פרויקט מנהטן
פרויקט מנהטן (באנגלית: Manhattan Project) הוא שם הצופן שנתנו האמריקנים לפרויקט פיתוח הנשק הגרעיני בתקופת מלחמת העולם השנייה. את הפרויקט, שמרכזו היה במעבדות לוס אלאמוס, ניהל הגנרל לסלי גרובס (Leslie Groves), והמנהל המדעי שלו היה רוברט אופנהיימר. בפרויקט השתתפו גדולי המדענים באותה עת, ובהם הפיזיקאים יוסף רוטבלט, נילס בוהר, אנריקו פרמי, אדוארד טלר, ריצ'רד פיינמן, יוג'ין ויגנר, ג'יימס צ'דוויק והאנס בתה; המתמטיקאים ג'ון פון נוימן וסטניסלב אולם; והכימאי גלן סיבורג.
רקע
היכולת לביקוע האטום התגלתה בברלין, במעבדתם של אוטו האן ופריץ שטרסמן. בתהליך זה, נבקע גרעין האטום לשניים כאשר פוגע בו נייטרון, וחלק מן המסה של הגרעין הופכת לאנרגיה עצומה. בסוף שנות השלושים של המאה ה־20 החלה להתברר עוצמתו של התהליך. שלושה פיזיקאים יהודים שהגיעו לארצות הברית מהונגריה, לאו סילארד, אדוארד טלר ויוג'ין ויגנר, הבינו כי כתוצאה מתהליך זה עלולה להיווצר "תגובת שרשרת" של ביקוע: הגרעין המתבקע פולט שני נייטרונים או יותר, אחד מהם עשוי לפגוע בגרעין נוסף ולבקעו, וכן הלאה. אם המסה של החומר הבקיע גדולה די הצורך ("מסה קריטית"), תשתחרר מהתהליך בתוך זמן קצר כמות אדירה של אנרגיה. המסקנה כי ניתן לרתום את עוצמת האנרגיה המשתחררת בתגובת שרשרת ליצירת נשק רב עוצמה הייתה מהירה. ההסבר התאורטי לבליעה ופיזור של נייטרונים ניתן במאמר משותף של נילס בוהר וג'ורג' פלאצ'ק.[1]
פיזיקאים אלו ידעו מניסיונם כי המחקר בתחום זה בגרמניה מתקדם ביותר. רבים מהם חשו על בשרם את אימת המשטר הנאצי, והבינו היטב כי אם תינתן הפצצה בידי היטלר, הוא לא יהסס להשתמש בה. הם שיכנעו את אלברט איינשטיין להתריע על סכנה זו בפני הנשיא רוזוולט. איינשטיין עשה זאת בחותמו על מכתב איינשטיין-סילארד ב־2 באוגוסט 1939, שנכתב על ידי לאו סילארד, ובעקבותיו הורה הנשיא לפתוח במחקר הגרעיני.
לדברי לינוס פאולינג התחרט איינשטיין מאוחר יותר על הסכמתו לחתום על המכתב.
יישום הפרויקט
רעיון הפצצה הגרעינית התגלגל ממשרד למשרד, וב־7 במרץ 1940 שלח איינשטיין לרוזוולט מכתב נוסף, כדי לנסות ולהאיץ את יישום הרעיון. הנשיא רווזוולט מינה ועדה מייעצת, שמימנה ניסוי ביקוע ראשון באוניברסיטת קולומביה בניו יורק. רק במאי 1942 נפלה ההחלטה בבית הלבן להוציא את התוכנית אל הפועל במלוא המרץ. ארגון הפרויקט נמסר לפיקודו של חיל ההנדסה של צבא ארצות הברית, שהקים במנהטן משרד לצורך זה, ומכאן השם "פרויקט מנהטן", למרות ששם הצופן של הפרויקט היה "פרויקט Y".
הפרויקט היה חלק מ"הלשכה למחקר ופיתוח מדעי" (OSRD - Office of scientific Research and Development) בראשות וניבר בוש. הלשכה הוקמה על מנת לתעל ולמקד מחקר מדעי להמצאות טכנולוגיות צבאיות.
בספטמבר 1942 מונה גרובס לעמוד בראש הפרויקט, ובאוקטובר אותה שנה מונה אופנהיימר לתפקיד המנהל המדעי שלו. מרכז הפרויקט מוקם בלוס אלמוס שבניו מקסיקו, בשל ריחוקו מכל מקום יישוב. בנוסף, היו לפרויקט ארבעה מוקדים חשובים:
- אוניברסיטת ברקלי, קליפורניה- בה נערך מחקר בהעשרת אורניום.
- אוק רידג' (Oak Ridge), טנסי - בה בוצעה העשרת האורניום.
- הנפורד (Hanford), מדינת וושינגטון - בה היה אתר ייצור הפלוטוניום.
- אוניברסיטת שיקגו - שבה נבנה הכור הגרעיני הראשון.
