צפון קפריסין

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
גרסה מ־03:04, 18 בינואר 2021 מאת דויד (שיחה | תרומות) (החלפת טקסט – "| ראש המדינה =" ב־"| ראש מדינה =")
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


שגיאות פרמטריות בתבנית:מדינה

פרמטרים [ תמונת סמל, שמות מנהיגים, תמונת מפה, תמונת דגל, מנהיגים ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין
Kuzey Kıbrıs Türk Cumhuriyeti
מוטו לאומי 1983 (שנת ההכרזה על עצמאות)[1]
המנון לאומי מצעד העצמאות
ממשל
משטר רפובליקה
ראש מדינה נשיא
שפה רשמית טורקית
עיר בירה לפקושה 35°08′N 33°28′E / 35.133°N 33.467°E / 35.133; 33.467
(והעיר הגדולה ביותר)
גאוגרפיה
יבשת אירופה ואסיה (אירואסיה)
שטח יבשתי 3,355 קמ"ר
אחוז שטח המים 2.7%
אזור זמן UTC +2
היסטוריה
הקמה  
- עצמאות
- תאריך
מקפריסין
15 בנובמבר 1983
דמוגרפיה
אוכלוסייה
(2006)
265,100 נפש
צפיפות 69.6 נפש לקמ"ר
דת אסלאם (99%)
אחרים (1%)
[2]
כלכלה
תמ"ג(2006) 2,850,000 מיליון $
מטבע לירה טורקית חדשה‏ (TRY)
שונות
סיומת אינטרנט nc.tr
קידומת בין־לאומית 90-392

הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסיןטורקית: Kuzey Kıbrıs Türk Cumhuriyeti ובראשי תיבות KKTC), ידועה גם בשמות קפריסין הטורקית או קפריסין הצפונית, היא מדינה עצמאית דה-פקטו המשתרעת בחלק הצפוני של האי קפריסין. היא פועלת כרפובליקה עצמאית, ואף הכריזה רשמית על עצמאות ב-1983, אולם לא הוכרה על ידי אף מדינה אחרת למעט טורקיה ודה-פקטו על ידי אזרבייג'ן[4].

המדינה התקיימה בשם אחר: "המדינה הפדרטיבית הטורקית של צפון קפריסין" כבר משנת 1975, גם אז ללא הכרה אלא על ידי טורקיה. כמעט כל מדינות העולם והארגונים הבינלאומיים, בכלל זה האו"ם, רואים ברפובליקת קפריסין, שנשלטת היום בידי קפריסאים-יוונים, את הריבון החוקי בכל שטח האי קפריסין. יוצאת מכלל זה טורקיה, שמכירה ב"רפובליקה הטורקית של צפון קפריסין"' תומכת בה כלכלית, דיפלומטית וצבאית, ואף עודדה אזרחים טורקים להתיישב בה. במקביל, טורקיה אינה מכירה באופן רשמי ברפובליקת קפריסין.

הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין מכסה 37% משטח האי קפריסין.

אוכלוסייה

הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין מונה כ־313,626 תושבים (2014) ושטחה הוא כ־3,335 קמ"ר. כמעט כל התושבים דוברי טורקית. אוכלוסיית הרפובליקה כוללת כ-50,000 מהגרים מטורקיה. יש מיעוט של דוברי יוונית וכן קהילה קטנה של מארונים. הרוב המכריע של הקפריסאים-היוונים שהתגוררו בקפריסין הצפונית (כ-200 אלף נפש) נמלטו או גורשו דרומה בשנת 1974, בשיא הסכסוך בין הקהילות היוונית והטורקית. במקביל גורשו קפריסאים-טורקים מדרום האי לצפונו (כ-60 אלף נפש). שאלת חזרתם של התושבים העקורים לבתיהם הקודמים היא סלע מחלוקת המעכב את יישוב הסכסוך בין הקפריסאים-היוונים לקפריסאים-הטורקים. הקפריסאים-היוונים תובעים להרשות לעקורים לשוב לבתיהם הקודמים, בעוד הקפריסאים-הטורקים תובעים לעגן את הסטטוס-קוו הנוכחי.

