צבי סוף ההרים
 צבי סוף ההרים
| |
|---|---|
_(33043612376).jpg)
| |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | בעלי חיים |
| מערכה: | מיתרניים |
| מחלקה: | יונקים |
| סדרה: | מכפילי פרסה |
| משפחה: | פריים |
| תת־משפחה: | צבאי סוף |
| סוג: | צבי סוף |
| מין: | צבי סוף ההרים |
| שם מדעי | |
 Redunca fulvorufula
| |
| תחום תפוצה | |
ראדבוק הרים מערבי
ראדבוק הרים מזרחי
ראדבוק הרים דרומי | |
צבי סוף ההרים (שם מדעי: Redunca fulvorufula; קרוי גם ראדבוק הרים), הוא מין של אנטילופה בינונית דמוית-צבי מתת-משפחת צבאי סוף החיה באזורים הררים בדרום, מזרח, ומערב אפריקה, ותוארה לראשונה בשנת 1815. זהו המין בעל התפוצה המצומצת ביותר מבין שלושת מיני צבי הסוף והוא הקטן שבהם. תפוצתו חופפת לשניים האחרים בחלקים שונים באפריקה. בדרום אפריקה מצויה אנטילופה שזהה כמעט לחלוטין למין זה - אנטילופה איילית.
לצבי סוף ההרים שלושה תת-מינים התופסים אזורים גאוגרפים שונים:
- ראדבוק הרים דרומי (R.f. fulvorufula) תת-המין הנפוץ; בעל צבע אפרפר ואורך קרניים של 22-18 ס"מ. מצוי ברמות ההרריות של אפריקה הדרומית.
- ראדבוק הרים מזרחי (R.f. chanleri), בעל צבע אפרפר ואורך קרניים עד 35 ס"מ. מצוי ברמות ההרריות של מזרח אפריקה.
- ראדבוק הרים מערבי (R.f. Adamauae) תת-המין הנדיר; בעל צבע אדמדם וקרניים קצרצרות - עד 13 ס"מ. אנדמי לרכס הרי אדאמווה במערב אפריקה.
אנטומיה ומראה
צבי סוף ההרים מתאפיין בזוג קרניים קטנות ודקות בצורת חצי סהר, והן הקטנות ביותר מבין שלושת המינים. לקרן שלושה מבנים עיקריים: 1) הקרן צומחת לכיוון מעלה ואחורנית באלכסון, כשהשפיצים מתעקמים בחדות כלפי קדימה בזווית של 80-60 מעלות או ממשיכים בצורה ישרה למעלה; 2) הקרן צומחת בצורת חצי עיגול עדין; 3) הקרן ישרה לגמרי ומתרחבת לעיתים לצדדים - מה שגורם לו לדמיון לצבי. הקרניים של צבי סוף מצוי גדולות וארוכות לאין ערוך ממין זה, וגם של צבי סוף הסוואנה גדולות באופן ניכר; לשניהם הקרן מסתיימת בוו מעוקל וכפוף כלפי הפנים או האוזניים - דבר שנעדר אצל צבי סוף ההרים. הקרן עבה במקצת בבסיס לעומת שאר הקרן, אך אין זה בולט במבט שטחי. בסופה היא הופכת לדקה ביותר והיא מסתיימת בשפיצים חדים או מעוגלים. מיקום כל קרן הוא במרכז המצח וצמוד למדי לאוזניים. בניגוד לשני המינים, אצל המין ההררי הקרניים לא מתרחקות כל כך אחת מהשנייה. הקרניים מחורצות לאורכן ב־9-5 טבעות בינוניות, וסוף הקרן או חציה העליון חלק; לעיתים גם בבסיס הקרן תהיה חלקה לגמרי. כאשר הן מתחילות לצמוח אצל העופרים, הן נראות כשפיץ ישר וחד. צבע הקרניים נע בין אפרפר וחום חלודה לשחור, כשהשפיץ כהה יותר משאר הקרן. אורך הקרן משתנה בין תת-המינים. בדומה לשאר מיני צבי הסוף, רק הזכרים מצמיחים קרניים, וזהו בדרך כלל ההבדל היחיד בינם לבין הנקבות.
