יהודים לארץ. בסופו של דבר עלו לארץ יותר מ-120,000 יהודים, ובעיראק נותרו אלפים בודדים של יהודים. רכושם של העולים הוקפא על ידי הממשלה העיראקית ונאמד אז ביותר משלושים וחמישה מיליון דולר,[6]
- עליית גוֹמוּלְקַה: נערכה בין השנים 1956–1960, והייתה העלייה החוקית הראשונה מפולין הקומוניסטית לישראל, לאחר השואה.
- מבצע יכין: העלאת יהודי מרוקו. המבצע החל ב-28 בנובמבר 1961 ונמשך עד שנת 1964, ובמסגרתו עלו לישראל כ-80 אלף יהודים. המבצע נערך מתוך הסכם חשאי עם חסן השני מלך מרוקו, שהרשה ליהודים לעזוב את מרוקו, בתנאי שיעדם המוצהר אינו ישראל והגוף שמטפל בהגירתם אינו גוף ציוני. ארגון ההגירה שנבחר היה היא"ס (H.I.A.S. – Hebrew Sheltering and Immigrant Society). ממשלת ישראל שילמה 50 דולר עבור יציאתו של כל עולה.
- העלייה מברית המועצות בשנות ה-70: לאורך העשור של שנות ה-70 עלו לישראל כ-163,000 איש מברית המועצות.
- עליית ביתא ישראל: בסוף שנות השבעים החלה רשמית עלייתם של ביתא ישראל כאשר שתי קבוצות של כ-200 יהודים הועלו לארץ, לאחר מכן החלה העלייה דרך סודאן ששיאה היה במבצע משה ובמבצע שבא עלייה זו גבתה את חייהם של כארבעת אלפים נפש. החיסול הרשמי של ההתיישבות היהודית באתיופיה התרחש בסוף שנות השמונים כאשר עשרות אלפי יהודים נטשו את בתיהם ועלו במבצע שלמה לאחר מכן בין 1992 - 1999 עלו לישראל יהודי קווארה. ב-1993 החלה עליית הפלאשמורה וב-1999 התפרסם מפקד אפרתי שקבע שישנם 28 אלף בני פלאשמורה ועל פי זה המשיכה עלייתם. ב-2008 נשארו כ-8,700 איש מהמפקד שעדיין לא עלו לישראל.
- העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות ה-90: החלה למעשה עוד בסוף שנות ה-80 עם פתיחת שעריה של ברית המועצות בעידן שלטונו הליברלי של מיכאיל גורבצ'וב. קצב העלייה לא היה אחיד, ורוב העולים הגיעו בתחילת שנות ה-90. במהלך העלייה עלו מאות אלפים לישראל, עד שבתחילת שנת 2000 הגיע העולה המיליון.
הפולמוס על הגבלת העלייה
המטפלים בהבאת העולים וקליטתם עמדו מול שתי מטרות על, הצלת חיי יהודים בגולה, במיוחד על רקע אירועי השואה, והקמת מדינת ישראל וחיזוקה. בדרך כלל המטרות השלימו זו את זו, כי הגעת העולים לישראל מילטה אותם מסכנות והצטרפותם לאוכלוסיית ישראל חיזקה את מדינת ישראל על ידי הגדלת הכוח הלוחם שעמד לרשותה ועל ידי הגדלת מספר הידיים העובדות במשק, אך היו גם עולים שלא תרמו לכוח הלוחם או למשק והיו לנטל על המדינה הצעירה, עולים זקנים, נכים, חולים כרוניים ועוד. גם ילדים קטנים היוו נטל, אך הם נשאו פוטנציאל לתרומה עם התבגרותם.
כבר בשנת 1933, בקונגרס הציוני הי"ח, אמר דוד בן-גוריון: ”ארץ ישראל זקוקה לא למהגרים סתם, אלא לחלוצים, וההבדל ביניהם פשוט: המהגר בא לקחת מהארץ, החלוץ בא לתת לארץ, לפיכך אנו תובעים זכות בכורה לעלייה החלוצית.”[7]
הקמת המוסד לתיאום
באפריל 1950, ביוזמת חסידי הגבלת העלייה, לוי אשכול וגיורא יוספטל, הוקם "המוסד לתיאום", גוף בראשותו של ראש ממשלת ישראל, דוד בן-גוריון, מתנגד עקבי להגבלת העלייה, שכלל נציגי ממשלה ונציגי הסוכנות היהודית. המוסד לתיאום שלח לכל מדינה ממונה על העלייה מטעם הסוכנות ורופאים שהיו אמורים לבדוק את העולים הפוטנציאליים[8].
