קרי וכתיב

קרי וכתיב במקראות גדולות

במסורה (מערכת מסירת הטקסט ושימורו) של המקרא, קרי וכתיב הם ההבדלים בין מסורת הכתיב של ספרי המקרא, התנ"ך, לבין מסורת הקריאה שלו. לעיתים השינוי בין הקרי לכתיב הוא רק באם קריאה, ולעיתים השינוי גדול יותר וכולל הוספת מילה שאינה כתובה או השמטת מילה כתובה. תופעה זו מכונה 'קרי ולא כתיב' ו'כתיב ולא קרי' בהתאמה. בכתיבת ספרי התורה שבבית הכנסת הנוסח הוא כפי מסורת הכתיב, ואילו הקריאה בציבור היא לפי מסורת הקרי. בספרי התנ"ך המודפסים הנוהג הוא שבמילים שיש הבדל בין צורת הכתיב שלהם לצורת הקרי, ה"כתיב" מופיע בגוף הטקסט, ואילו ה"קרי" מופיע בשוליים או בגודל גופן שונה.

משמעותם המילולית של המושגים

ההבנה הרווחת בעבר הייתה כי יש לנקד "קרֵי", ולהבין את המילה בצורת ציווי אקטיבי לקורא: "קרא!". ואולם ההבנה כיום היא שמשמעותה היא "כך נהוג לקרוא", ובניקוד "קְרִי", כדוגמת "כתִיב" ("כך כָּתוּב"). שיטה זו מבוססת גם על הבנת מפעלם של בעלי המסורה כמשמרים מסורת ולא כמדקדקים נורמטיביים, ועל כן אין מקום אצלם למונחים המורים הוראות קריאה. ניקוד נוסף השתמר בכתב יד מהגניזה שבו רשימת מונחים קראית עתיקה, ובה מנוקד: כָּתִיב וקָרֵי.

סוגי קרי וכתיב

ניתן לחלק את הקרי והכתיב לכמה סוגים עיקריים:

מתוך כתר ארם צובא - ישגלנה כתיב, ישכבנה קרי. באדיבות מכון בן צבי

• קרי וכתיב לשם נקיות הלשון - ישנן מילים מסוימות אשר אין קוראים אותן ככתיבתן מפני שהן נחשבות "גסות" מדי. לדוגמה: 'ישגלנה' כתיב - 'יִשְׁכָּבֶנָּה' קרי (דברים, כ"ח, ל'); 'ובעפלים' - 'ובטחֹרים' (דברים, כ"ח, כ"ז); 'לאכול את חריהם ולשתות את שניהם' - 'לאכול את צואתם ולשתות את מימי רגליהם' (מלכים ב', י"ח, כ"ז); ועוד. עם השנים, נשתכח המובן ה"גס" של חלק מן המילים הכתובות, בין השאר עקב העובדה שלא נקראו, אך חילוף הקריאה נשמר.
• קרי וכתיב מחמת קדושה - זוהי תופעה הפוכה לתופעה הקודמת. מילה שמפאת קדושתה היתרה, נמנעו מלאומרה ככתבה. תופעה זו קיימת בשם המפורש (יהו"ה) אשר מפאת קדושתו נקרא לרוב ה' (ולעיתים אֱלֹקִים). עקב תדירות הופעתו וקריאתו הקבועה שלא ככתיבתו, אין 'הערת קרי' על שם ה', וקריאתו השונה מתבטאת רק בניקודו התואם את קריאת השם הנקרא (ובהוצאות חדשות מסוימות אין הוא מנוקד כלל).
• קרי וכתיב דקדוקי - לעיתים, משקף הקרי דקדוק שונה (לרוב מאוחר יותר) מאשר הכתיב. לדוגמה: 'אתי הלכתי' כתיב - 'את הֹלכת' קרי (מלכים ב', ד', כ"ג).
• קרי וכתיב ענייני - במקומות מסוימים נראה שהקרי והכתיב מלמדים גם על מסורות שונות השונות זו מזו בתוכנן הענייני. לדוגמה: 'ואת בניכי תחיי בנותר' - וְאַתְּ וּבָנַיִךְ תִּחְיִי בַּנּוֹתָר' (מלכים ב', ד', ז'); נראה שהכתיב מלמד על הקריאה: 'וְאֶת בָּנַיְכִי תְּחַיִּי בנותר' (תיקון הצורה 'בניכי' ל'בניך' שייך לקטגוריית ה'קרי והכתיב הדקדוקי').
• טעות סופר - במקומות לא מועטים, צורת הכתיב אינה מובנת, והקרי הוא תיקונה.
• שינוי סגנוני - קיימים מקרים רבים שלא שייכים לקטגוריות הנ"ל, ובהם נראה שהשינוי הוא סגנוני בלבד.
• הערת איות - לעיתים הקרי בא להעיר שהאיות חורג מהסטדנרט המקובל. לדוגמה: "לְםַרְבֵּה הַמִּשְׂרָה וּלְשָׁלוֹם אֵין קֵץ" קרי: לְמַרְבֵּה (ישעיהו, ט', ו'). הערות מסורה מעין אלה, אף על פי שהן נחשבות בדרך כלל ל"קרי", אינן משקפות מסורת קריאה חלופית.

