קטמון

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


שגיאות פרמטריות בתבנית:פירוש נוסף

פרמטרי חובה [ נוכחי ] חסרים

הווילה של מורכוס, רחוב רחל אמנו. במבצע מסובך ויקר הוזז הבית על מנת לפנות מקום לבית דירות

קטמון (או גונן בשמה העברי הרשמי) היא שכונה בדרום-מרכז ירושלים. בקרב ירושלמים מקובל גם לכנותה קטמון הישנה, להבדילה מרצף שכונות הלוויין שלה "הקטמונים" (או "גוננים" - גונן א'-ט') שנבנו בשנות ה-50 של המאה ה-20 מדרום-מערב לקטמון כשיכונים לעולים חדשים. השם "קטמון הישנה" נועד לייחד את שכונת קטמון המקורית וההיסטורית, אשר בתיה הראשונים הוקמו סמוך למנזר סן סימון, ונבדלת מן "הקטמונים" גאוגרפית, היסטורית, אדריכלית וסוציו-אקונומית.

מנזר סן סימון תוחם את השכונה ממערב, מצפון לה טלביה וקריית שמואל, ממזרח המושבה היוונית והמושבה הגרמנית ומדרום ומדרום-מערב שכונת גוננים או קטמונים. שני הרחובות המרכזיים בה הם רחוב רחל אמנו המחבר אותה עם רחוב עמק רפאים ורחוב כובשי קטמון המחבר אותה אל רחוב הפלמ"ח שבצפון.

מקור השם

ישנן כמה גרסאות למקור השם "קטמון". במדריך ירושלים המקורי של זאב וילנאי משנת 1946, השם קטמון הוא ערבי ונגזר מהמילה "קאטמה" – היינו לשבור, רמז למחצבות בסביבה שבהן שברו וחצבו אבנים לבניין. הגרסה השנייה היא הצעתו של דוד קרויאנקר, כי מקור השם במילה היוונית "קאטאמונאס", שפירושה אדם העובד את האל בהתבודדות. הגרסה הרווחת כיום לפירוש השם קטמון היא בצירוף "קאטו מונאסטירי" שפירושו ביוונית "סמוך (מתחת) למנזר", הוא מנזר סן סימון.

מקור שמה העברי של השכונה גונן, שלא נקלט בקרב תושבי העיר, נגזר מהיותה שכונת ספר עד 1967, והתגוננותה מפני התקפות הירדנים.

היסטוריה

בניית השכונה ופיתוחה

קטמון התחילה להתפתח כשכונה ערבית החל משנת 1900 בערך. האדמות עליהן נבנתה השכונה היו שייכות בעבר לפטריארכיה היוונית-אורתודוקסית, שהחלה למכור כמה מנכסיה עקב משבר כלכלי אליו נקלעה בשלהי המאה ה-19. היא העדיפה להתחיל במכירתן של קרקעות אלה, משום שהיו רחוקות מהעיר העתיקה, ולכן נחשבו פחות קדושות.

הריחוק של השכונה מן העיר קסם לערבים, שנענו למודעות שהציעו להם לגור בסביבה עם "אוויר נקי" ושאליה ניתן להגיע "בכביש עגלה" (כלומר: דרך סלולה). החלקות היו גדולות (כ-500 מטר רבוע), ואפשרו בניית בתים גדולים. היהודים, לעומתם, העדיפו שלא לרכוש קרקעות באזור זה, משום ששכן בסביבתן של שכונות נוצריות.

אחרי מלחמת העולם הראשונה התפתחה וצמחה השכונה, שלפני המלחמה הספיקו להיבנות בה רק בתים בודדים. רבים מהבתים שנבנו הם בתים מפוארים מאד וברובם גרו משפחות ערביות-נוצריות. היא נחשבה כשכונה של החברה הערבית-נוצרית הגבוהה, בה התגוררו פקידים שעבדו בשירות המנהל והצבא הבריטי. אחד התושבים הידועים בשכונה היה ח'ליל אל-סכאכיני, סופר, מחנך, ומנהיג לציבור הערבי-נוצרי. נציגויות דיפלומטיות זרות התמקמו בה ובהן מדינות ערביות כמו עיראק, סוריה ולבנון. בניין הקונסוליה האיטלקית שהוקם באותו תקופה, משמש אותה עד היום.

