פסיקת הלכה

פסיקת הלכה הוא כינוי להכרעה של מורה הוראה בשאלה הלכתית מסופקת או נתונה במחלוקת. פסיקת הלכה בימינו מתבססת בדרך כלל על מקורות חז"ליים (כגון המשנה והגמרא), ועד למקורות מהאחרונים, יחד עם סברא.

מקור הסמכות לפסיקה

ערך מורחב – מצווה לשמוע דברי חכמים

מקור עניין הוראת הלכות על ידי מורה הלכות נמצאת בהרבה פסוקים, כגון "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל", "ולהורות את בני ישראל את כל החוקים אשר דיבר ה' אליהם ביד משה".

מלבד זאת יש עניין נוסף של סמכות בית דין הגדול שאסור להמרות את פיהם. מקור הסמכות לכך נכתב בספר דברים ("משנה תורה") בעת עמדת בני ישראל בערבות מואב, בשנת הארבעים מיציאת מצרים, טרם העברתם את נהר הירדן:

”כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהיךָ בּוֹ. וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט.
וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה' וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ. עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל.” (דברים יז ח)

בשני הפסוקים הראשונים מוגדרים היקף, תחום ותוקף סמכות הפסק:

• ”כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט”: "יִפָּלֵא" היינו דבר נשגב, כלומר חורג מיכולת ההכרעה של האדם בעצמו, וגם לא ניתן להכריע בו באמצעות שאילת מורה הוראה שרירותי, כי הוא נתון במחלוקת.
• ”בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ”: כאן מוגדר תחום השיפוט להריגת זקן ממרא, דין מדיני טומאה וטהרה (בין דם טהור לדם טמא), דין פלילי, דין בענייני נגעים, ודין בדיני ממונות. כשמורים בית דין הגדול בשאר דברים יש חיוב לשמוע, אבל אין מי שממרא את פיהם נידון כזקן ממרא.^{[דרוש מקור]}
• ”וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהיךָ בּוֹ”: מכאן שסמכות בית הדין הגדול נובעת ממיקומו הגאוגרפי. לפי חז"ל, מאז ימות דוד המלך המקום הנבחר הוא הר המוריה. בתקופת בית המקדש השני בית הדין הגדול היה הסנהדרין שישבה בלשכת הגזית במקדש.
• ”וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט”: מכאן שיש מצווה שיהיו בתוך הסנהדרין גם כהנים ולוויים.
• ”אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם”: הסמכות נתונה לסנהדרין של אותו הדור, אף אם אינם כחכמי הדורות הקודמים.

הכהנים והלויים בפסיקת ההלכה

לבני שבט לוי בכלל ולכהנים בפרט קיים תפקיד מיוחד בהוראת תורה. הייעוד מתבאר בספר ויקרא בכך שהתורה מוסרת את איסור ההוראה בשכרות בפרשה המכוונת כלפי אהרן ובניו. וכן משה בירך את שבט לוי שיורו את המצוות לעם ישראל. בנוסף, מצווה להעמיד כהנים ולויים בתוך הסנהדרין. בחלק הנסתר שבתורה מובאות אמירות אידאליות הדורשות מהכהנים שינהגו כמורי הדת, יהיו בעלי ידע תורני ברמה גבוהה, ויתנהגו עם הוראתם באופן של חסד ושלום.

בתורה, מתוארה הוראתו של כהן בנושאים המסורים לו כגון ראיית צרעת כקביעה חלוטה. בבית המקדש היה קיים בית דין של הכהנים שדן בנושאים הקשורים בכהונה.

היו כהנים ולוויים שכתבו שהכהנים הם עיקר מייסדי תורה שבעל פה מתקופת עזרא הסופר, דרך תקופת הגאונים ועד לתקופת האחרונים. אמנם במציאות רוב החכמים לא היו משבט לוי, רבי עקיבא היה מבני גרים, ורבי היה משבט יהודה וכן רבים נוספים.

סמכות התלמוד בבלי

מאז חיבור התלמוד בבלי משמש התלמוד אבן יסוד לכל פסיקה הלכתית, מחבר התלמוד בבלי ריכז בתוכו את כל המסורות המקובלות מאז תחילת בית שני, על פי דברי הרמב"ם אין לשום חכם אפשרות לחלוק על התלמוד בבלי, או לסמוך על דעות שונות המובאות בו שלא להלכה. סמכות זו נובעת מהסכמת כל חכמי ישראל לקבל את התלמוד בבלי כמילה אחרונה. במקומות שלא הוכרע בתלמוד ההלכה, צירפו הפוסקים לשיקול הפסיקה את שאר חיבורי חז"ל כדוגמת תלמוד ירושלמי ספרי ספרא מכילתא תוספתא ועוד. ישנה מחלוקת אם אפשר להשתמש בספרות המדרשים לפסיקת הלכה.