מיון צורות הכתיב שנראות כטעות סופר

ערך מורחב – טעות העתקה

כאמור, חלק מצורות הכתיב נראות כטעות סופר שאותן בא הקרי "לתקן". הצורות מתחלקות לכמה סוגים, אשר נמנים גם בחקר התופעות הטקסטואליות הכללי:

• הפלוגרפיה - השמטה של אחת משתי אותיות או מילים דומות. לדוגמה: "הנה ימים נאם ה' ונבנתה העיר לה'" כתיב - "הנה ימים באים נאום ה' ונבנתה העיר לה'" קרי (ירמיהו, ל"א, ל"ז).
• דיטוגרפיה - הכפלה של אות או מילה. לדוגמה: "אל ידרך ידרך הדרך קשתו" כתיב - "אל ידרך הדרך קשתו" קרי (ירמיהו, נ"א, ג').
• שתי מילים לעומת אחת, ואותיות סופיות לעומת אותיות רגילות - ישנן מילים אשר בנוסח הכתיב כתובות כאחת, ובנוסח הקרי כשתיים, ולהפך. לעיתים הופכות עקב כך האותיות הסופיות לרגילות ולהפך (מקובל כי ההבדל הגרפי בין סוגי האותיות אינו מקורי). לדוגמה: "מנהסערה" כתיב - "מן הסערה" קרי (איוב, ל"ח, א'). "מבן ימין" כתיב - "מבנימין" קרי (שמואל א', ט', א').
• חילופי אותיות הדומות פונטית או גרפית - ישנן אותיות הדומות גרפית, ועל כן הבלבול ביניהן קל. עם זאת, לעיתים ההחלפה מתרחשת בשדה הפונטי, שכן חלק מהן גם דומות בהגייתן. החילופים הם: י/ו, ח/ה, ועוד. דוגמה: 'ויעואל' כתיב - 'ויעיאל' קרי (דברי הימים ב', כ"ט, י"ג).
• שׂיכול אותיות - לעיתים ההבדל בין הקרי והכתיב הוא במיקום האותיות. לדוגמה: 'ויקלהו' כתיב - 'ויקהלו' קרי (שמואל ב', כ', י"ד).

יצוין, כי פעמים רבות קשה להבחין מתי התופעה היא טקסטואלית ומתי היא נובעת מדרך דיבור ייחודית, אשר היא בפני עצמה יכולה להיות מושפעת מתופעות טקסטואליות (דוגמה לכך היא המילה 'ליסטים', אשר מהווה שיבוש של 'ליסטיס'; כיום כבר אין רואים את המילה כטעות טקסטואלית, אלא כמילה תקנית). על כן, אין במיון זה משום הצבעה חד-משמעית על כך שהקרי הוא 'תיקון' של טעויות סופר שנפלו בטקסט. וראו להלן, בדיון בטעמיה של התופעה.

ההתייחסות לתופעה בתלמוד

תופעת הקרי והכתיב הייתה מוכרת לחז"ל. כך נאמר בתלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף ל"ז עמוד ב':

אמר רבי יצחק: מקרא סופרים ועיטור סופרים, וְקַרְיָין וְלָא כְּתִיבָן וּכְתִיבָן וְלָא קַרְיָין (=היינו, 'קרי ולא כתיב' ו'כתיב ולא קרי'), הלכה למשה מסיני.