חלוקת האי ועיר הבירה

עיר הבירה ניקוסיה (בטורקית: Lefkoşa, ביוונית: Λευκωσία) מחולקת בין הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין לבין רפובליקת קפריסין (היוונית), ומשמשת בפועל בירה לשתיהן. הגבול בין שני חלקי האי, שנוצר ב-1975, מכונה "הקו הירוק", והוא למעשה שטח הפרדה מפורז הנשלט בידי כוחות האו"ם וכוחות בריטיים (כוחות האו"ם ברוב שטח ההפרדה, וכוחות בריטיים בחלקו הדרומי). קו זה שקט בדרך-כלל, אולם עד 2003 הוא היה סגור לחלוטין. זמן-מה לפני הצטרפות רפובליקת קפריסין לאיחוד האירופי, באפריל 2003, נפתח הגבול למעבר מוגבל של תושבים ותיירים. זאת, אף על פי שאין הכרה הדדית בין הממשלות של שני חלקי האי. הפשרת היחסים בין טורקיה ליוון מקלה על הקשר בין הממשלות הקפריסאיות למרות היעדר הכרה הדדית.

היסטוריה

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – פלישת טורקיה לקפריסין

הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין נוצרה למעשה בשנת 1975, עם חלוקת האי קפריסין לשתי ישויות פוליטיות. קפריסין קיבלה עצמאות מידי בריטניה ב-1960 לפי הסכם לחלוקת השלטון בין הקהילה היוונית לקהילה הטורקית באי. בנוסף הובטח בהסכם כי בריטניה תוסיף להחזיק בסיסים צבאיים באי (אחד הבסיסים, דקליה, נמצא כיום בחלקו הדרומי של אזור החיץ, ובסיס אחר, אקרוטירי, נמצא בתוך החלק היווני). המתח בין הקהילות, שהקשה על קיום ההסכם, עלה והתפרץ בעקבות הפיכה צבאית שביצעו קפריסאים-יוונים בעידודו של השלטון הצבאי ששלט אז ביוון. מטרתה של ההפיכה הייתה לאחד את קפריסין עם יוון. בתגובה, פלש צבא טורקיה ב-1974 לקפריסין הצפונית ויצר חיץ בין האזור שבו הייתה מרוכזת האוכלוסייה הטורקית ליתר חלקי האי. 200 אלף קפריסאים-יוונים שהתגוררו בצפון האי נמלטו או גורשו אל דרום האי, לאזור שעדיין נשלט בידי הממשלה הקפריסאית-היוונית, ובמקביל נמלטו או גורשו 60 אלף קפריסאים-טורקים אל צפון האי. כיום ההפרדה בין הקהילות היא כמעט מלאה, למעט שני כפרים הנמצאים בשטח המפורז בין חלקי האי.

בשנת 1983 הכריזו מנהיגי הקהילה הקפריסאית-הטורקית על עצמאות מלאה ועל ריבונות בשטח שנכבש בידי הצבא הטורקי ב-1974. הכרזת העצמאות קבעה את שם המדינה ל"רפובליקה הטורקית של צפון קפריסין". ההכרזה זכתה להכרה של טורקיה בלבד, ויתר מדינות העולם והארגונים הבינלאומיים הוסיפו לראות בקפריסין הצפונית שטח כבוש, שהריבונות עליו אמורה לחזור לרפובליקת קפריסין השולטת בדרום האי. בתגובה לכך ביטלה טורקיה את הכרתה ברפובליקת קפריסין. סוגיית קפריסין הפכה לסלע מחלוקת בין טורקיה ליוון, אולם מאז 1975 היו רק אירועים אלימים מעטים על הגבול בין שני חלקי האי.

