פרס ישראל

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
גרסה מ־17:33, 25 בינואר 2021 מאת בוט גאון הירדן (שיחה | תרומות) (תיקון פרמטרים (דרך WP:JWB))
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אות פרס ישראל

פרס ישראל הוא פרס יוקרתי שמעניקה מדינת ישראל במגוון רחב של תחומים. הענקת הפרס נערכת מדי שנה במוצאי יום העצמאות בירושלים בטקס ממלכתי בהשתתפותם של ראשי המדינה, אך שמות הזוכים מתפרסמים חודשים אחדים קודם לכן. הענקת הפרס החלה בשנת 1953 ביוזמתו של שר החינוך, בן ציון דינור (אשר זכה בעצמו בפרס בשנת 1958 ובשנת 1973). דינור אמר על הפרס:

מתן פרסי ישראל ביום העצמאות בא להדגיש את הקשר הפנימי האורגני בין עצמאות מדינית ובין עצמאות רוחנית. קביעת הטקס ביום העצמאות באה להזכיר לעם חזור והזכר כי עצמאותו של עמנו תלויה בעוצמתו הרוחנית ואין עוצמה רוחנית לעם אם אין העם שוקד על עצמיותו.

פסלון המוענק לזוכי פרס ישראל

מאפייני הפרס

פרס ישראל מוענק לאזרחי ישראל שהיו תושבים בה בשלוש השנים שקדמו להצעת מועמדותם לפרס, כיחידים או כחלק מקבוצה, לתאגידים ישראליים (במקרים מיוחדים ניתן הפרס לאזרחים זרים תושבי ישראל) אשר הצטיינו באחד המקצועות והתחומים המזכים בפרס (כמפורט להלן). כל תושב ישראל רשאי להמליץ על אחר כמועמד לקבלת הפרס. הזוכים בפרס נבחרים על ידי ועדת שופטים ציבורית, בהחלטה המתקבלת פה אחד. לכל אחד מתחומי הפרס ועדת שופטים משלו, וזו ממונה רק לשנה אחת. ועדות השופטים מגישות לשר החינוך את המלצתן להענקת הפרס, ובדרך כלל השר מקבל המלצה זו.

יוקרתו הרבה של פרס ישראל אינה נובעת מגובה הפרס. בשנת 2008 היה גובה הפרס 75,000 ש"ח, סכום נמוך יחסית לגובהם של פרס וולף, פרס דן דוד ופרס א.מ.ת, המוענקים אף הם בישראל.

התחומים שבהם מוענק הפרס

תעודת פרס ישראל שהוענקה לאלימלך פירר

על מנת להקיף את כל התחומים האפשריים, הוחלט כי פרס ישראל יינתן בכל שנה בתחומים אחרים, ותהיה מחזוריות של התחומים במהלך השנים. התחומים הראשיים ותחומי משנה שבהם מוענק כיום הפרס הם:

מדעי היהדות, מדעי הרוח ומדעי החברה:

מדעי החיים ומדעים מדויקים:

תרבות, אמנות, תקשורת וספורט:

מפעל חיים - תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה

תחום זה נוסף בשנת 1972.

מחזוריות תחומי המשנה

תחומי המשנה משתנים משנה לשנה, במחזורים של בין ארבע ושבע שנים.

בשנת תשס"ז, למשל, הוענקו פרסים בתחומים הבאים:

  • מפעל חיים - תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה
  • מדעי היהדות, הרוח והחברה - חקר: פסיכולוגיה, גאוגרפיה, ידע ארץ-ישראל, כלכלה
  • מדעי החיים ומדעים מדויקים - חקר: ביולוגיה, הנדסה
  • תרבות ואמנות - אדריכלות ועיצוב, תקשורת, ספרות תורנית - יוצרים.

זוכי פרס ישראל

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – זוכי פרס ישראל

מרבית התחומים שבהם מוענק הפרס הם תחומי מחקר מדעי, ובעקבות זאת מרבית הזוכים הם חוקרים באוניברסיטאות בישראל. הפרס על מפעל חיים מוענק בכל תחומי החיים בישראל, ובהתאם לכך קהל הזוכים בו מגוון יותר. גם בתחומי התרבות, האמנות, התקשורת יוצא הפרס מגבולות האוניברסיטאות.