קביעת סדר עדיפויות לפי ארצות מוצא
מדינת ישראל הצעירה התקשתה בקליטת העלייה ההמונית ובמציאת המשאבים הדרושים לשם כך. לאחר הכרזת העצמאות נפתחו שערי הארץ בפני המעפילים שנכלאו בקפריסין, ובפני יושבי מחנות העקורים בגרמניה. בנוסף להם כמהו להגיע לארץ עולים מפולין, מרומניה, מעיראק ומתימן - המאגר הגדול ביותר של מבקשים לעלות היה ברומניה. מקבלי ההחלטות הבינו שיצטרכו להחליט ולנקוט, לפחות זמנית, בעלייה סלקטיבית. הרעיון של סלקציה בין סוגי העולים מאותו מקור נתקל בקשיים ונדחה, לכן פנו לקביעת סדר עדיפויות בעידוד העלייה מארצות שונות ויהדות רומניה הפסידה ליהדות עיראק[9][10],
בשידור בקול ישראל, ב-10 בפברואר 2008, טענה פרופ' אורה כהן שהסיבה לעצירת עליית יהודי רומניה בתקופה זו הייתה נעוצה בכך, שישראל הוצפה בגלי עולים, בעיקר מעיראק ומרומניה. לדבריה (ולדברי משתתפים נוספים בדיון הרדיופוני), לממשלת ישראל לא היו מספיק משאבים לקליטת הגל האדיר, לכן ניסתה להאט ולווסת את העלייה ובישיבה משותפת של ממשלת ישראל והסוכנות היהודית הוחלט להעדיף את עולי עיראק על פני עולי רומניה ולהפסיק את הבאת היהודים מרומניה. העדפת יהודי עיראק הייתה על רקע החשש הגדול יותר לגורלם בארץ מוצאם, לעומת החשש ליהודי רומניה.
אלפים רבים מיהודי רומניה, שכבר קיבלו אישור יציאה מהשלטונות, "נתקעו" ברומניה והשלטונות הרומניים הפסיקו להנפיק אישורי יציאה נוספים. ללא קבלת סיוע כספי מרבית יהודי רומניה, שרצו לעלות לישראל, לא היו מסוגלים לשלם את האגרות, שהוטלו עליהם ולכסות את הוצאות הדרך עד לנמל קונסטנצה[11].
בתרבות
ב-30 בדצמבר 1955 פרסם המשורר נתן אלתרמן במדורו בעיתון דבר את השיר "ריצתו של העולה דנינו". השיר מתאר מועמד לעלייה ממרוקו, הסובל מצליעה ומנסה בכל כוחו להסתיר את מומו כדי לעבור את הסלקציה. השיר הולחן בידי שלמה בר והוא מופיע באלבום "מתוך כלים שבורים" של להקת הברירה הטבעית (1985).
חשיבותה של העלייה למדינת ישראל
קליטת העלייה היא אחד היעדים המרכזיים של מדינת ישראל מיום הקמתה והיא ניצבת בראש סולם העדיפויות של ממשלת ישראל. עלייה גדולה וקליטתה הטובה אינן רק מטרות על לעם ולמדינה, אלא בה בעת - מנוף אדיר לקידומה של מדינת ישראל.
מיליון עולים שהגיעו לישראל בשנות התשעים (בעיקר מברית המועצות לשעבר) שינו את פניה של החברה הישראלית, הביאו לצמיחה כלכלית חסרת תקדים, לעושר תרבותי ולפריחה בתחום הטכנולוגי. רבבות מהנדסים, אקדמאים, אלפי מדענים ואמנים הם "הון אנושי" משכיל מקצועי ויקר ערך לקידום המשק, המדע הטכנולוגיה והתרבות בישראל.
כל קבוצת אוכלוסייה נתקלת באתגרים הייחודיים לה, הדורשים מענה ייחודי שיענה על אותן דרישות מיוחדות של אותה קבוצה. אצל העולה קיים רצון להשתלב בחברה הישראלית ועם זאת גם לשמר את ייחודו האתני ואת המנטליות שהוא הביא עמו. הגבול כאן מאד דק וזהו תהליך מאד לא פשוט עבור העולה. תהליך קליטה מוצלח הוא המפתח להשתלבות העולה בחברה. תרומתו לחברה תהיה גדולה יותר ותוסיף גוון נוסף לרב-גוניות הישראלית. יחד עם זאת, גם בעליות טרום הקמת מדינת ישראל וגם בעליות שלאחריה, ניתן להבחין במגמה של עולים הרואים בישראל רק תחנה שבדרך ומהגרים מישראל בעיקר למדינות המערב לאחר חניה בישראל.
ובנוסף לכך-מאחר ש"חוק השבות" מאפשר עליה, כמעט אוטומטית, ליהודים, בני זוגם, ילדיהם, נכדיהם ובני הזוג, התפתחה מתחילת שנות ה-90 של המאה העשרים (בעיקר), תעשייה שלמה שנועדה לאפשר לרבים שבקשו לעזוב את מדינותיהם על מנת לשפר את מצבם הכלכלי או מסיבות אחרות, לקבל אזרחות ישראלית במרמה. כך ניסו להגיע ארצה רבים במסמכים מזויפים, בזהויות שאולות, על סמך נישואים פיקטיביים או גיורים פיקטיביים ועוד.[דרוש מקור] ברשויות בישראל נאלצו - ועדיין נאלצים - להתמודד עם בעיות אלה. שפגעו קשות במדינה ובעולים ישרי הדרך.