כיום, גורלה של הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין, וחוסר נכונותה של טורקיה להכיר ברפובליקת קפריסין, מכבידים על ניהול המשא ומתן לצירופה של טורקיה לאיחוד האירופי. רפובליקת קפריסין עצמה התקבלה כחברה באיחוד האירופי בשנת 2004. לפני הצטרפות רפובליקת קפריסין לאיחוד, נעשו מאמצים לאחד את שני חלקי האי לפדרציה יוונית-טורקית. המשא ומתן נעשה בתיווכו של מזכ"ל האו"ם קופי אנאן. טורקיה, יוון ושאר מדינות האיחוד האירופי הפעילו לחץ על הקהילות היוונית והטורקית בקפריסין להגיע לפתרון, אולם המאמצים עלו בתוהו. בשני משאלי עם שנערכו בנפרד בשני חלקי האי הסכימו רוב הקפריסאים-הטורקים לתוכנית הפדרציה, אולם רוב הקפריסאים-היוונים דחו אותה. הדחייה לא מנעה את קבלתה של רפובליקת קפריסין לאיחוד האירופי, אולם במקביל התרחב שיתוף הפעולה האירופי עם הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין. עם זאת, עדיין אין הכרה בינלאומית ברפובליקה. הישג חשוב היה בכל זאת למשא ומתן האינטנסיבי - הגבול בין חלקי האי שהיה סגור לחלוטין במשך 30 שנה, נפתח למעבר מוגבל של אנשים בארבע נקודות - שתיים באזור שבשליטת בריטניה, אחת בניקוסיה, ואחת נוספת. כיום, יכולים קפריסאים-יוונים לבקר כתיירים בצפון האי, וקפריסאים-טורקים יכולים לבקר כתיירים בדרומו.

בבחירות שנערכו ב-18 באפריל 2010 נבחר ברוב קולות המועמד הלאומן דרוויס ארולו על פני המנהיג הקודם, מחמט עלי טלאט.

ב-2017 פורסמו אזהרות מסע מהרשויות הקפריסאיות (היווניות) כי תיירים שיגיעו לקפריסין הטורקית עלולים להיאסר עד שנה או לקבל קנס כבד. בהתאם, משרד החוץ הקפריסאי והשגרירות חידדו את אזהרת המסע לקפריסין הצפונית, וציין שבין השאר, תיירים ישראלים שישהו במלונות בצפון האי עלולים להיענש משפטית.פטרסבורג, איתמר אייכנר ועופר (2017-09-19). "קפריסין מונעת כניסת ישראלים לצד הטורקי". Ynet. נבדק ב-2019-01-11.אייכנר, איתמר (2017-11-21). "קפריסין גירשה עשרות ישראלים שניסו להיכנס לצד הטורקי". Ynet. נבדק ב-2019-01-11.

המעמד הבינלאומי של הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין

הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין מהווה שטח השנוי במחלוקת מעת פלישת הכוחות הטורקים לאזור. על אף ניסיונות רבים ליצור הסכם קבוע ויציב באי הקפריסאי החצוי, טרם יושבו המחלוקות בין הצדדים.

רקע כללי

הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין עומדת בארבעת התנאים הדרושים, לפי המשפט הבינלאומי, על-מנת להכיר בה כמדינה (בהתאם לתנאים שהוכרו בפרשת ניקרגואה[5]). עם זאת, חוסר ההכרה של הקהילה הבינלאומית בעצמאותה של צפון קפריסין נובעת בעיקרה מהדרך בה נוצרה, כאשר עשתה טורקיה שימוש בכוח בעת "מבצע אטילה" בשנת 1974, במסגרתו פלשה טורקיה לצפון קפריסין, דבר האסור בהתאם לפרק 7 למגילת האו"ם[6].

מצד טורקיה, הטענה היא כי הפלישה הטורקית נעשתה מתוקף סעיף 4 לאמנת ההבטחה, אשר נחתמה בין בריטניה, טורקיה ויוון בשנת 1960, הקובע כי במקרה של הפרת הסטטוס קוו רשאיות המדינות באופן עצמאי לפעול על מנת להשיבו. מאידך, קפריסין היוונית טוענת כי המילה "פעולה" בסעיף 4 אינה מתכוונת לשימוש בכוח, כמו גם העובדה כי אמנת ההבטחה וכל אמנה אחרת, אינן יכולות לגבור על סעיף 2(4) למגילת האו"ם האוסר שימוש בכוח[7]. מדינות מחויבות, על פי הדין הבינלאומי המנהגי, שלא להכיר במצבים כחוקיים, אם הם נוצרו על ידי שימוש בכוח או באיום לשימוש בו, ומחויבות זו מהווה בסיס לאי-ההכרה בעצמאותה של הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין.