הגיוון בארצות המוצא ובעדותיהם של תושבי השכונה (היו ביניהם יוונים-אורתודוקסים, קתולים, ארמנים ועוד), והיותם משכילים, הקנתה לשכונה אופי קוסמופוליטי. ילדי השכונה למדו בבתי ספר פרטיים, שבחלקם שפות הלימוד היו אנגלית, גרמנית או איטלקית. הפעילויות התרבותיות היו מערביות באופיין, ורבים מתושבי השכונה היו חברים במועדון ימק"א. הלבוש המקובל היה אף הוא מערבי באופיו: שמלות מעוצבות לנשים וחליפות ועניבות לגברים.

בשכונה פעלו גם מספר בתי מלון קטנים ובהם סמירמיס שפוצץ בתחילת 1948 על ידי ההגנה. בשכונה היה גם בסיס ומועדון ספורט בריטי, שבחלקו הפך לאחר קום המדינה למגרש קטמון של קבוצת הפועל ירושלים. לימים הוקמו במקום בתי דירות.

הבניה בשכונה הייתה בשני סגנונות עיקריים, בינלאומי ואקלקטי. המבנים המפוארים יותר נבנו בסגנון האקלקטי, וכללו אלמנטים כגון מדרגות כניסה מפוארות, מרפסות, קשתות והקפדה על פרטים. הסגנון הבינלאומי אפיין את בתי הדירות, שכללו אלמנטים כמו קווים ישרים לצד מרפסות קמורות, וחלונות מאורכים לאורך חדרי המדרגות.

קטמון במלחמת העצמאות

שחזור הקרב על קטמון, 1948

במלחמת העצמאות עמדה השכונה כחיץ בין השכונות העבריות שבדרום העיר - מקור חיים, תלפיות וארנונה - לבין רחביה ומרכז העיר, ולכן הוטל על ההגנה לכבוש את מנזר סן סימון החולש עליה ממערב.

במהלך החודשים הראשונים של 1948, החלו תושביה הערבים של קטמון לנטוש אותה. תהליך העזיבה החל בעקבות הבהלה הרבה שעורר פיצוץ מלון סמירמיס בו נהרגו 26 איש. במהלך חודש ינואר עזבו משפחות רבות נוספות. ב-10 בפברואר כללו הבריטים את חלקה המזרחי של השכונה ב"אזור ביטחון A", שהוקף בגדר תיל והכניסה אליו נאסרה, פרט לתושביו הערבים. ב-8 במרץ הורתה הוועדה הלאומית בירושלים על פינוי הנשים הילדים והזקנים על מנת למנוע הפרעה ללחימה.[1] התקפת הפלמ"ח על שייח' ג'ארח ב-25 באפריל זירזה גם היא את תהליך הבריחה. ערב כיבוש השכונה בסוף אפריל נותרו בשכונה רק לוחמים מהכפרים הערבים הסמוכים בראשות איברהים אבו דאיה שהגנו על השכונה.[2]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – קרב סן סימון

בין 26 ו-27 באפריל, במסגרת מבצע יבוסי, ניסה "גדוד הפורצים" של חטיבת הראל לכבוש את המנזר לראשונה, אך כוחות צבא ההצלה שהיו במקום הדפו אותם. ב-29 וב-30 באפריל שוב הסתער הגדוד וכבש את המקום, אך נתקל בהתקפות נגד חוזרות ונשנות, ובמקום הייתה מלחמת התשה בלתי פוסקת. בסופו של דבר, הצליחו כוחות גדוד הפורצים להדוף את כוחות צבא ההצלה ולהשתלט על המנזר.

במהלך ההשתלטות על השכונה, נבזזו רבים מבתיה, כפי שתיאר זאת אחד ממפקדי ההגנה, יצחק לוי:

בעוד טיהורה של קטמון נמשך, החלו מעשי שוד וביזה בהשתתפות חיילים ואזרחים, שפרצו לבתים הריקים ונשאו משם רהיטים, בגדים, מכשירי חשמל ומוצרי מזון. היה זה מחזה מביש. רבים מן החיילים והמפקדים נתמלאו סלידה לנוכח המתרחש לעיניהם אך קצרה ידם מלרסן את היצרים המשתוללים של חבריהם. עד כה לא התנסה הפיקוד בתופעה מעין זו. עברו ימים עד שהצליח מטה המחוז להשתלט על שארית הרכוש בקטמון.