לאחר מכן מובאת רשימה של כל אותן תופעות (אולי רשימת המסורה העתיקה ביותר הידועה), כאשר רוב התופעות אינן מן התורה אלא מן הנביאים והכתובים. למעשה, כל התופעות של 'קרי ולא כתיב' ו'כתיב ולא קרי' אינן מן התורה (למעט אחת הנתונה במחלקות גרסאות, וגם היא לא לפי גרסת המסורה שלנו בתורה). ועל כן מסתבר שלמונח 'הלכה למשה מסיני' בהקשר הזה יש משמעות כללית יותר (שהרי לא מסתבר שמשה רבנו ייתן את הקרי והכתיב של ספרים שטרם נכתבו בימיו), במובן של 'תופעה קדומה מאוד', ואולי אף קדומה כקדמות הטקסט עצמו.

כן קיימים בתלמוד דיונים האם 'יש אם למקרא' או 'יש אם למסורת', היינו, האם הנוסח העיקרי לעניין מדרש ההלכה הוא הנוסח הנקרא או הנוסח המסור בכתב.

קרי וכתיב, בקטגוריה של שינוי הקריאה, לצורך 'נקיות הלשון', מוזכרת בתלמוד במסכת מגילה (דף כה):

תנו רבנן: כל המקראות הכתובין בתורה לגנאי קורין אותן לשבח כגון (דברים, כ"ח, ל') ישגלנה ישכבנה (דברים, כ"ח, כ"ז) בעפולים בטחורים (מלכים ב', ו', כ"ה) חריונים דביונים (מלכים ב', י"ח, כ"ז) לאכול את חריהם ולשתות את מימי שיניהם לאכול את צואתם ולשתות את מימי רגליהם (מלכים ב', י', כ"ז) למחראות למוצאות.

קרי וכתיב בקטגוריה של שינוי הקריאה, כדי לשמור על קדושת שם ה', מוזכרת בתלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף נ' עמוד א':

אמר רב נחמן בר יצחק: לא כעולם הזה העולם הבא; העולם הזה - נכתב ביו"ד ה"י ונקרא באל"ף דל"ת, אבל לעולם הבא כולו אחד - נקרא ביו"ד ה"י ונכתב ביו"ד ה"י... ר' אבינא רמי (=הקשה) כתיב (שמות, ג', ט"ו) זה שמי לעלם - וזה זכרי לדור דור! (ותירץ:) אמר הקב"ה: לא כשאני נכתב אני נקרא; נכתב אני ביו"ד ה"א, ונקרא אני באל"ף דל"ת.

סימון הקרי והכתיב

המעבר ממסורת בעל פה, להוראות כתיבה ולהוראות קריאה

בטרם התגבשה המסורה, אשר ביקשה לקבוע במדויק, בכתב, את נוסחו של המקרא על אותיותיו, ניקודו וטעמיו, עברו מסורות אלו בעל פה. דברים אלו נכונים גם לגבי תופעת הקרי והכתיב. בתחילה, הכתיב היה פשוט צורת הכתיבה, והקרי - הצורה שבה קראו את הטקסט, ואכן לא קיימות עדויות בכתובים לסימוני קרי וכתיב בתקופה שלפני בעלי המסורה, בתעודות דוגמת מגילות מדבר יהודה.

רק בתקופתם של בעלי המסורה, עם הניסיון לקבוע את הנוסח המדויק של המקרא בכתב, נתקלו בעלי המסורה בשאלה כיצד מסמנים בטקסט גם את צורת כתיבתו וגם את צורת קריאתו, במקרה של שוני ביניהן. בשלב הראשון הפתרון היה לסמן נקודה או נקודתיים על המילים שבהם הקריאה שונה מן הכתוב. בהמשך נכתבו אותיות שונות לצורך הסימון. וכך כותב פרופסור ישראל ייבין:

בכתבי-היד העתיקים, התיבות שבטקסט שקריאתן שונה מכתיבתן מסומנות בסימן בלבד. יש כתבי יד, בעיקר בניקוד ארץ-ישראלי, שבהם רשומה נקודה מעל לתיבה שביחס אליה הקרי שונה מן הכתיב, בלא כל סימן נוסף. באחרים מסומנות נקודתיים בגיליון השורה שיש בה תיבה כזו.