הרפובליקה היא המדינה שנותרה ללא הכרה במשך הזמן הרב ביותר, כאשר המדינה היחידה שמכירה בה באופן רשמי היא טורקיה. עם זאת, בניגוד למקרים אחרים של חוסר הכרה, לא הוטלו סנקציות כלכליות ספציפיות על צפון קפריסין[8].

עמדת האו"ם

עמדת האו"ם בהחלטותיה לאורך זמן נוטה לצידה של ממשלת קפריסין. דוגמה לכך היא החלטה 186 אשר התקבלה על ידי מועצת הביטחון של האו"ם בשנת 1964. בהחלטה נקבעה, בין היתר, הצעה להקמת כוח שמירת שלום שיפעל על אדמת קפריסין. החלטה זו דרשה את הסכמתה של הרפובליקה הקפריסאית בלבד, ללא התייחסות לאוכלוסייה הטורקית באי ולעמדתה[9]. דוגמה נוספת היא החלטה 367[10], אשר התקבלה בשנת 1975, בה הביעה מועצת הביטחון צער על החלטתה החד צדדית של צפון קפריסין להקמת ישות מדינתית[7].

הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין אינה מדינה חברה באו"ם, והיא אינה מוכרת על ידו. יותר מכך, בתאריך ה-17 בנובמבר 1983, הגיב מזכ"ל האו"ם להכרזת הרשויות הטורקיות בקפריסין לעצמאות בחלקה הצפוני של האי. המזכ"ל גינה את ההכרזה, הצהיר כי אינה חוקית בעיני המשפט הבינלאומי ובעיני האו"ם ודרש את הסרתה המידית. המזכ"ל קרא להמשך משימתם של כוחות שמירת השלום בקפריסין, אשר תפקידם לשמור על השקט באי ולפעול למניעת הסלמת המצב, זאת במטרה להביא בהקדם האפשרי להתקדמות אל עבר הסכם קבוע ויציב בין הצדדים באי הקפריסאי. בתאריך ה-18 בנובמבר 1983, נתקבלה החלטה 541 של מועצת הביטחון, בעקבות הכרזתה הרשמית של הרפובליקה הטורקית בצפון קפריסין כמדינה עצמאית בחלקו הצפוני של האי קפריסין, ובהמשך להצהרת מזכ"ל האו"ם מתאריך ה-17 בנובמבר 1983[11]. הניסיון ליצור את "הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין" איננו תקף ואף מחמיר את המצב בקפריסין. המועצה אישררה את המשך תמיכתה בכוחות שמירת השלום של האו"ם בקפריסין, תוך ההבנה כי הכוחות מהווים בסיס לשמירה על הסדר והשקט באזור, כבסיס לפתרון הבעיה באי. כמו כן, בהחלטה קראה לכל המדינות לכבד את העליונות, העצמאות והשלמות הטריטוריאלית של מדינת קפריסין, ולאי הכרה באף ישות מדינתית פרט לרפובליקה של קפריסין. בנוסף, פנתה בדרישה לאי התערבות מצד מדינות העולם ושתי הקהילות בקפריסין להימנעות מכל פעולה העשויה להחריף את המצב באזור. ההחלטה התקבלה ברוב של 13 קולות, עם התנגדות מצד פקיסטן והימנעותה של ירדן.

עמדת האיחוד האירופי

האיחוד האירופי, כמו מרבית מדינות העולם, אינו מכיר באופן רשמי בעצמאותה של הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין. עם זאת, בשנת 2004 אישר האיחוד את קבלת הצד הקפריסאי-יווני כמדינה חברה בארגון, על אף שלא הושג הסכם איחוד בין תושבי האי[12]. פרשת לואיזדיו (Loizidou) אשר נדון ב-ECHR – עניין זה נדון בבית הדין האירופי לזכויות אדם כאשר הגב' לויזדיו תבעה את טורקיה על מניעת גישה לנכסיה הממוקמים בצד הטורקי באי הקפריסאי, על ידי הצבא הטורקי בתקופה שלאחר הפלישה הטורקית. בעניין זה נקבע כי לאור חוסר ההכרה של הקהילה הבינלאומית בקיומה של הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין, לא ניתן להכיר גם בהחלטותיה של הרפובליקה ועל כן אין לתפיסתה של השטח, ולאחיזתה בו, כל תוקף חוקי. בשל כך, קבע בית הדין כי הנכסים של הגב' לויזדיו נותרים בבעלותה ויש לאפשר לה גישה אליהם. כמו כן, קבע בית הדין פיצויים לגב' לויזדיו אשר שולמו לה על ידי ממשלת טורקיה, תוך שהודגש כי הפיצוי לא ניתן במקום השטח, אלא כפיצוי על עוגמת הנפש ומשך הזמן שעבר בו נמנעה גישתה לשטחה[13].