יצחק לוי (לויצה), תשעה קבין, ירושלים בקרבות מלחמת העצמאות (1986), עמ' 219.

קטמון לאחר עצמאות מדינת ישראל

לאחר הקמת מדינת ישראל, יושבה השכונה בידי יהודים, רבים מהם מפליטי הרובע היהודי. המושל הצבאי של ירושלים באותה העת, דב יוסף, הסביר לימים כי "הפתרון הפשוט ביותר היה לקבל לרשותנו את הבתים בקטמון שבעליהם ברחו... בכמה בתים מצאו עוד את השולחן ערוך והקדירות על התנור שהאש כבתה בו זה כבר. תוך חמש שעות סידור שיכון ארעי לכל מפוני העיר העתיקה...".[3] אחד מבתי הכנסת של מפוני העיר העתיקה, "פליטי תש"ח", שוכן ברחוב חזקיהו המלך, ואחר ברחוב השיירות פינת הגדנ"ע זכה לשם "צעקת הדל".

מלבד פליטי העיר העתיקה, יושבו בקטמון עולים ופקידי ממשלה. בשל מצוקת הדיור חולק השטח המקורי של הבתים למספר דירות קטנות. גם מרפסות נאטמו ונבנו תוספות בניה, מה שפגע בחזות הארכיטקטונית של הבתים המקוריים. כמה מהמבנים הוסבו למבני ציבור, כגון בית החולים משגב לדך.

לאחר מלחמת ששת הימים הגיעו כמה מהערבים שנטשו את בתיהם ב-1948 לביקור בשכונה. אחת מהם, האלה סכאכיני, תיארה את אכזבתה ממראה השכונה:

בכל מקום יש סממנים של הזנחה - תריסי הברזל, החלונות והמעקות מעלים חלודה; מבנים מאולתרים מעץ או מפח נבנו על מרפסות כדי להרחיב את אזור המגורים עבור הדיירים החדשים; הגנים יבשו והם מכוסים אשפה

Hala Sakakini, Jerusalem and I, A Personal Record (1990), עמ' 105, מצוטטת אצל דוד קרויאנקר, שכונות בירושלים - טלביה, קטמון והמושבה היוונית (2002), עמ' 188.

מרבית רחובות השכונה קיבלו שמות מתקופת מלחמת השחרור ותקומת ישראל: "השיירות", "מחלקי המים" (בתקופה שבה ירושלים הייתה במצור והמים חולקו במשאיות לשכונות), המצור, "יורדי הסירה", "משמר העם", "החי"ש", "הפורצים" (על שם גדוד של הפלמ"ח), "הפלמ"ח", "הגדוד העברי", "כובשי קטמון", "כ"ט בנובמבר", "החי"מ", "הל"ה", "הגדנ"ע", "חיל נשים", "תל-חי", "בית אשל", "יד מרדכי" ו"נגבה" (שלושה יישובים שעמדו בפני התקפות קשות במלחמת השחרור), "מבצע קדש" ו"נתיב זהרה", על שם זהרה לביטוב.

בתי כנסת

בין פליטי העיר העתיקה המפורסמים שהתיישבו בשכונה היה הרב ישראל זאב מינצברג, שייסד את ה"שטיבלאך" בשכונה. בתי הכנסת רבים נבנו בשכונה, רובם נסגרו לאחר פטירת דור המתיישבים הראשונים בשכונה. הבולטים בבתי הכנסת היו: קרלין, בית הכנסת רמב"ן (שהיה היחיד מבתי הכנסת שנבנה ולא הוקם בבית נטוש), בית הכנסת שערי שמים בו התפלל הרב דב בער אליעזרוב רב השכונה, בית הכנסת שלמי חיים (מופדלי) בו התפלל המקובל הרב יצחק אלפייה, אור אברהם של חסידי ברסלב (בין מתפלליו היו הרב אברהם שטרנהרץ, הרב שמואל הורביץ והרב שמואל שפירא), תפארת ישראל של חסידי בויאן יוצאי בתי הכנסת "ווארשעווער שול" בעיר העתיקה (בו התפללו הרב אריה מרדכי רבינוביץ, הרב יוסף נפתלי שטרן והרב דוד שפירא מחבר הספר "בני ציון"), צעקת הדל ועוזר דלים של עדת הכורדים, בית הכנסת הגר"א לפליטי ימין משה שהוקם על ידי הרב יצחק זאב גולדברג-יאדלר (בנו של הרב בן ציון יאדלר שהיה מוסר בו את דרשתו בליל תשעה באב וכן גיסו הרב שלמה סובול היה מוסר בו שיעור מדי שבוע). בהמשך הוקמו גם בית כנסת של חסידי סאטמר בו כיהנו ברבנות הרב יחזקאל ראטה ואחריו הרב חיים אליהו שטרנברג, בית הכנסת "הכללי" בראשות הרב יהושע דייטש ובו התפלל בהמשך גם חותנו הרב דוד שפרבר ובית הכנסת "הראל". כמו כן התקיימו ב"שטיבלאך" מניינים של חסידי חב"ד וחסידי סלונים.