בדרך כלל מוענק הפרס לזוכים בשלב מתקדם של הקריירה שלהם ולארגונים ותיקים בישראל. בפרט נהוגה גישה זו בפרס על מפעל חיים. ישנם ארגונים שחרגו מהכלל הזה והוחלט להעניק להם "פרס על מפעל חיים", כגון התזמורת האנדלוסית הישראלית, שהוכרזה כזוכה בפרס לשנת תשס"ו לאחר 12 שנות פעילות בלבד, והמכון הישראלי לדמוקרטיה, שלאחר 16 שנים של פעילות ציבורית, הוחלט שיקבל את הפרס בשנת תשס"ט.

הזוכה הצעירה ביותר היא דינה פייטלסון, שהייתה בת 27 בעת קבלת הפרס לחקר החינוך בשנת 1953. הזוכה הצעיר ביותר הוא עזרא פליישר, שהיה בן 31 בעת קבלת הפרס לספרות יפה בשנת 1959. פליישר היה ידוע בשם העט י' גולה, ובעת הענקת הפרס ישב בכלא ברומניה עקב פעילותו הציונית.

עם הזוכים בפרס ישראל גם כאלה שזכו בפרסים בינלאומיים יוקרתיים, לעיתים לאחר שזכו בפרס ישראל, ולעיתים קודם לכן. שישה מעשרת חתני פרס נובל הישראלים, ש"י עגנון, אברהם הרשקו, אהרון צ'חנובר, ישראל אומן, עדה יונת ודן שכטמן, זכו בפרס זה לאחר זכייתם בפרס ישראל. שלושה מחמשת חתני פרס טיורינג הישראלים, מיכאל רבין, אמיר פנואלי ועדי שמיר, זכו בפרס זה קודם לזכייתם בפרס ישראל.

תקנון הפרס קובע "אפשר לקבל את פרס ישראל פעם אחת בלבד", אך בן ציון דינור, ש"י עגנון ויעקב כהן זכו בפרס פעמיים כל אחד (טרם הוספת כלל זה).

הפרס אינו מוענק בדרך כלל לאחר המוות, לכלל זה ארבעה יוצאים מן הכלל: בחלוקת הפרס הראשונה, בשנת תשי"ג ניתן הפרס לגדליה אלון שלוש שנים לאחר פטירתו, בשנת תשי"ז קיבל יוחנן לוי את הפרס כ-12 שנה לאחר מותו וכמו כן, זכו שניים בפרס בשנת פטירתם - בתש"ל זכתה בפרס לאה גולדברג לאחר מותה ובתשע"ג זכה בפרס לאחר מותו רון נחמן.

מחלוקות סביב פרס ישראל

סביב רבים ממקבלי הפרס שורר קונצנזוס באשר לזכותם לפרס זה, בזכות מוניטין שצברו בציבור הרחב. רבים אחרים מוכרים בעיקר בתחום האקדמי שבו הם פעילים, וזוכים לתמיכתו. עם זאת, יוקרתו של הפרס, כפרס הממלכתי העיקרי בישראל, מביאה לכך שלעיתים נכרכת ההחלטה על מתן הפרס במחלוקת פוליטית עזה.

עתירות לבג"ץ

בשנת 1997 החליטה ועדת הפרס להעניק את הפרס לעיתונות לעיתונאי שמואל שניצר. לאחר שהוכרז על ההחלטה, הוגשה עתירה לבג"ץ נגד ההחלטה.[1] התברר שוועדת הפרס לא הייתה מודעת לכך שמספר שנים קודם לכן פרסם שניצר מאמר שקרא לעצירת העלייה מאתיופיה, בתואנה רפואית, ובעקבות תלונה שהוגשה למועצת העיתונות קבע בית הדין של מועצת העיתונות כי במאמר "יש משום האשמות בלתי מבוססות על רקע קבוצתי ועדתי" וכי מאמרו פוגע קשות "בחוסנה של החברה הישראלית כחברה קולטת עלייה" ו"גרר עמו בוז והסתייגות מבני העדה האתיופית" ובכך עבר שניצר על כללי תקנון האתיקה של מועצת העיתונות.[2] בג"ץ הורה להחזיר את הדיון בפרס לוועדת הפרס. שניצר, בינתיים, לא שעה לקריאתו של נשיא המדינה עזר ויצמן להתנצל או לחזור בו מדבריו.[3] בנסיבות אלה, כשברקע גם הרוחות הסוערות על פרשת תרומות הדם של עולי אתיופיה שנחשפה ב-1996, כשהתכנסה ועדת הפרס שנית הוחלט שלא להעניק את הפרס לשניצר.

