קלף

קלף מעור עז

קלף בינוני ופרוש של מזוזה

מגילת אסתר כתובה על קלף

תפילת פיטום הקטורת כתובה על קלף

קלף, קולמוס ודיו - משמשים את סופרי הסת"ם לכתיבת ספרי תורה, תפילין ומזוזות

קלף הוא יריעה דקה העשויה מעור בעל חיים מעובד (בדרך כלל מכבש או עגל), אשר שימש בעבר הרחוק בעיקר לכתיבת מכתבים, ספרים ומגילות. כיום הוא משמש לכתיבת ספרי תורה, תפילין, מזוזות וקמיעות. הקלף שונה מעור רגיל בכך שהוסר ממנו השכבה החיצונית עם השערות, ומעובד במי עפצים או סיד. יתרונו של הקלף הוא עמידותו לאורך שנים. מצויות בידינו מגילות קלף שנכתבו לפני כאלפיים שנה.

מליאורה די קורקי בפרי עטה "היסטוריה וטכנולוגיה של עיבוד קלף" מציינת שקלף לא תמיד לבן : "צ'ניני, אומן מהמאה ה-15, נותן מתכונים לצביעת קלף בצבעים שונים, כולל ארגמן, אינדיגו, ירוק, אדום וצבע האפרסק".

היסטוריה

ב"ילקוט שמעוני" (שמות, פרק יא, רמז קפז) מופיע כי עיבוד עורות בעבר נעשה בעזרת צואת כלבים.

לפי קטסיאס שימוש בעור כחומר לכתיבה עליו היה מקובל כבר בזמנו בממלכת פרס. לפי פליניוס הזקן במאה ה-2 לפני הספירה בגלל רצון שליטי מצרים להיאבק בספריית פרגמון, שהחלה להתחרות בספריית אלכסנדריה, הם אסרו הוצאת הפפירוס מחוץ למצרים, ואז, כאשר אספקת הפפירוס פסקה בימי תלמאי, המציאו אנשי הפרגמון את עיבוד עורות הבהמה לצורכי כתיבה.

בימי הבינים היה נפוץ שימוש חוזר בקלף - פלימפססט.

בהלכה

הקלף הוא אחת משתי השכבות של עור הבהמה. השכבה הנוספת נקראת דוכסוסטוס. היום נהוג לקלף את השכבה החיצונית ולהותיר את החלק הפנימי בלבד. עיבוד שתי שכבות העור בלי לחלקו או לגרדו (מקובל במסורת יהודי תימן) יוצר יריעות המכונות גוויל.

על פי ההלכה, עדיף שספרי תורה, ייכתבו על הגוויל, מזוזות על הדוכסוסטוס, ותפילין על הקלף (ראו הרחבה בערך ספר תורה). אולם, בפועל נהוג לכתוב את כולם על הקלף (למעט יהודי תימן שרבים מהם מקפידים עדיין לכתוב ספר תורה על הגוויל).

המנהג התימני הוא משום שבעיבוד עם סיד כמנהג הספרדים והאשכנזים, אין בעובי העור המתקבל די כדי להיחתך לשני חלקים. לעומת זאת יהודי תימן מעבדים אתו בעפצים מה ששומר על העור ואף מעבה אתו מעט.

וכך מסביר הרמב"ם:

שלושה עורות הן--גוויל, וקלף, ודוכסוסטוס. כיצד: לוקחין עור הבהמה או עור החיה, מעבירין שיער ממנו תחילה; ואחר כך מולחין אותו במלח, ואחר כך מעבדין אותו בקמח; ואחר כך בעפצה וכיוצא בו, מדברים שמקבצין את העור ומחזקין אותו. וזה הוא הנקרא גוויל.

ואם לקחו העור אחר שהעבירו שיערו, וחילקו אותו בעובייו לשניים, כמו שהעבדנין עושין, עד שייעשה שני עורות--אחד דק, והוא שממול השיער, ואחד עבה, והוא שממול הבשר--ועיבדו אותו במלח, ואחר כך בקמח, ואחר כך בעפצה וכיוצא בו: זה החלק שממול השיער, נקרא דוכסוסטוס; וזה שממול הבשר, נקרא קלף.

הלכה למשה מסיניי, שיהיו כותבין ספר תורה על הגוויל, וכותבין במקום השיער; ושיהיו כותבין התפילין על הקלף, וכותבין במקום הבשר; ושיהיו כותבין המזוזה על הדוכסוסטוס, וכותבין במקום השיער. וכל הכותב בקלף במקום שיער, או שכתב בגוויל ובדוכסוסטוס במקום בשר--פסל.

אף על פי שכך היא הלכה למשה מסיני, אם כתב ספר תורה על הקלף, כשר; ולא נאמר גוויל, אלא למעט הדוכסוסטוס, שאם כתב עליו, הספר פסול. וכן אם כתב המזוזה על הקלף או על הגוויל, כשרה; לא נאמר על הדוכסוסטוס, אלא למצוה.

— הלכות סת"ם, פרק א' הלכות ו - ז, מהדורת מכון ממרא

יש לציין שאין מחלוקת בין הפוסקים (בעיקר רמב"ם ושו"ע) לגבי השאלה מה נקרא גוויל היות שכולם מסכימים שאם משאירים את העור כמות שהוא בלי לחלק אותו ובלי לגרד את אחד מצדדיו – הוא הנקרא גוויל.

אלא שנחלקו הפוסקים לגבי הקלף והדוכסוסטוס. שכפי שראינו לעיל שלשיטת הרמב"ם החלק שעליו שער הבהמה הוא הדוכסוסטוס והחלק שקרוב לבשר הבהמה הוא הקלף. ואילו לשיטת השו"ע להפך - החלק החיצוני ששם השיער הוא הקלף והחלק פנימי שלצד הבשר הוא הדוכסוסטוס. וכפי שהובא לעיל.

ויוצא אם כן שכאשר אין מחלקים את העור כותבים עליו בצד שיער לשתי השיטות. ואילו בקלף ובדוכסוסטוס לדעת רמב"ם כותבים בחלקים החיצוניים של העור, ולדעת השו"ע כותבים בחלקים הפנימיים של העור.

אולם לגבי קלף, שהמנהג לכתוב על ה"דרמיס" שהוא קלף שגרדו לו את קליפתו העליונה (הליצה) וכפי שגם מעידים כל הפוסקים. יוצא שהחלק הפנימי כלומר הדרמיס הוא בעצם הקלף לשיטת הרמב"ם וכשר גם כהמנהג. ואם מעבדים אותו בעפצים אז הוא כשר לכל הדעות והשיטות. ראו בהרחבה ב"קישורים חיצוניים".

לקריאה נוספת

מנחם הרן, מגילות הספרים בין קומראן לימי הביניים: עורות יהודיים ונכריים למיניהם ולתקופותיהם, תרביץ, נא (תשמ"ב), עמ' 347–382.

קישורים חיצוניים

קישור לאתר העוסק בהרחבה בעיבוד העור והגדרת קלף ודוכסוסטוס.