עמדת הארגון לשיתוף פעולה אסלאמי

הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין השתתפה לראשונה במעמד מדינה "אורחת", באספה שהתקיימה בשנת 1975, לאחר ייסודה של הפדרציה הטורקית של צפון קפריסין, ומאז משתתפת באופן סדיר באספות שרי החוץ של הארגון, ומשנת 1981 גם באספות הכלליות. ההחלטה הראשונה שאומצה על ידי הארגון בעניין קפריסין משנת 1976, קבעה כי הארגון יתמוך בזכותה של קפריסין הטורקית להישמע בכל פורום בינלאומי אשר דן בעניין הסכסוך באי הקפריסאי. באספה ה-20, שהתקיימה באוגוסט 1991 באיסטנבול, נקבע כי הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין תהיה מדינה משקיפה ותיקח חלק יותר פעיל בפעולותיו של הארגון[14].

עמדתן של מדינות ספציפיות

ככלל ניתן לראות שיחסן של מדינות לעניין עצמאותה של הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין, ומדינת קפריסין, שואבת עצמה ממערכות היחסים של המדינות השונות עם טורקיה ויוון.

רוסיה

יחסה של רוסיה (או בעבר: ברית-המועצות) לחלקה הטורקי של קפריסין השתנה בתקופות שונות בהתאם לשינויים שחלו הן במישור הבינלאומי והן במישור הפוליטיקה הפנימית במדינה. בתקופת המלחמה הקרה, ברית-המועצות ראתה באי קפריסין כלי אסטרטגי בעזרתו שאפה לנטרל את שליטת נאט"ו באזור (בה היו חברות יוון וטורקיה), זאת על ידי עידוד לאיחוד האי לכדי מדינה אחת, הפועלת בשיתוף פעולה עם הגוש הסובייטי. לאחר הכרזת צפון קפריסין על הקמתה של "The Turkish Federation State of Cyprus", הצהירה ברית-המועצות כי היא מכירה בשלטון הקפריסאי-יווני כשלטון הלגיטימי באי ותמכה בהצעת האו"ם ליצירת ועידה שמטרתה משא ומתן בין הצדדים. לאחר התפרקות ברית-המועצות, והקמתה של רוסיה, שמרה המדינה על קו אחיד בתמיכתה בקפריסין כמאוחדת, בהתאם לתפיסה הקפריסאית-יוונית. נטען כי האינטרס המובהק של רוסיה להכרה בשלטונות היוונים באי מקורו בקשרי המסחר הענפים של רוסיה עם קפריסין הדרומית באותה התקופה[15]. עם התחממות מערכת היחסים בין רוסיה לבין טורקיה בשנות ה-2000, פתחה רוסיה נציגות דיפלומטית בחלקה הצפוני של קפריסין. עם זאת, במשך השנים, פוטין המשיך להדגיש כי רוסיה תומכת במשא ומתן בין הצדדים. ניתן לראות כי בכל הנוגע ליחסי רוסיה כלפי קפריסין הטורקית, ישנו משקל רב ליחסים בין רוסיה לבין טורקיה, כאשר ככל שהיחסים חמים יותר, כך נוטה רוסיה יותר כלפי קפריסין הטורקית, ולהפך. עם זאת, רוסיה לא הכירה באופן רשמי עד לימים אלו בעצמאותה של הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין, ומהווה גורם התומך במשא ומתן ישיר בין הצדדים.

