פדרו השני, קיסר ברזיל
 | |||||||||
| פדרו השני, קיסר ברזיל | |||||||||
| לידה |
2 בדצמבר 1825 הארמון הקיסרי, ריו דה ז'ניירו, האימפריה הברזילאית .svg){kind=small} | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
5 בדצמבר 1891 (בגיל 66) פריז, צרפת  | ||||||||
| שם מלא | פדרו דה אלקנטארה ז'ואאו קרלוס לאופולדו סלבדור ביביאנו פרנצ'יסקו זווייר דה פאולה לאוקאדיו מיגל גבריאל רפאל גונזגה | ||||||||
| מדינה | האימפריה הברזילאית | ||||||||
| מקום קבורה | פטרופוליס | ||||||||
| בת זוג | תרזה כריסטינה, נסיכת שתי הסיציליות | ||||||||
| שושלת בית ברגנזה | |||||||||
| |||||||||
|
| |||||||||
דום פדרו השני, קיסר ברזיל (Pedro II do Brasil; 2 בדצמבר 1825 - 5 בדצמבר 1891) היה הקיסר השני והאחרון של האימפריה הברזילאית. שמו המלא "פדרו אלקנטרה ז'ואאו קרלוס ליאופולדו סלבדור ביביאנו פרנסיסקו חאוויר דה פאולה לאוקדיו מיגל גבריאל רפאל גונזגה דה ברגנסה אי בורבון, קיסר חוקתי ומגן נצחי של ברזיל, בחסד הא-ל והסכמתם פה אחד של בני האדם". פדרו השני שלט בברזיל במשך 49 שנים, כשליט ליברלי ואהוד. לאחר הדחתו בהפיכה צבאית בשנת 1889, והכתרתו של דאודורו דה פונסקה לנשיאה הראשון של ברזיל הסתיימה תקופת האימפריה הברזילאית והחלה תקופת הרפובליקה הישנה.
ביוגרפיה
נעוריו ותחילת דרכו
פדרו השני נולד ב-2 בדצמבר 1825 בריו דה ז'אנירו, לאביו, פדרו הראשון, לאחר שבזמן מלחמות נפוליאון עקר בית המלוכה הפורטוגזי מליסבון לריו דה ז'אנירו, וב-1822 הוכרז פדרו הראשון כקיסר ברזיל. הוא היה לשליטה הראשון של ברזיל שנולד על אדמתה.
המלוכה
כאשר היה פדרו השני אך בן חמש, באפריל 1831, ויתר אביו למענו על כתר קיסר ברזיל, שכן מאורעות השעה בפורטוגל הכריחו אותו לשוב לארץ זו. עזיבתו את הכתר לוותה במחאות כנגדו, ובטענות כי אינו מנהל היטב את ענייני הקיסרות, וכל עניינו בפוליטיקה הפנימית בפורטוגל, ובהבטחת כתר פורטוגל לבתו הקטינה, מריה השנייה, אחותו הגדולה של פדרו השני. כתוצאה מכך, בשנת 1834 שלטה בפורטוגל מריה, כשהיא בת 15, ובברזיל שלט פדרו שהיה בן 9.
בזמן שפדרו היה קיסר להלכה, אך לא למעשה, שלטו בשמו שורה של עוצרים ואפוטרופסים, וביניהם המהפכן ז'וזה בוניפסיו דה אנדרדה, שהיה שותפו של פדרו הראשון בהכרזת עצמאותה של ברזיל, והכומר דייגו אנטוניו פייז'ו. את הארץ זיעזעה מלחמת אזרחים, שפרצה במדינת ריו גראנדי דו סול, והגיעה עד להכרזת רפובליקה נפרדת בשם "ריו גראנדי". נראה היה כי הפתרון היחיד למצב הוא הענקת מלוא הסמכויות לפדרו הנער. בשנת 1840, בטרם הגיע לבגרות, הכריז עליו הפרלמנט הקיסרי כקיסר בעל סמכויות מלאות. משטר העוצרים בוטל, והקיסר דום פדרו השני הוכתר ברוב עם ב-18 ביולי 1841.
בהיותו עלם צעיר, ב-4 בספטמבר 1843 נישא פדרו השני לנסיכה תרזה משתי הסיציליות (1822–1889), בתו הצעירה של מלך סיציליה. לזוג נולדו ארבעה ילדים - אלפונסו, איזבל, נסיכת ברזיל, לאופולדינה ופדרו אלפונסו.
הקיסר הליברלי
פדרו השני שלט בברזיל במשך 49 שנים תחת הסיסמה "União e Indústria" - "אחדות ותעשייה". בתקופתו ראתה ברזיל את ראשית התיעוש שלה, את הדרכים הסלולות הראשונות, את הרכבות הראשונות, את כבל הטלגרף התת-ימי, ואף את הטלפון. קשריו הטובים באירופה הביאו לברזיל משקיעים, וכן מהגרים רבים מארצות אירופה השונות, ובמיוחד מגרמניה ואיטליה. פדרו השני אהב את החידושים הטכנולוגיים, ושאף להביאם לארצו. בשנת 1876 נסע לתערוכה הגדולה שהתקיימה בפילדלפיה לרגל מלאת מאה שנים לעצמאותה של ארצות הברית. שם פגש באלכסנדר גרהם בל, והיה לברזילאי הראשון אשר דיבר במכשיר הטלפון. בתחילה אמר אל תוך האפרכסת את מילותיו של שייקספיר מהמחזה המלט - "להיות או לא להיות", ואז קרא בקול - "הדבר הזה מדבר!".