ספרות ההלכה

לאורך הדורות חוברו ספרים העוסקים בבירור ההלכה מתוך המקורות התלמודיים במצבי החיים המתחדשים, בעריכות מגוונות, ולצרכים שונים. חיבורים אלה מכונים בכללם ספרות ההלכה. פסיקת ההלכה עוברת דרך ספרות ההלכה.

ישנן שלוש קטגוריות עיקריות בתוך ספרות ההלכה:

• ספרי פירושים וחידושים- ספרים שנכתבו כפירוש והרחבה על הנאמר בתלמוד מתוך ניתוח, הבנה והעמקה על מנת לסייע בבירור הדין בסוגיה. חלק מהספרים הללו כדוגמת הרי"ף והרא"ש שילבו בתוכם פסקי הלכה ולכן ניתן לראות בהם גם ספרי הלכה. ספרי הפירושים כדוגמת רש"י ורבינו חננאל התמקדו בעיקר בפרוש הנאמר במשנה ובתלמודים על מנת להקל על לימודם. ספרות החידושים כדוגמת בעלי התוספות משתמשת בכלי הלמדנות המובאים בסוגיות שונות בתלמוד על מנת ליישב סתירות וקושיות המופיעות בו ולהגיע להכרעה הלכתית.

• ספרי הלכה- ספרים אלו כתובים על מנת לפרט את ההכרעה ההלכתית בכל מקרה על סדר התלמוד, או על סדר ענייני, או בהתבסס על סדר סימני וסעיפי השולחן ערוך או חיבור אחר המשמש כאינדקס לצורך התמצאות במקורות הרלוונטיים. לעיתים ההכרעה מובאת בקיצור, בלשון פשוטה, לדוגמה במשנה תורה, ארבעה טורים, שולחן ערוך, ולעיתים לאחר פירוט השקלא וטריא התלמודית, כדוגמת הרי"ף, או דרך פירוט מספר מקרים ודעות ביחס לנושא, לדוג' משנה ברורה וערוך השולחן. ספרי קיצורים והלכות בשפה בהירה - כדוגמת קיצור שולחן ערוך, ילקוט יוסף ופניני הלכה. ספרים אלו מסכמים את ההלכות הפסוקות הנובעות מספר הלכה מסוים או מכלל ספרי ההלכה המקובלים העוסקים בנושא. הדגש אינו על השתלשלות הדינים אלא על השלכותיהם המעשיות ובהתאם לכך סדר ההלכות עשוי להיות שונה מסדרן בספרי ההלכה. הספרים מסוג זה נכתבים לתפוצה עממית רחבה, בהתמקדות במקרים הנוגעים למעשה מול השמטת מקרים פחות מצויים, ובשפה קולחת בהירה ומובנת. סדר ההלכות עשוי להיות שונה מסדרן בספרי ההלכה הקלאסיים, אך לרוב הן מלווים בהפניות למקורות, ולעיתים בהרחבות בהערות שוליים.
• שו"ת (שאלות ותשובות) -סוג נוסף של ספרי הלכה המבוסס על מקרים שהובאו בפני הפוסקים. המחבר מציג את המקרה, דן בצדדים שלו על פי ההלכה עד לפסק הסופי. לדוגמה: "נודע ביהודה". בדרך כלל שאלות הנשאלות בשו"ת הינן שאלות אמיתיות הנוגעות למעשה, אולם לעיתים מדובר בשאלות תאורטיות. לעיתים הפוסק בתשובתו מקיף את הנושא מכל צדדיו, אולם רוב התשובות מסתפקות בהתייחסות ספציפית למקרה בו עוסקת השאלה. ספרים מסוג זה מיועדים בדרך כלל לרבנים ולמבקשים להעמיק, ולא לתפוצה עממית כללית.

פסיקת ההלכה במקרי מחלוקת

ערך מורחב – כללי הפסיקה

ישנם מספר עקרונות המדריכים מי שנתקל במחלוקת פוסקים כיצד לנהוג.