מאז הוגשו לבג"ץ עתירות רבות כנגד החלטות ועדות הפרס, שכולן נדחו. רוב העתירות דרשו לשלול מזוכה את הפרס. קבוצה אחת של עתירות טענה שהזוכה אינו ראוי לפרס. העתירות נגד הענקת הפרס על מפעל חיים לשולמית אלוני,[4] והענקת הפרס ליגאל תומרקין[5] ולזאב שטרנהל טענו שהם אינם ראויים לפרס על רקע התבטאויות שנויות במחלוקת. השופטת עדנה ארבל התייחסה לטענות אלו בנימוקים לדחיית העתירה בפרשת שטרנהל:

בעוד פרס ישראל ניתן בגין הישגים מקצועיים ראויים להערכה, ההתבטאויות בהן מדובר על פי רוב נעשות מחוץ למסגרת המקצועית בגינה ניתן הפרס. במצב דברים זה קשה שלא לראות את מניעת הפרס ממי שנמצא ראוי לו בשל הישגיו המקצועיים, אך על בסיס עמדות שהביע, כפגיעה בחופש הביטוי, ולו באופן עקיף. תוצאה שכזו יש לה אפקט של "סתימת פיות" שאין לה מקום במשטר דמוקרטי, שהלוא מהו המסר המתקבל אם לא מסר של השתקה? עצם הידיעה כי הבעת דעה שאינה פופולרית עשויה לשאת כעבור זמן תוצאות במישור שיש לו היבט מקצועי, גם אם על דרך של הענקת פרס, אינה מתיישבת עם תרבות של חופש ביטוי במשטר דמוקרטי.[6]

טענה נוספת שהועלתה בעתירות לשלילת הפרס עסקה בניגוד עניינים של אחד או יותר מחברי ועדת הפרס. בעתירות כנגד הענקת הפרס למכון הישראלי לדמוקרטיה,[7] ולשמעון מזרחי.[8] כנגד טענות אלו קבעו השופטים שלא סביר לדרוש במדינה קטנה כמו ישראל שלא יהיה קשר כלשהו בין חברי ועדת הפרס, אשר צריכים להיות בקיאים בתחום שבו ניתן הפרס.

היו גם עתירות אחרות כנגד פרס ישראל. בעתירה אחת דרש העותר שפרס ישראל יוענק לו.[9] בעתירה אחרת יצא הצייר משה גרשוני כנגד שלילת הפרס ממנו בגלל סירובו להופיע בטקס הענקת הפרס.[10] גם עתירות אלו נדחו על ידי בית המשפט.

יש הסוברים, כמו דניאל פרידמן[11] ומאיר הופמן,[12] כי מאחר שפרס ישראל ניתן כאות כבוד והערכה אין מדובר כלל בהחלטה שפיטה ובית המשפט העליון טעה בהתערבו בעניין הענקת הפרס לשניצר. שופטי בית המשפט העליון לא קיבלו עמדה זו מפאת האופי הממלכתי של הפרס המחייב לשיטתם ביקורת שיפוטית, הגם שהיו בהם, כמו אליהו מצא, שפקפקו בצדקת ההתערבות בעניין הפרס לשניצר.[13] עמדת בית המשפט העליון היא שאין עילה להתערבות בית המשפט אם החלטתה של הוועדה התקבלה בתום-לב ועל בסיס שיקולים מקצועיים ענייניים. בפסק הדין בעניינו של שמעון מזרחי, כתב השופט אשר גרוניס באופן כללי על עותרים כנגד הענקת הפרס לאחר: "יהיו כאלה שיאמרו שמדובר בחוסר פירגון ויהיו אחרים שירחיקו לכת ויטענו שעותרים המעוניינים בשלילת הפרס מהאחר פועלים מתוך צרות עין" והשופט חנן מלצר ביקש מהציבור לפרגן לזוכים ולהניח לפרס ישראל ולזוכים בו. באותו מקרה אף הושתו על העותרים הוצאות משפט גבוהות יחסית לעתירות מעין אלו.[8]

מסרבים ומסורבים

אחדים מאלה שנמצאו ראויים לפרס סירבו לקבלו.