הפרווה של צבי סוף ההרים מתחלקת בין שכבה עבה המורכבת משערות גסות - בגוף, בזנב וברגליים, לבין שכבה דקה המורכבת משערות דלילות בצוואר ובראש. השכבה הגסה שמכסה את רוב הגוף מגינה עליו מטמפרטורות קרות למדי בבית גידולו ההררי. צבע הפרווה משתנה גם בהתאם לכך: בגוף והרגליים - חום אפרפר\ אפרפר בהיר\כהה\כסוף או חום אדמדם (תלוי בתת-המין), ובראש והצוואר בצבע חום בהיר\ צהבהב כהה\צהבהב קרמי או כתמתם. החלוקה הברורה של הצבעים הללו (כהה בגוף ובהיר בצוואר) בולטת מאור, ומסיבה זאת לא ניתן להתבלבל בינו לבין צבי סוף הסוואנה וצבי סוף מצוי - שאצלם הצבע אחיד באופן כללי בכל הגוף. למרות שניתן לראות לעיתים רחוקות פרטים עם צבע אחיד, גם אז הצבע האפרפר מהווה הבדל ניכר בינו לבין שני המינים. הן באזור הגב והן באזור הצוואר הצבע יהיה כהה מהרגיל, ולעיתים גם במצח. במספר אזורים בגוף בולט צבע לבן בוהק: הגחון, המותניים, צדדי הרגליים הפנימיות והצד התחתון ושפת הזנב; בצדדים החיצוניים הצבע כאמור חום על גווניו הרבים. למין זה אין כתמים שחורים על הרגליים.
_(6581358475).jpg)
הצבע הכללי של הפנים בהתאם לצבע הצוואר, ולעיתים בהיר יותר. לפרטים מבוגרים יש לפעמים פס כהה היורד ממרכז המצח לאורך החוטם עד האף. סביב העיניים יש גבות או עיגולים לבנים דהויים ואין זה נדיר שהם נעדרים לחלוטין. יש כתם לבן המשתרע על השפתיים והסנטר, ויש והוא יתפשט גם לסינר בינוני בגרון. הצד הפנימי של האוזניים והשפה של הצד החיצוני לבן, והשאר בצבע אפרפר או צהבהב שמשתנה כאמור בהתאם לצוואר. מתחת לאוזניים סמוך למפרקת יש בדרך כלל עיגולים שחורים בולטים האופייניים לצביי הסוף ומשמשים כבולטות ריח.
גופו של צבי סוף ההרים רזה למדי וארוך, וראשו קטן למדי. הצוואר ארוך ודק, ועבה יחסית אצל הזכרים. הרגליים דקות וארוכות, והפרסות אפורות וקצרות. הזנב גדול, שעיר ורחב וזהה למדי לזנב האיילים; בשעת סכנה הוא מונף למעלה כאות אזהרה. למין זה עיניים ואף גדולים ושחורים. ואין לו בלוטות ריח בצדדי העיניים. אוזניו גדולות, רחבות ועגולות. בשל צבעי הפרווה של מין זה הדמיון שלו לאיילים גדול יותר משני קרוביו, והנקבות נראות ממש כאיילות. מלבד הקרניים אין הבדלים ממשיים כל כך בין הזכרים לנקבות, והראשונים עלולים להיות גדולים וכבדים יותר.