חסידי סאטמר אף פתחו תלמוד תורה בשכונה ושיכון בשם "רב טוב".

האדמו"ר מבעלז נהג לבוא לשכונה מדי קיץ, ושהה בה עד לאחר הימים הנוראים, בית זה נקנה בשנת תשע"ח על ידי האדמו"ר מערלוי.

בשנת תשי"ג הקים רבי יוחנן סופר שהיה רבה של ערלוי, את ישיבת "אוהל שמעון" על שם סבו. בהתחלה שכנה הישיבה בבית הכנסת של חסידי קרלין שם למדו וישנו ולאחר חצי שנה עברו לבניין של הקונסוליה הסורית ברחוב יותם ובתשכ"א עברה לבניין חדש במגרש הסמוך.

מסוף המאה ה-20

בית החולים משגב לדך

עם השנים, בעיקר מאז שנות ה-70 של המאה ה-20, משפחות בעלות אמצעים, רבות מהן של עולים מארצות הרווחה, החלו לגלות עניין בבתי השכונה. כמה מרוכשי הבתים איחדו מחדש את הדירות שנוצרו ב-1948, וכך נוצרו מחדש בתים מפוארים. בתהליך דומה לשכנותיה, בקעה והמושבה היוונית, ערכם של הבתים בשכונה עלה בהדרגה, והיא הפכה בורגנית יותר באופיה.

במקרים רבים, נבנו קומות נוספות בבתי השכונה. חלק מהמבנים שמרו על צביונם המקורי, אך אחרים, כגון בית אלבינה שברחוב החי"ש ובית זוסמן שברחוב המצור, נבנו בסגנון מודרני יותר.

תהליך חברתי נוסף שעבר על קטמון הוא התחרדות בחלקים מסוימים של השכונה, בעיקר מצד חרדים אמריקאיים ובריטים הנחשבים כפתוחים יותר בהשוואה לעמיתהם הישראלים. בשכונה בתי כנסת רבים לציבור הציוני הדתי, האנגלו-סקסי ולעולים הרבים מצרפת. יש המכנים את שכונת קטמון "הביצה הגדולה" או "הביצה הירושלמית" וזאת בשל ריכוזם הגבוה של הרווקים והרווקות הדתיים המתגוררים בה.

מוסדות ציבור

עם בתי הכנסת ומוסדות החינוך בקטמון נמנים: השטיבלך, בית כנסת יקר, רמב"ן, קריית חנה דוד, אוהל נחמה, ישיבת ערלוי, מכון גבוה ללימודי היהדות ארץ חמדה, ישיבת יד אהרון, בית ספר הדתי חורב, בית ספר ממ"ד ע"ש רבי יהודה הלוי, בית ספר ממלכתי ע"ש הנרייטה סאלד, בית ספר ממלכתי לוריא, תיכון בית-חינוך, התיכון והמכון על שם שלום הרטמן ועוד.

קטמון בספרות

קטמון הופיעה כרקע לספרים לא מעטים. ביניהם נמנים:

מבנים בעלי חשיבות

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949, עם עובד, 1991, עמ' 77, 80, 98.
  2. ^ יואב גלבר, קוממיות ונכבה : ישראל, הפלסטינים ומדינות ערב, 1948. ‫ אור יהודה : דביר, תשס"ד 2004, עמ' 144 ו-172.
  3. ^ דב יוסף, קריה נאמנה, מצור ירושלים 1948 (1960), עמ' 184-183.