  • בשנת 1957 סירב חנוך אלבק לקבל את הפרס, מתוך התנגדות מהותית לחלוקתו. אלבק הסביר את התנגדותו במכתב: "א) ריבוי הפרסים במדינה וחלוקתם לכל מיני אנשים ונשים מורידים את ערכם לפחות מכשיעור הראוי להתכבד. ב) המסים הכבדים המוטלים על הציבור אינם מצדיקים לדעתי את השימוש בהם לצרכים מפוקפקים כאלה, וחוששני ליהנות מכסף זה."[14]
  • בשנת 1961 סירב הרב צבי יהודה קוק לקבל את הפרס, שכן מתוך צניעותו סבר שאין הפרס מגיע לו. הוא כתב במכתבו לשר החינוך אבא אבן: "יש כאן למעשה טעות מוחלטת ובשום אופן אין לי כל אפשרות לקבל את זה. ולפיכך לא יזכירו שום דבר מזה ביחס אלי...".[15]
  • ב-1968 החליטה ועדת פרס ישראל להעניק לראשונה פרס בקטגוריה של "תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה" וביקשה להעניקו לראש ממשלת ישראל הראשון, דוד בן-גוריון. בן-גוריון שלח מכתב לשר החינוך, זלמן ארן, שבו הביע את סירובו לקבל את הפרס, בנימוק ש"לא מגיע לי פרס בעד מילוי חובתי לארצי".[16]
  • בשנת 1993 הוחלט על הענקת הפרס לישעיהו ליבוביץ, ובעקבות המחלוקת שהתעוררה הוא סירב לקבלו.
  • האמן משה גרשוני שהיה אמור לקבל את הפרס בשנת 2003 הודיע כי יסרב ללחוץ את ידם של ראש הממשלה אריאל שרון ושרת החינוך לימור לבנת, ו-"שאין זה הזמן לחגיגות", בעקבות כך נשלל ממנו הפרס[17] וכספי הזכייה נתרמו לעמותה למען אמנים במצוקה.

בשנת 2004 המליצה ועדת השופטים על הענקת הפרס לאמן יגאל תומרקין. שרת החינוך, התרבות והספורט, לימור לבנת, פנתה לוועדה בבקשה שתבחן מחדש המלצה זו, לאור פניות רבות של אזרחים "לבטל את הענקת הפרס לתומרקין בשל התנהגות והתבטאויות פוגעות של הפסל". הוועדה בחנה שוב את העניין ועמדה על החלטתה הקודמת להעניק את הפרס לתומרקין.[18]

בשנת 1992 החזיר יובל נאמן את הפרס אותו קיבל בשנת 1969, עקב הענקת הפרס לסופר אמיל חביבי. הוא השליך את הפרס בחזרה על הבמה ברגע נתינתו לחביבי.

התפלגות הזוכים

רובם הגדול של זוכי הפרס הם גברים יהודים אשכנזים. עד שנת 2009 הוענק הפרס ל-620 איש, מתוכם רק ל-90 נשים[19] (כ-15%). בשליש ממספר השנים שבהן הוענק הפרס כל הזוכים היו גברים. עד שנת 2011, רק שישה אנשים שאינם יהודים זכו בפרס: השייח' אמין טריף וכמאל מנצור בני העדה הדרוזית, אלדין חתוקאי בן העדה הצ'רקסית-מוסלמית, והנוצרים מכרם ח'ורי, אמיל חביבי והאב מרסל דיבואה. אף על פי שכ-15% מאזרחי ישראל הם ערבים-מוסלמים, איש מהם לא זכה בפרס מעולם. מתוך 158 זוכים בפרס ישראל בתחומי התרבות השונים עד 2008 (כולל מוסדות), היו כ-10 מזרחיים.[20]