ישראל

לישראל עניין רב בנעשה בקפריסין. ברמה האסטרטגית, מדובר במדינה לא-ערבית הקרובה ביותר מבחינה גאוגרפית, כאשר לפתרון הסכסוך באי השלכות גם עליה. יחסי ישראל-קפריסין (היוונית) התהדקו במקביל להתהדקות יחסי ישראל-יוון והרעת יחסי ישראל-טורקיה משנת 2010 (פרשת "מאווי מרמרה").

תיירות

על אף אי ההכרה ברפובליקה הטורקית של צפון קפריסין כמדינה, ניתן לראות כי זו מנהלת מסחר עם מדינות שונות ואף נהנית מתיירות נכנסת. בפברואר 2017 הודיעו השלטונות הקפריסאים היוונים כי כל אדם אשר ייכנס דרך חלקה הטורקי של קפריסין, בין אם משדה תעופה או מנמל ימי, לשטחה של קפריסין היוונית, יקבל באופן מיידי "חותמת שחורה" ולא תתאפשר לו כניסה לקפריסין היוונית לתקופה של 10 שנים, תוך הסתכנות בעונשים הקבועים בחוק ובכלל זה מאסר של עד 12 חודשים או קנס[16].

דתות ודמוגרפיה

עיקר האוכלוסייה בקפריסין הצפונית היא טורקית (מחציתם מטורקיה והשאר בני המקום), ועל כן תושביה הם בני דת האסלאם הסוני.

נכון למפקד האוכולסין ב-2014, בקפריסין הצפונית כ-313 אלף תושבים.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • Ker-Lindsay, J. (2017). Great Powers, Counter Secession, and Non-Recognition: Britain and the 1983 Unilateral Declaration of Independence of the "Turkish Republic of Northern Cypres". Diplomacy & Statecraft, 28(3), 431-453.
  • Ozersay, K. (2005). Separate simultaneous referenda in Cyprus: was it a “fact” or an “illusion”? Turkish studies, 6(3), 379-399.
  • Rothberg, R. (2003). The Cyprus crucible. Harvard international review, 25(3), 70-74.
  • Wellens, K.C., Resolutions and statements of the united nations scurity council (1946- 1989) - Athematic guide. Leiden, Netherlands: Martinus Nijhoff.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא צפון קפריסין בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ Zypern Times
  2. ^ Kevin Boyle; Juliet Sheen (2013). Freedom of Religion and Belief: A World Report. Routledge. p. 290. ISBN 978-1-134-72229-7.
  3. ^ מדד הפיתוח האנושי לשנת 2021 בדו"ח 2021/2022 של אתר מינהל הפיתוח (UNDP) של האומות המאוחדות
  4. ^ Europe, the US, Turkey and Azerbaijan recognize the “unrecognized” Turkish Republic of Northern Cyprus
  5. ^ Military Aid and Paramilitary Activities in and Against Nicaragua (Nicaragua v. U.S.), 1986 I.C.J. 14
  6. ^ United Nations Charter, Chapter 7.
  7. ^ 7.0 7.1 Akgun, C. (2010). The Case of TRNC in the context of Recognition of States under International Law. Ankara Bar Review, 3(1), 7-18
  8. ^ Nemitz, J. (2007). Collective Non-Recognition of Illegal states. Legal Foundations and Consequences of an Internationally Co-Ordinated Sanction With Particular Reference to the Turkish Republic of Northern Cyprus. Chinese Journal of International Law, 6(3), 784-787.
  9. ^ United Nations, Security Council Resolution 186. Retrieved December 10, 2017
  10. ^ United Nations, Security Council Resolution 367. Retrieved December 10, 2017
  11. ^ United Nations, Security Council Resolution 541. Retrieved, November 21, 2017.
  12. ^ לוי, ע. "הצטרפות קפריסין לאיחוד האירופי – עליית מדרגה". נדלה מתוך אתר גלובס, 10 בדצמבר 2017
  13. ^ Loizidou v. Turkey (App no 15318/89) EHRR 1997, 513.
  14. ^ Relations with the Organization of Islamic Cooperation (OIC). Retrieved December 10, 2017
  15. ^ Erler Bayir, O. (2014). Cyprus Issue in Turkish – Russian Relations. International Journal of Turcologia, 9(17), 89-101
  16. ^ הנחיות משרד החוץ הקפריסאי.


Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0