בכתבי-יד מרובים יותר כתוב בגיליון השורה שיש בה כתיב וקרי סימן כעין נ סופית גדולה, ן, בלא כל הערה נוספת. סימן זה מצוי בכתבי-יד ארץ-ישראליים, בבליים וטברניים כאחד, ומשמש בכתבי-יד מרובים עד המאה הי"ב בקירוב

שיטת סימון זו, על ידי נקודות או אותיות, רווחה בתקופה שלפני התקנת סימני הניקוד והשימוש השיטתי בהם. הסימון הורה לקורא להיזהר מלקרוא כנוסח הכתוב, ולהיזכר במסורת הידועה אודות הדרך הנכונה לקרוא מילה זו.

עם התפתחות הניקוד, שנועדה להקל על הקורא ולהעביר לכתב את מסורת הקריאה, התפתחה גם שיטת סימון הקרי להערות "קרי", בהן נכתב במפורש באיזו דרך יש לקרוא את המילה, אף על פי שהיא כתובה בצורה אחרת. נוסף למוטיבציה של המסרנים להעלות על הכתב את כל פרטי מסורת הקריאה, באופן ברור, הם הוכרחו לכתוב מפורשות בשוליים את דרך הקריאה הנכונה של המילה, שהרי לא יכלו לכתוב רק את ה"כתיב" ולנקדו, כיון שהניקוד הוא חלק ממסורת הקריאה, שאינה שייכת לכתיב. את המילה "עפלים", לדוגמה, לא יכלו לנקד עְפֹלִים על פי הניקוד של המילה טחורים, שהרי אין זה הניקוד של המילה הכתובה. לכן, בשלב הניקוד, עברו המסרנים לכתוב בשוליים את המילה הנקראת במלואה, בתוספת המילה "קרי".

כתוצאה מתהליך זה, קיימות בהערות הקרי והכתיב תופעות חריגות, ובהן הערת קרי אשר איננה משקפת קריאה שונה, אלא משמעות שונה (כדוגמת "לא" לעומת "לו"). להערה זו הייתה משמעות למסורה בהיותה הערת כתיב, שכן היא באה למנוע מהסופר לכתוב בטעות בצורה הנראית לו נכונה (ישנן הערות דומות לכך, מסוג "סבירין", דהיינו, סבורים לכתוב בצורה מסוימת, אך אין לכתוב כך). כהוראת קרי אין לכך פועל יוצא (שהרי קוראים את המילה באותה צורה), אלא רק כהוראת משמעות.

צורות ניקוד והטעמה של הכתיב

כתר ארם צובה (מלכים א' ז, מה) - אותיות הכתיב מנוקדות לפי קריאתן בקרי. באדיבות מכון בן צבי

החלוקה שערכו אנשי המסורה בין הכתיב לקרי העמידה אותם בפני בעיה לא פשוטה: כל מילה במקרא הם ניקדו והטעימו בצורה המתאימה לה. מה יעשו למילה שאינה נקראת כפי שהיא נכתבת? והרי הניקוד, במהותו, אמור היה לשקף את צורת הקריאה, ולא את צורת הכתיבה, גם כאשר זו שיקפה צורת קריאה שונה. נראה שהאפשרות להשאיר אותה חסרת ניקוד ולנקד בצורת ה'קרי' שבשוליים נראתה לא נכונה, שהרי את הטעמים ודאי יש להשאיר בפנים, שהרי הם חלק מן המערכת המוזיקלית של כלל הפסוק; ואין היגיון בהבדלה בין הניקוד לטעמים.