התפלגות זאת הביאה לבקורת בתקשורת. בעקבות הענקת הפרס בשנת 2007 שאל המבקר והעורך בני ציפר[21]:

הייתכן שלא נמצא מקום בתוך 15 קטגוריות הפרס מועמד ראוי אחד שאינו אשכנזי? ואם כן, מה זה אומר עלינו כמדינה המתיימרת לשוויוניות, אם בין יותר ממחצית אוכלוסייתה הבאה ממדינות אסיה ואפריקה (כניסוח העלונים הסטטיסטיים), לא נמצא אפילו אדם אחד מהנולדים ביבשות הללו ראוי לקבל את פרס ישראל, שמפעל חייו אינו שווה ציון ושלא תרם דבר למדינה.

לאחר חלוקת הפרסים ב-2009 כתב הפרשן רינו צרור:

”ההדרה של בני המזרח מפרס ישראל נמשכה גם השנה. הדחה, הסטה. בטקס האחרון אפילו מראית עין כמו פרופ' סמי סמוחה או האמן פנחס כהן גן לא התקיימה... חוץ מג'קי לוי כמנחה, כלום.” (מוספשבת של "מעריב", 1.5.2009)

בקורת זאת זכתה להד בדו"ח מבקר המדינה שקבע "התהליך שלפיו נבחרים הזוכים מוביל לכך שאין הלימה בין התפלגות האוכלוסייה לבין מקבלי הפרס במהלך השנים", והמליץ: "ראוי שהמשרד ימנה ועדה מקצועית אשר תהיה אחראית לקביעת התקנון ולשינויים בו וכן תבחן מעת לעת את התאמתו לשינויים המתחוללים בחברה הישראלית כך שירחיבו את מעגל מקבלי הפרס ויאפשרו את הענקתו גם לבאים מקבוצות אוכלוסייה נוספות מבלי לפגוע במצוינות הנדרשת לקבלתו".[22]

תגובת משרד החינוך הייתה ש"בחלק גדול מהמקרים אין נשים ובני מיעוטים בכלל בקרב המועמדים ולכן אין אפשרות להעניק להן את הפרס. בשנת תש"ע מונו נשים במרבית הוועדות, כך שבוודאי ניתנה תשומת לב לנושא זה. אשה שעמדה בראשות אחת מועדת השיפוט הסבירה שהקיפוח לכאורה איננו בעת דיוני הוועדה על מתן הפרס, המחסור במועמדות מבטא את הקושי שהיה לנשים במהלך השנים להגיע לעמדות בכירות ולהישגים אקדמיים, שיבשילו לכדי מתן פרס ישראל כיום".[23]

בחירת השופטים

בפברואר 2015 נמנע ראש הממשלה ושר החינוך, בנימין נתניהו, מלאשר את חברותם בוועדות השיפוט לפרס של חיים שריר, אריאל הירשפלד ואבנר הולצמן. נתניהו הציג את המניע להחלטתו: "במשך השנים מונו לוועדה הבוחרת יותר ויותר גורמים קיצוניים בעמדותיהם, ובהם גורמים אנטי ציוניים - למשל כאלה התומכים בסרבנות לשרת בצה״ל - ופחות מדי נציגים אותנטיים של חלקים נרחבים אחרים בעם".[24] במחאה על כך החל גל התפטרויות של שופטים ובהם גיל הראבן, ניסים קלדרון, נורית גרץ, יונה אליאן, זיוה בן פורת, אפרים חזן, אורי הולנדר ורם לוי. מועמדים לפרס ישראל ובהם רות דיין, יצחק בן נר, יגאל שוורץ, חיים באר, סמי מיכאל ודויד גרוסמן הסירו מועמדותם.[25] מועצת האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים הביעה מחאה על פסילת השופטים שפגעה במעמדו של הפרס, והציעה להעביר את הכפפתו לגורם ממלכתי כגון לשכת נשיא המדינה.[26] בעקבות הנחייתו של היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, לפיה עקב תקופת הבחירות אין לקבל החלטות בנושא, חזר בו נתניהו מהחלטתו.[27] אף על פי כן, רוב השופטים שהתפטרו והמועמדים שהסירו את מועמדותם הודיעו שלא יחזרו בהם. אל המסירים את מועמדותם לפרס הצטרף העיתונאי דן מרגלית.[28] בעקבות עתירה לבג"ץ של קבוצת אנשי רוח, נקבע כי הפרס בתחום חקר הספרות לא יוענק.[29]