• למי שמסוגל לכך - הכרעה מכוח ראיות.
• "עשה לך רב" - הספרדים ובמיוחד רבי יוסף קארו, הרבו לפסוק כדעת הרמב"ם, ואלו האשכנזים ובראשם הרמ"א פוסקים בדרך כלל כדעת חכמי אשכנז המוקדמים, כדוגמת: התוספות, המרדכי, הרא"ש, הטור, והמהרי"ל. על עיקרון זה מתבססים מחלוקות רבות בין השולחן ערוך לרמ"א. בעבר, עיקרון זה הוביל לפסיקה כמנהג המקום. בימינו, לעיתים קרובות היחיד בוחר לעצמו את רבו.
• "יחיד ורבים הלכה כרבים", כלומר במקרה וישנה מחלוקת בין חכם יחיד לחכמים רבים, בדרך כלל נפסקת הלכה כרבים. כמו כן ישנם תחומים מסוימים בהלכה בהם נפסקת הלכה לעיתים כדעת היחיד כנגד הרבים (לדוגמה בהלכות אבלות), וכן לעיתים מסתמכים על דעת יחיד בשעת הדחק, או במקרים בהם מעורבים שיקולים נוספים להיתר.
• גדוּלה בחכמה או שפסקיו התקבלו יותר.
• העדפת דעת חכמים מתקופות בעלות סמכות מיוחדת.
• מאידך 'הלכה כבתראי' - ישנם מקרים של מחלוקת בין פוסקים מאותה סוג תקופה, שבהם מעדיפים את הפוסק האחרון דווקא. לדוגמה, מקובל בהלכה שבמחלוקות בתוך תקופת האמוראים, הלכה כאחרונים.
• בדין תורה הולכים אחר המחמיר, בדברי חכמים אחר המיקל.

עדיפות הישן על החדש

עקרון יסוד בפסיקת הלכה הוא להימנע לחלוק על פסיקת הלכה שניתנה בתקופה קדומה. למשל, אמוראים נמנעים מלחלוק על תנאים, ראשונים אינם יכולים לחלוק על אמוראים, ואחרונים אינם רגילים לחלוק על ראשונים. רבות מהקושיות בגמרא מבוססות על כלל זה, כאשר מקשים על אמורא ממשנה או מברייתא.

שתי סיבות לכלל זה:

1. עניין ירידת הדורות. כלומר, הדורות הקודמים נחשבו לגדולים יותר בחכמתם, בין אם מצד עצמם ובין אם מצד מצבו הכללי של עם ישראל באותה תקופה, שאפשר בירורים הלכתיים מעמיקים. לכן על האחרונים לבטל את דעתם.
2. בסופה של כל תקופה, עם ישראל קיבל על עצמו שלא לחלוק על חכמי אותו התקופה: בסוף תקופת התנאים - בחתימת המשנה, בסוף תקופת האמוראים - בחתימת התלמוד, בסוף תקופת הראשונים - בשולחן ערוך.

עיקרון לכאורה הפוך - אם כי לאו דווקא סותר - לעיקרון הקודם, מרחיב במידת מה את הכלל התלמודי (המוזכר בפרק הקודם): הלכתא כבתראי, וקובע כי יש לפסוק את ההלכה לפי דעת החכמים האחרונים - גם כשנראה שהם לכאורה חלוקים על הראשונים; זאת לאור העובדה שחכמים בדורות מאוחרים מוסמכים להעניק לפסק ההלכה הקודם להם - פרשנות מסייגת, המצמצמת אותו דווקא למקרים מסוימים, ולא לכל המקרים. צמצום כזה - המתרחש במקרים רבים - נקרא 'אוקימתא', והוא נפוץ במיוחד בגמרא כלפי מקורות תנאיים כדוגמת המשנה והברייתות.

עובדות מדעיות ופסיקת הלכה

רבים דנו כיצד יש להתייחס לעניינים מדעיים המופיעים בתלמוד ובראשונים כגון רפואה ואסטרונומיה, המתבססים על הנחות מדעיות שהוכחו כשגויות; האם ניתן לדחות את דברי חז"ל ולשנות את ההלכה בעניינים אלו. דוגמה מפורסמת היא המחלוקת על הריגת כינה בשבת (במסכת שבת נאמר שכינה נוצרת מזיעה ולא בוקעת מביצה, ולכן מותר להורגה בשבת).

בין אלו שדנו, הרב משה שמואל גלזנר שסבר שלאחר שנכתבה התורה שבעל פה כבר אין אפשרות לחלוק על הנאמר בה, גם אם אנו יודעים שהדברים מוטעים ולא מתאימים למדע המצוי כיום. הרב אריה כרמל כותב בשם רבו הרב אליהו דסלר שלחכמים הייתה מסורת על פרטי ההלכה והם ניסו להתאים בין הידע המדעי שהיה מצוי בידם להלכות שהם הכירו. לכן, השינוי בידע המדעי אינו גורם לשינוי בהלכות, אלא מצריך הבנה חדשה של טעמיהם.

ראו גם

• פוסק

קישורים חיצוניים

• הרב אלישע אבינר, "כללי הוראה בהלכות מסופקות"
• שמואל חגי, הבדלים וחילוקי דעות בהלכות כשרות במרוצת הדורות, אתר דעת; במקור: מחניים, פ"ח, ה'תשכ"ד

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0