הפתרון היה לנקד את המילה הכתובה בצורה של המילה הנקראת, יחד עם סימון להערת הקרי. כך, קורא מיומן יוכל לקוראה על פי הניקוד הזה, ביודעו את הניקוד הנכון בקריאה. בעניינים אלו יש מחלוקות לא-משמעותיות בין כתבי היד הקדומים של המקרא - אם לנקד את אותיות המילה כניקוד של הקרי, גם אם סדר האותיות שונה (כך נוקד בכתר ארם צובא), או לנקד בסדר המילה הנקראת, מבלי להתייחס תחת אילו אותיות הניקוד (כך בחלק של כתבי היד וכך בדפוסים הרגילים).

בכל מקרה, הערת הקרי הייתה חלק מהערות המסורה, והיא עצמה לא הייתה מנוקדת. לפיכך, היה על הקורא לשלב בין נוסח האותיות של הערת הקרי, לבין הניקוד המסומן על אותיות הכתיב. במהדורות התנ"ך המאוחרות החליטו לנקד גם את הקרי עצמו, על מנת לעזור לקורא לקרוא ברהיטות; אך שיטה זו, לנקד גם את הקרי, קיימת גם בכתבי יד קדומים בודדים, בעיקר בכתבי היד בעלי הניקוד הבבלי.

שלב נוסף בהתפתחויות נוצר בתקופה החדשה, כאשר היו שהסתייגו מצורת ההצגה של ניקוד הכתיב, שכן הדברים נראים כאילו יש לקרוא את הכתיב בניקוד של הקרי, דבר שוודאי אינו נכון. על כן, למשל, תנ"ך קורן אינו מנקד כלל את הכתיב, אלא אך ורק את הקרי. צורה אחרת, שבה נקטו בעיקר חוקרים, היא לשער את דרך הקריאה המקורית של הכתיב ולנקד על פיה. כך, למשל, מנוקד הכתיב במהדורת ביבליה הבראיקה שטוטגרטנסיה. עם זאת, לשיטה זו יש חיסרון בולט והוא שקשה לדעת את צורת הכתיב המקורית, ללא מסורת בעל פה, וגם לא ברור אם אכן לכל צורת כתיב הייתה קריאה אי-פעם, או שרק נכתבה כך.

בימינו הולכות ויוצאות מהדורות של התנ"ך או של ספרים ממנו (בעיקר תהילים) שכל מטרתן הוא להקל על הקורא לקרוא באופן הנכון. כחלק מן השינויים הנעשים, מכניסות חלק מן ההוצאות את הקרי לגוף הטקסט; יש הכותבים בסוגריים את הקרי, ולאחרונה גם יש ההופכים את הקערה על פיה, וכותבים את הקרי כחלק מהטקסט, ובסוגריים, או אף בשוליים, את הכתיב.

ישנם סוגי קרי וכתיב תדירים, שבעבורם אין ציון מיוחד בשוליים. כך לדוגמה השם המפורש כנזכר לעיל, אשר אין עליו הערת קרי (על אף שאינו נקרא ככתבו), אלא הוא מנוקד, בכתבי היד הקדומים ובדפוסים (בשינויים קלים), בניקוד המילה הנקראת (יְ-ה-וָֹ-ה לקריאת 'אדֹנָי' ו'יֳ-הֹ-וִ-ה' לקריאת 'אלהים'). כתוצאה מניקוד זה היו גם שחשבו שזוהי קריאת השם הנכתב, וכך אף התקבע באנגלית (Jehovah). בעקבות בלבולים מעין אלה הוחלט במהדורות תנ"ך שונות, בהן תנ"ך קורן, שלא לנקד כלל את השם המפורש.

צורה נוספת היא המילה 'ירושלַ ִם', אשר עקב תפוצתה הרבה במקרא, אין בה הערת קרי, אלא ניקוד של חיריק הרומז שיש להשלים את ה-י' החסרה במילה. באופן דומה מטופלת המילה 'הוִא' בתורה, הבאה תמיד (מלבד אחד-עשר מקומות) ככינוי רומז לנקבה, במקום 'היא', אך נקראת בצורה זו.