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ בג"ץ 2205/97 מאסלה נ' שר החינוך והתרבות, פ"ד נא(1) 233 (1997)
  2. ^ רפאל כהן-אלמגור, "מועצות העיתונות בקנדה, בריטניה וישראל: חלונות ראווה וכולאות ברקים", מדינה וחברה (2005) Counsils Heb.pdf ראו כאן
  3. ^ נושאים על סדר היום הציבורי - הפלשאמורה, באתר ספריית הכנסת
  4. ^ בג"ץ 2348/00 סיעת המפד"ל נגד שר החינוך, ניתן ב-23.4.2000
  5. ^ בג"ץ 2769/04
  6. ^ בג"ץ 2454/08 פורום משפטי למען ארץ ישראל ואח' נגד פרופ' יולי תמיר ואח'
  7. ^ בג"ץ 3346/09 פורום משפטי למען ארץ ישראל וחוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי נ' שר החינוך, ניתן ב-26.4.2009
  8. ^ 8.0 8.1 בג"ץ 2324/11
  9. ^ בג"ץ 167/06
  10. ^ בג"ץ 3750/03
  11. ^ דניאל פרידמן "שפיטות החלטות בעניין פרס ישראל" המשפט ה' 181 (תשס"א)
  12. ^ מאיר הופמן "שפיטות החלטות בעניין פרס ישראל – עד מתי?" המשפט ח' 557 (תשס"ג)
  13. ^ בג"ץ 2769/04, סעיף 9
  14. ^ יהושע גלבוע, תלמיד חכם שמחל..., מעריב, 10 במאי 1957
  15. ^ משמיע ישועה, הוצ' אור עציון, עמ' 398.
  16. ^ מכתבו של בן-גוריון לשר החינוך, בבלוג של ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
  17. ^ ‫סמדר שילוני ותמר טרבלסי-חדד, לבנת שללה את פרס ישראל מהצייר משה גרשוני, באתר ynet, 15 באפריל 2003‬
  18. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:וואלה!

    פרמטרים [ 6 ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
    לבנת: לשקול מחדש הענקת הפרס לתומרקין, באתר וואלה!‏, 4 בפברואר 2004‬
  19. ^ אור קשתי, דו"ח מבקר המדינה 2010 | המבקר: אין הלימה בין התפלגות האוכלוסייה לפרס ישראל, באתר הארץ, 11 במאי 2010‬
  20. ^ איתי שטרן, פרס ישראלביץ', מוסף "פרומו" של "מעריב", 9.5.08.
  21. ^ בני ציפר, על השערוריות של פרס ישראל, באתר הארץ, 26 באפריל 2007‬
  22. ^ דו"ח מבקר המדינה 60ב, עמ' 149-152
  23. ^ יהלי מורן זליקוביץ', המבקר על פרס ישראל: אין נשים, יש ניגוד עניינים, באתר ynet, 11 במאי 2010
  24. ^ פוסט של בנימין נתניהו, באתר פייסבוק
  25. ^ אתר למנויים בלבד גילי איזיקוביץ, אור קשתי, גם חיים באר, רות דיין וסמי מיכאל מושכים את מועמדותם לפרס ישראל, באתר הארץ, 12 בפברואר 2015
  26. ^ גילוי דעת מאת מועצת האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, 12 בפברואר 2015
  27. ^ אתר למנויים בלבד אור קשתי, ברק רביד, יהונתן ליס, רויטל חובל, בעקבות הנחיית וינשטיין: נתניהו חזר בו מפסילת שלושת השופטים בוועדות פרס ישראל, באתר הארץ, 13 בפברואר 2015
  28. ^ דן מרגלית בגלצ על פרס ישראל: מעשה נתניהו - בוטה ביותר, באתר גלי צה"ל, 17 בפברואר 2015
  29. ^ בג"ץ 1311/15 ניסים דיין ואחרים נגד שר החינוך ואחרים

תבנית:פרסים ציוניים

Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0