| זכר | נקבה | |
|---|---|---|
| גובה כתף | עד 76 ס"מ | 70-65 ס"מ |
| אורך הראש והגוף | 136-100 ס"מ | |
| אורך הזנב | 20-18 ס"מ | |
| אורך קרניים | 35-13 ס"מ | |
| משקל | 36-24 ק"ג | 34-18 ק"ג |
אנטילופה איילית
ערך מורחב – אנטילופה איילית
האנטילופה האיילית (Pelea capreolus), היא סוג פרסתן ייחודי בעל מין יחיד שמסווגת בתת-משפחת הפלינים, אך כיום נוטים לסווג אותה בתת-משפחת צבאי הסוף כיון שהיא חולקת איתם מאפיינים רבים. היא דומה מאד לצבי סוף ההרים וממרחק ניתן להתבלבל ביניהם בנקל, ותפוצתה חופפת לצבי סוף זה באזורים מסוימים. עם זאת ניתן להבדיל ביניהם על ידי הסימנים הבאים כדלהלן: קרניי צבי סוף רחבות במקצת ומתעקלות בסופם בדרך כלל, ואילו של האנטילופה האיילית ישרות, דקות וחדות ביותר. לצבי הסוף פרווה משערות גסות בצבע אפור עד חום בגוף וצהבהב או אדמדם בצוואר, ואילו לאנטילופה האיילית פרווה צמרירית בצבע כסוף כשהרגליים והצוואר חומים בהירים. לצבי הסוף גבות לבנות דהויות מסביב לעיניים, ולאנטילופה האיילית עיגולים לבנים בולטים. לצבי הסוף ראש קצר למדי ואוזניים גדולות ועגולות, ולאנטילופה האיילית ראש מוארך ואוזניים צרות, ארוכות ושפיציות. לאנטילופה האיילית אין עיגולים שחורים מתחת לאוזניים. היא נפוצה באזורים המערביים של דרום אפריקה ולסוטו בלבד.
תפוצה ובית גידול
כאמור צבי סוף ההרים מצוי בשלושה אזורים גאוגרפים נפרדים, המחולקים לפי תת-מינים כדלהלן:
- תת-המין הדרומי מאכלס בעיקר מחצית משטחה של דרום אפריקה (מחוזות: קוואזולו-נאטאל, לימפופו, חאוטנג, המדינה החופשית, הכף המזרחי ומפומלנגה), מרבית לסוטו וסווזילנד, ודרום מוזמביק ובוצוואנה. באזורים אלה תפוצתו חופפת לצבי סוף מצוי.
- תת-המין המזרחי מאכלס את דרום טנזניה, מרכז ומזרח קניה, מערב אוגנדה, דרום מזרח דרום סודאן, וחגורה ארוכה מדרום עד מרכז אתיופיה. ברוב אזורים אלה הוא חופף לצבי סוף הסוואנה, ובטנזניה גם לצבי סוף מצוי.
- תת-המין המערבי מוגבל להרי אדאמווה המשתרעים על צפון קמרון ודרום ניגריה. באזור זה תפוצתו חופפת לצבי סוף הסוואנה.
התפוצה הגאוגרפית מתשרעת על רמות מזרח ודרום אפריקה והן נעצרות במישורי הסוואנות הגדולות.
כפי שמשתמע משמו, בית גידולו של מין זה הוא בעיקר על מורדות הרים - תלולים או מתונים בגובה 2,000-1,500 מטר מעל פני הים ולעיתים עד 5,000, עם פסיפס של סלעים, עצים דלילים, כרי דשא, שיחים גבוהים ועבותים ומקורות מים זמינים. הם מצויים גם במישורים ועמקים שלמרגלות ההרים וכן בסוואנות עשבים גבוהות, עד מרחק של קילומטר מאזור הררי. במקרים של שריפות במישורים הם ירדו מההרים בשביל הצמחייה החדשה, אך תמיד יחזרו לאזור ההררי המוגן. הם נמנעים לחלוטין מיערות עבותים או מישורים המרוחקים מההרים. בין ההרים שבהם הוא מצוי ניתן למנות את הר קילימנג'רו, הר קניה, הר מרו, (קניה וטנזניה), הר אלגון והר מורוטו (אוגנדה), הרי אדאמווה (קמרון וניגריה), הרי באלה, והר גוגה (אתיופיה), הרי קינייטי (דרום סודאן), הרי דראקנסברג (דרום אפריקה) ועוד. הטמפרטורות באזורי העמקים נעות בין 20 ל-30 מעלות, ובאזורי ההרים עלולות להיות קרות מאד בהתאם לגובה ההר. כמות המשקעים הממוצעת נעה בין 500 ל-3,000 מ"מ לשנה.