בתחילת 1942 נבנו מתקנים נוספים להכנת חומרי הגלם הנחוצים לייצור של פצצת ביקוע גרעיני ("פצצת אטום") - אורניום ופלוטוניום, עד כי ב־1945 הייתה ברשות פרויקט מנהטן כמות פלוטוניום מספקת לביצוע ניסוי גרעיני. למרות שגרמניה נכנעה, פרויקט מנהטן נמשך. הניסוי הראשון, ניסוי טריניטי (Trinity), התרחש ב־16 ביולי 1945 והוגדר כהצלחה. כמות האנרגיה שהשתחררה בניסוי הייתה שקולה כנגד פיצוץ 21,000 טונות של TNT (21 קילוטון TNT). למחרת, נפגש הנשיא טרומן עם וינסטון צ'רצ'יל ועם יוסיף סטלין, בועידת פוטסדם, וסיפר להם כי יש בידי ארצות הברית נשק חסר-תקדים.
בעקבות הפרויקט
לפני הטלת הפצצה בדק משרד ההגנה האמריקני את אפשרויות הפלישה ליפן. בין היתר, הוטל על צוות בראשות המהנדס ויליאם שוקלי להעריך את מספר הקורבנות מפלישה אמריקאית לאיי יפן, במטרה להכניע את היפנים ולסיים את המלחמה. שוקלי העריך כי כדי להכניע את היפנים "נצטרך להרוג בין 5 ל-10 מיליון. זה יעלה לנו בין 1.7 ל-4 מיליון נפגעים, ובהם 400 עד 800 אלפי הרוגים".[2] תחזיתו של שוקלי הייתה בין הגורמים שהשפיעו על ממשלת ארצות הברית להטיל את פצצות האטום על הירושימה ועל נגסאקי.
ב־6 באוגוסט 1945, בזמן מלחמת העולם השנייה, הוטלה פצצת אורניום 235 (תחת שם הקוד ילד קטן) על הירושימה והרסה שני שלישים משטחה. מספר ההרוגים נאמד בכ-140,000. הפצצה השנייה (תחת שם הקוד איש שמן), פצצת פלוטוניום, הוטלה ב־9 באוגוסט 1945 על נגסקי וגרמה למותם של כ-70,000 איש. רבים אחרים מתו בשנים שלאחר ההפצצה עקב הרעלת קרינה. ממשלת יפן נכנעה ללא תנאי לאחר הטלת הפצצה השנייה ומלחמת העולם השנייה הגיעה לקיצה.
לאחר שהוטלו שתי פצצות הגרעין החל להתפתח כוח נגדי אשר קרא לפירוק הנשק הגרעיני - זו הייתה ראשיתו של המאמץ הבינלאומי לפירוק הנשק. מנגד, קבוצה של מדענים קראה לפיתוח הפצצה התרמו-גרעינית ("פצצת מימן").
תפיסת המחקר המדעי בעקבות פרויקט מנהטן
לאחר פרסום הפרויקט באוגוסט 1945, הועלתה שיטת המחקר ממוקד-המטרה על נס. הקבוצה המבצעת מחקר במטרה להגיע להישג טכנולוגי מועיל הועמדה בניגוד למדע בסיסי, המתבצע על ידי אינדיבידואלים ("פרימדונות") באוניברסיטאות על מנת לספק את יצר הסקרנות שלהם בלבד.[3]
על מנת לסתור גישה זו כתב וניבר בוש לנשיא טרומן מכתב בו הזהיר מפני גישה "מכוונת" מדי והדגיש שאפילו פרויקט מנהטן ניצב על כתפי תוצר אינטלקטואלי של הישגי המדע הבסיסי הבלתי-מכוון. גישתו של בוש התקבלה על ידי הממשל והביאה ב-1950 ליצירת הקרן הלאומית למדע (NSF - National Science Foundation) שתכליתה מימון ממשלתי למחקר מדעי עצמאי לטווח ארוך.[4]
ראו גם
- ועדת החירום של מדעני האטום
- תאודור הול, פיזיקאי אמריקאי אשר פעל כמרגל עבור ברית המועצות במהלך עבודתו בפרויקט מנהטן.
לקריאה נוספת
- רוברט יונק, שבעתיים כאור החמה – גורל חוקרי האטום, 1960, מתרגם: צבי ארד.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ http://www.nature.com/nature/journal/v144/n3639/abs/144200a0.html Nuclear Reactions in the Continuous Energy Region
- ^ Was Dwindling US Army Manpower a Factor in the Atom Bombing of Hiroshima?
- ^ סידהרטא מוחרג'י, מלכת כל המחלות: ביוגרפיה של מחלת הסרטן, עם עובד 2013. עמ' 133
- ^ סידהרטא מוחרג'י, מלכת כל המחלות: ביוגרפיה של מחלת הסרטן, עם עובד 2013. עמ' 134-5