ישנן גם צורות נוספות, שבהן יש מחלוקת בין כתבי היד והמהדורות השונות, האם ואיך לסמן את חילופי הקרי והכתיב. כך, מילה המסתיימת בחולם לפני ה' (כדוגמת שילֹה), ישנן מהדורות המסמנות הערת קרי ('שילו'), וישנן פשוט המנקדות זאת. כן קיימת מחלוקת בשאלה של ניקוד צורות חסרות י' שאינה נקראת כדוגמת 'ידָו', 'עלָו', אשר יש המסמנים זאת ככתיב וקרי (ידיו, עליו). למעשה, כתבי היד הקדומים אינם נוקטים באחידות בנושא זה, כאשר לעיתים הם מסתפקים בהערת מסורה המציינת על חסרון אות או ייתור אות, במקום לסמן זאת כקרי וכתיב. נראה שהדבר היה נתון לשיקול הדעת של המסרנים-נקדנים, כאשר ניתן לראות גם בכתר ארם צובה עצמו שלעיתים מסרנו הנודע, אהרן בן אשר, שינה את דעתו מסימון קרי לסימון מסורה אחר או להפך.

במהדורות התנ"ך המודרניות קיימת גם כן חוסר אחידות בנושא זה. ישנן מהדורות שהלכו בעקבות כתב יד מסוים, יש שלא נקטו עקיבות נראית לעין, ויש שנקטו שיטה המצמצמת יותר את הערות הקרי.

היחס בפרשנות המקרא לצורות הקרי והכתיב

בקרב הפרשנים המסורתיים ניתן להצביע על שתי מגמות בפרשנות הקרי והכתיב: גישה אחת (רס"ג ורד"ק) מתאמצת לפרש בכל מקום את הקרי כמו גם את הכתיב, כשתי קריאות מקבילות ואפשריות. גישה שנייה (ראב"ע ור' יצחק אברבנאל) מעדיפה במובהק את הקרי כקריאה הבלעדית. במחקר המודרני אין התייחסות רבה לשאלה זו, ואולם פעמים מנסים להכריע איזו מן הצורות היא "נכונה" ומקורית יותר, כשם שהדבר נעשה לגבי חילופי נוסח.

שאלת היחס לקרי ולכתיב קשורה באופן הדוק לשאלת מהותה של התופעה ומשמעותה, ומכאן נגזרות הגישות השונות.

הסברים לתופעה

תופעת הקרי והכתיב היא תופעה ייחודית למסירת התנ"ך, ורבו ההסברים לה במהלך הדורות.

הסברים מסורתיים

כפי שראינו, בתלמוד נאמר (לפחות על חלק מן התופעות) שהן 'הלכה למשה מסיני'. נראה שהכוונה היא רק לתופעות הנמצאות בתורה, וגם בתורה עצמה לא ברור האם מדובר על כל התופעות או רק על חלקן.

רד"ק כתב:

ונראה כי המלות האלה נמצאו כן, לפי שבגלות הראשונה אבדו הספרים ונטלטלו, והחכמים יודעי המקרא מתו, ואנשי כנסת הגדולה החזירו התורה לישנה, מצאו מחלוקת בספרים והלכו בהם אחר הרֹב לפי דעתם; ובמקום שלא השיגה דעתם על הבירור כתבו האחד ולא נקדו, או כתבו מבחוץ ולא כתבו מבפנים, וכן כתבו בדרך אחד מבפנים ובדרך אחר מבחוץ.

— רד"ק, הקדמה לפירוש על נביאים

לדעה זו, שהכתיב והקרי מהווים חילופי נוסחאות, שותפים פרשנים נוספים, כגון האפודי והמאירי.

חלק על כך פרשן המקרא ר' יצחק אברבנאל, שכתב:

ועצתם רחקה ממני. כי איך אוכל בנפשי להאמין ואיך אעלה על שפתי, שמצא עזרא הסופר ספר תורת האלוקים וספרי נביאיו ושאר המדברים ברוח הקודש מסופקים בהפסק ובלבול, וספר תורה שחסר ממנו אות אחת פסול, וכל שכן בקרי וכתיב שבאו בתורה... יחסרו כמה וכמה מהאותיות. והנה זאת נחמתנו בענייננו שתורת השם אתנו בגלותנו... העניין אצלי הוא שעזרא ואנשי כנסת הגדולה מצאו ספרי התורה בשלמותם ותמותם כמו שנכתבו... עזרא עיין במקרא והדברים נראו אליו זרים כפי טבע הלשון וכוונת הסיפור וחשב שהיה זה לאחד מב' סיבות: אם שכיוון הכותב בדברים הזרים ההם סוד מן הסודות מסתרי התורה כפי מעלת נבואתו ועומק חכמתו ולכן לא מלאו ידו לגשת ידיו למחוק דבר מספרי האלוקים... כי הבין בדעתו שבחכמה יתירה נכתבו כן... ולכן הניחם בכתב מבפנים כמו שנכתב, האומנם שם מבחוץ הקרי שהוא פירוש הכתוב הזר ההוא, כפי טבעו הלשון ופשיטות העניין.