אקולוגיה, רבייה ומחזור חיים
.jpg)
צבי סוף ההרים הוא בעל חיים יומי, ורוב פעילותו מתרחשת משעות הבוקר ועד שעות הערב. בשעות הצהריים המאוחרות הוא נוטה לרדת במדרונות לעבר המישורים העשירים בצמחייה. את רוב הלילה הוא מבלה בסמוך למרגלות המדרונות או במעלה ההר עד הזריחה ולאחר מכן מקפיד לשהות בצמחייה ההררית הסבוכה. כאשר הצבי נבהל הוא נותן לעיתים קרובות שריקה חדה המזהירה את שאר בעלי החיים שבאזור. במקרה שטורף מתקרב אליו, הוא נשכב בעשב הגבוה כשרק אוזניו בולטות עד שהפער נסגר לכ-40 מטר, או שמביט בו בגוף זקוף לזמן קצר כדי לאותת לו שהתגלה; אם הטורף ממשיך להתקרב הוא פותח בריצה. צביי סוף הררים נוטים לרוץ לאזורים נמוכים במקביל למדרון ההר ברצף של כמה שרשרות ריצה קצרות של 300-20 מטר, ולאחר מכן כשהם מגיעים למרגלות ההר הם תופסים מחסה בשיחים או עשבים גבוהים. בין כל שרשרת של ריצה הם עוצרים לפעמים ומביטים אחורה כדי לבדוק אם הטורף התייאש. התנהגות זו שונה משל האנטילופה האיילית שכשנרדפת נוטה לרוץ לאזור גבוה יותר. מינים אלה זה גומאים 4-2 ק"מ ב-20 דקות. הם דוהרים בצעדים ארוכים כשהזנב העבה שלהם מונף כלפי מעלה, וצידו התחתון הלבן מזהיר את שאר הצביים באזור בדומה לאייל פרדי לבן-זנב.
הטורפים של צביי סוף הררים כוללים: אריות, נמרים אפריקנים, צבועים נקודים, זאבים טלואים, ברדלסים ולעיתים גם בבונים. העופרים נטרפים גם על ידי קרקלים, סרוואלים, תנים ופיתונים.
צביי סוף ההרים בררניים מאוד, וניזונים בעיקר מדשא, עלים ועשבים ירוקים, ומעת לעת גם כמויות קטנות של שיחים ועשבי תיבול. הם נוטים לאכול צמחייה חדשה וחלקים רכים בעשב, ונמנעים מעלים יבשים או גבעולי עשב ישנים. במזון של צביי סוף אלה יש תכולת חלבון נמוכה מאוד, אף יותר משל אנטילופות בררניות במיוחד כגון דלגן ואימפלה מצויה. בשל הערך התזונתי הירוד של מזונם והאופי הבררני שלהם, צביי הסוף יכולים לאבד עד 20% ממסת הגוף שלהם בעונות החורף היבשות. במקרים בהם יש מחסור בתזונה הרגילה הם לא עוברים בקלות למזון אחר, ולעיתים אף ימותו בגלל זה. גם מיני עשבים שנאכלים על ידי רוב האנטילופות לא תמיד יאכלו על ידם.
צביי סוף ההרים הם אנטילופות חברותיות למחצה, והם נראים בדרך כלל בקבוצות משפחתיות קטנות של 12-3 פרטים. קבוצות של עד 40 צביים עלולות להיווצר בסביבות מסוימות. גם בעדרים קטנים המבנה החברתי די רופף, וכל פרט מצרף לעיתים קרובות לקבוצה אחרת. המבנה החברתי העיקרי מתחלק לשלושה: קבוצות לא יציבות של נקבות עם צאצאיהם; קבוצות של זכרים מתבגרים בגיל שנה עד שנתיים וחצי; וזכרים מבוגרים טריטוריאליים החיים בבדידות בשטח של 2 קמ"ר וחצי ולעיתים מצטרפים עם עדר נקבות. כאשר הזכרים הצעירים מגיעים לבגרות הם מגורשים על ידי הזכר הדומיננטי, ויחיו בקבוצות עד שיצליחו לתפוס לעצמם שטח. כאשר צבי סוף מבוהל הוא עלול לנטוש את שטחו באופן זמני, ויחזור ברגע שההפרעה תחדל. הזכרים לא מסמנים את שטחם עם צואה, אלא על ידי ריח ותצוגה זקופה ומאיימת כלפי פולש. קבוצות של נקבות פעילות בשטחים קבועים בגודל של 70-36 קמ"ר שחופפים למספר שטחים של זכרים מבוגרים. לנקבות יש העדפה לשטחים תלולים מאד שמגינים עליהם מפני טורפים, גם במקרה וזה יבוא על חשבון זמינות של מזון ומים. הצפיפות וגודל השטח של הפרט, עלול להשתנות בהתאם לשפע המזון והצמחייה העבותה: כך שבעוד ובדרום אפריקה היא 7 פרטים ל-2 קמ"ר בשל שפע בבתי גידול טובים, במזרח אפריקה בשטח כזה עלול להיות בסביבות 33-11 פרטים. כאשר נקבות חוצות את שטחו של זכר דומיננטי, הוא ינסה לגרום להם להישאר לזמן רב ככל האפשר, ומתרבה עם כל נקבה בוגרת שמגיעה לייחום.