ראו גם
לקריאה נוספת
מקורות
- ח' מרחביה (עורך), קולות קוראים לציון, ירושלים: הוצאת מרכז זלמן שזר, תשמ"א.
- חיים חיסין, מרשומות אחד הביל"ויים, (עורכת: שולמית לסקוב), ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי ומוסד ביאליק, תשנ"א 1991.
- תיאודור הרצל, מדינת היהודים, (תרגום: שמואל פרלמן), ירושלים: הוצאת הספרייה הציונית, תש"י-1950.
- משה בסוק (עורך), ספר החלוץ, ירושלים, הוצאת הסוכנות היהודית, ת"ש-1940.
מחקרים
- מנחם שטרן, בין הכרזת כורש להצהרת בלפור, שיבת ציון הקדומה והמחודשת, ה'תשס"ו-2006.
- שמואל אבא הורודצקי, עולי ציון, לקורות העליות לארץ-ישראל, הוצאת "גזית" תש"ז-1947.
- אריה מורגנשטרן, השיבה לירושלים, חידוש היישוב היהודי בארץ ישראל בראשית המאה ה-19, ירושלים: הוצאת שלם, ה'תשס"ז-2007.
- יואל רפל ואוריאל רפפורט (עורכים), הערך: "עלייה", אנציקלופדיה לתולדות ארץ-ישראל, הוצאת מודן ומשרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1986.
- דן בהט, בנימין זאב קדר, זאב וילנאי, רציפות היישוב היהדי בארץ ישראל, תל אביב: הוצאת משרד הביטחון, תשל"ד.
- אביבה חלמיש, במירוץ כפול נגד הזמן: מדיניות העלייה הציונית בשנות השלושים, יד יצחק בן–צבי, 2006.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: עלייה לארץ ישראל (ציונות) |
- שולמית לסקוב, כל ההתחלות, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
- אוסף תמונות העלייה מתימן 1943-1944, המרכז למדיה דיגיטלית, ספריית יונס וסוראיה נזריאן, אוניברסיטת חיפה
- דימיטרי שומסקי, אתניות ואזרחות בתפיסת הישראלים הרוסים, תיאוריה וביקורת 19, סתיו 2001, עמ' 17-40 (הקישור למאמר אינו תקין, אך ניתן לאתר את המאמר באמצעות חיפוש ב-Google. נא לתקן את הקישור כאן באמצעות תבנית:תיאוריה וביקורת)
- אריה מורגנשטרן, יהדות הגולה והכמיהה לציון 1840-1240, תכלת 12, אביב תשס"ב - 2002, עמ' 100-51
- שלום רוזנברג, הזיקה לארץ ישראל בהגות היהודית - מאבק השקפות, קתדרה 4, יולי 1977
- אברהם יערי, עליית החסידים ההמונית לא"י מאתר דעת, מחניים, מ"ו.
- אברהם יערי, עליית תלמידי הגר"א והשתרשותם בארץ מאתר דעת, מחניים, ע"ז.
עולים חדשים יורדים מהאניה "רומא" בנמל חיפה (1935)- ירון דרוקמן, מספר היהודים בעולם עדיין נמוך מאשר לפני השואה, באתר ynet, 10 באוקטובר 2015
- אבי פיקאר, עלייה סלקטיבית בשנות החמישים
- העלייה מרומניה באתר של המרכז לטכנולוגיה חינוכית
- החלטות הסוכנות על הגבלת העלייה באתר של המרכז לטכנולוגיה חינוכית
- טופס בקשה לקבלת תעודת עולה באתר של משרד הפנים הישראלי
הערות שוליים
- ^ ספר בראשית, פרק נ', פסוק י"ד. הביטויים עלייה וירידה מוזכרים גם קודם אצל אברהם כשירד למצרים ועלה ממנה בחזרה (בראשית פרקים י"ב-י"ג).
- ^ משנה, מסכת כתובות, פרק י"ג, משנה י"א.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ס"ט עמוד א'.
- ^ הפסוק האחרון בהגדה של פסח.
- ^ עליות למדינת ישראל באתר "לקסיקון לתרבות ישראל"
- ^ תלמי, א. ותלמי, מ, 1981. לקסיקון ציוני, תל אביב: ספרית מעריב, עמ' 207-206.
- ^
ישראל
- ^ יהודים עולים במסגרת עלייה מבוקרת
- ^ העלייה מרומניה באתר של המרכז לטכנולוגיה חינוכית
- ^ רגעים היסטוריים
- ^ עם העולים מרומניה, דבר, 22 בפברואר 1952