בתקופתו הייתה ברזיל מעורבת במספר מלחמות. אל מלחמת הברית המשולשת נכנסה ברזיל לאור החשש ממדיניותו ההרפתקנית והמסוכנת של הרודן מפרגוואי פרנסיסקו סולנו לופז. לופז פתח במלחמה כנגד ברית שכללה את ברזיל, אורוגוואי וארגנטינה, ואף פלש לשטחיה של ברזיל. המלחמה, שנמשכה בין 1865 ל-1870 הסתיימה בניצחון הברית המשולשת ובהשמדת צבאו של לופז.
פדרו השני היה ליברל. הוא נקט בצעדים לסיום העבדות. העבדות בוטלה בשלבים, שכן האלמנטים השמרניים בחברה הברזילאית, בעלי מטעי הקפה והסוכר הגדולים, היו מתומכי העבדות.
בשנת 1888 חתמה ביתו, איזבל, בהיעדרו על הצו המבטל את העבדות. בשלב זה היה פדרו זקן וחולה, ועל אף שהתנגד כפי הנראה לביטולה הגורף של העבדות, לא היה בידו למנוע זאת, שכן שהה בצרפת לצורכי בריאותו.
פדרו לא היה גזען ונהג "בסובלנות רבה כלפי נתיניו, ללא יוצאים מן הכלל, ללא תלות בצבע עורם או אמונתם". הוא הפגין סובלנות כלפי יהודים (כשנשאל מדוע בברזיל אין חוקים נגדם, הוא השיב: "לא אתנכל ליהודים, כיוון שאלוהי דתי שלי מעמם בא") ומוסלמים (טען כי פיוס כן בין מערב למזרח הוא הכרחי). בניגוד לנהוג באותה התקופה, לעולם לא אימץ הקיסר רעיונות המקדמים אי-שוויון בין-גזעי. כך מספר ההיסטוריון רודריק ג'. בארמן: "באחד מביקוריו של הקיסר בבית ספר ללימודי ערב בריו, ה-Liceu de Artes e Ofícios (משמע, הגימנסיה לאמנויות ואומנויות), התחוור לו כי במוסד לומד עבד משוחרר, שלומד קרוא וכתוב ואריתמטיקה. כשנכנס הקיסר לכיתה הוא ניגש אליו וטפח על כתפו, שבע רצון מכך שאחד מנתיניו מתאמץ ולומד כדי שלעזר יהיה לארצו ולמשפחתו...".
פדרו, היה מלומד מאוד, ודיבר שפות רבות. בין השאר: פורטוגזית, לטינית, צרפתית, גרמנית, אנגלית, איטלקית, ספרדית, יוונית, ערבית, עברית, סינית, סנסקריט, אוקסיטנית וטופי. פדרו אף תרגם קובץ שירים מפרובנסלית יהודית לצרפתית[1].
המפתח לכוח הפוליטי בברזיל היה בכוחו החוקתי של הקיסר לפטר את הממשלה ולקרוא לבחירות חדשות בכל עת, בחירות בהן נבחרה לרוב המפלגה שבה תמך הקיסר. דבר זה איפשר לקיסר להחליף את המפלגות שבשלטון, לקרב מפלגה זו ולדחות את האחרת, והפך את המערכת הפוליטית כולה לתלויה בחסדו של הקיסר. לקראת סיום המאה ה-19 רבו מתנגדיה הפוליטיים של הקיסרות. אנשי הצבא, כמו גם בעלי האחוזות הגדולים היו נחושים להכריז על רפובליקה. גידול בייצוא הקפה, והתעשרותן של פרובינציות כסאו פאולו, דרשו אוטונומיה רבה יותר אל מול הממשל המרכזי. נראה כי המשטר המתאים לברזיל בתקופה זו אינו מונרכיה אלא פדרליזם.
סוף המונרכיה
ב-15 בנובמבר 1889 הודח פדרו השני על ידי המנהיג הצבאי הפופולרי דאודורו דה פונסקה שהכריז על עצמו כנשיא ברזיל. לאירוע זה קדמה אפיזודה הידועה בשם הנשף באי הפיסקאלי. הנשף נערך בריו דה ז'ניירו ב-9 בנובמבר 1889, לכבוד קציני האנייה הצ'יליאנית "האדמירל קוקרן". הייתה זו המסיבה הגדולה האחרונה שערכה המונרכיה הברזילאית לפני ההכרזה על ברזיל כרפובליקה. למרבה האירוניה, על פי המסופר מיד עם הגעת המשפחה הקיסרית לנשף, התרחשה תקרית מביכה: מסופר כי בעת שנכנס דום פדרו השני, קיסר ברזיל, לאולם הנשף, הוא איבד את שיווי משקלו ומעד. כשהתאושש מהנפילה, קרא הקיסר בקול רם: "המונרך החליק, אך המונרכיה לא נפלה" (פורטוגזית - "O monarca escorregou, mas a monarquia não caiu").
המשפחה הקיסרית הוגלתה. פדרו מת ב-5 בדצמבר 1891 בפריז. עצמותיו, ועצמותיה של אשתו, נלקחו לקבורה בברזיל ב-1922, וב-1939 הוטמנו בפטרופוליס, שהיה מעון הקיץ של המשפחה הקיסרית.
אילן יוחסין