הרבייה עלולה להתרחש לאורך כל השנה, ובדרך כלל ההמלטות יהיו בתקופות של שפע במזון: בדרום אפריקה בעיקר בחודש נובמבר, ובמזרח אפריקה ממרץ עד מאי. ההריון נמשך כ-8 חודשים, לאחריהם נולד עופר יחיד החבוי בצמחייה העבותה לפחות לחודש אחד, ואימו מגיעה מספר פעמים ביום להניקו. העופר נגמל בסביבות שנה, כאשר הנקבות מגיעות לבגרות לאחר 24-12 חודשים, והזכרים לאחר 27 חודשים.
תוחלת החיים של צבי סוף ההרים 12-8 שנה בטבע, ועד כ-14 שנה בשבי.
איומים ושימור
_Cervicapra_fulvorufula.png)
צבי סוף ההרים מסווג במצב השימור ללא חשש (LC) על ידי IUCN, בשל תפוצה רחבה למדי ומספרים סבירים, ומגמת אוכלוסייתו יציבה. מצב שימורו לא הולך להשתנות לטווח רחוק, כל עוד ישנם אוכלוסיות גדולות באזורים מוגנים; כמו כן בית גידולו ההררי מקשה על פעילות אנושית רחבה. עם זאת באזורים המזרחים והמערבים אוכלוסייתו הצטמצמה בהרבה, והוא סובל מציד לא חוקי נרחב, אובדן בית גידול, הקמת יישובים חדשים, הפרעה על ידי רועי צאן ובקר, וטריפה של כלבי בית. מצב השימור של תת-המינים משתנה כדלהלן:
- ראדבוק הרים דרומי מסווג בקטגוריית ללא חשש (LC).
- ראדבוק הרים מזרחי מסווג בקטגוריית פגיע (VU).
- ראדבוק הרים מערבי מסווג בקטוגרית סכנת הכחדה (EN).
צבי סוף ההרים מגודל בעשרות חוות פרטיות בדרום אפריקה וקניה והוא מצוי באזורים מוגנים רבים. להלן חלק מהם: "הפארק הלאומי אומו", "הפארק הלאומי מאג'ו" ו"הפארק הלאומי אוואש" (אתיופיה), מסאי מארה ואגם נקורו (קניה), "הפארק הלאומי גאשאקה-גומפטי" ו"הפארק הלאומי נאג'ידה" (קמרון), הפארק הלאומי סרנגטי, "הפארק הלאומי טרנגירה", הפארק הלאומי קילימנג'רו, הפארק הלאומי ארושה, ואזור השימור נגורונגורו (טנזניה), ההפארק הלאומי קרוגר (דרום אפריקה), הפארק הלאומי שער הגיהנום ורבים אחרים.
האוכלוסייה העולמית של צביי סוף הרריים נאמדת בכ-36,000 פרטים. מתוכם 33,000 של תת-המין הדרומי, 2,400 של תת-המין המזרחי, ו-450 בלבד של תת-המין המערבי.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: צבי סוף ההרים |
- מידע ותמונות על צבי סוף ההרים באתר ultimateungulate.
הערות שוליים
_(18230369452).jpg)
.jpg)