אם כן לשיטתו, אין מדובר בחילופי נוסח, אלא בתיקון ופירוש בלבד. דברים דומים כתב על הנביא ירמיהו, שלא היה בקי בדקדוק הלשון, ועל כן רבו בספרו מקרי הקרי והכתיב, משום שהוצרכו אנשי כנסת הגדולה להוסיף ביאור על פי הדקדוק.

על שיטות אלו חלקו רבים, ובהם הרדב"ז, הרשב"א, והמהר"ל, שכתב:

לא כמו קצת אשר הם מן בעלי הדקדוק וקצת מן האחרונים, ראוי היה להם שילחכו עפר בלשונם ולא היו כותבים דעתם, וכמה חסרי דעת קבלו דעתם כאילו היה דבר פשוט בלי חולק כלל... ומדברים דברים כאלו שולח יד בנביאים, ודברו דברים אשר לא זכרם אדם מעולם, שהנביאים לא ידעו לשון; ואין להשיב על דברי בורות כאלו, ומכל שכן כי אלו האנשים סרו מן דרכי החכמים ז"ל וכאילו הם חכמים יותר מרבותינו ז"ל... ואמרו דברי בורות וסכלות גמור אין להשיב על דברי בורות...

דעתם של מפרשים אלו היא כמובא בחז"ל, שהקרי והכתיב ניתנו יחד על ידי הכותב. בטעם הדבר כתבו מהר"ל והמלבי"ם, שהכתיב מרמז על סודות עמוקים, ועל כן דווקא הוא נדרש על ידי חז"ל. כן נתנו הסברים ברוח זו כמה מפרשני זמננו המסורתיים, שהכתיב מלמד על מחשבתן של הנפשות הפועלות, וכיוצא בזה.

אצל חז"ל ואצל דרשנים שונים במשך הדורות מופיעים דרושים שונים לגבי הקרי והכתיב. לדוגמה מביא השפת אמת לגבי הפסוק בתהלים, ק', ג': "ולו אנחנו עמו וצאן מרעיתו" (הכתיב: "ולא". הקרי "ולו") - כי רק לאחר שאדם מבטל את הישות העצמאית שלו (והוא מעין "לא" קיים), או אז יוכל להיות שייך באמת ובתמים ("לו") - לה'.

גישה נוספת מצויה בקטע מסורה מאת מסרן אנונימי קדום, הכותב:

יש לנו שנאמר כי בשני זמנים ובשני עתים דבר הנביא ובשני מקומות, פעם דבר והוכיח "בעפלים" ופעם דבר "בטחרים" (דברים כח, כז), וצוה לכתוב אחד מבחוץ ואחד מבפנים.

הסברים במחקר המודרני

במחקר המודרני נדונה תופעה זו בהרחבה, וניתנו לה כמה וכמה הסברים.

הסבר אחד (גרינץ, ברגשטרסר) הוא שהקרי הוא הצעת תיקון של בעלי המסורה לטקסט שהיה נראה בעיניהם משובש. על שיטה זו הקשו, שהדבר מנוגד לרוח חכמי המסורה שראו עצמם כמשמרים את הנוסח הקדמון דווקא. ועוד, כפי שציין ייבין ("מבוא למסורה הטברנית"): "יש מקומות (אמנם נדירים ביותר), שבהם הקרי אינו עדיף על הכתיב, ואף גרוע ממנו, כגון: הוצא (בראשית, ח', י"ז) - היצא קרי; מגדיל (שמואל ב', כ"ב, נ"א) - מגדול קרי".

גישות אחרות גורסות (כלשונו של ייבין): "שהיה מעין כתב-יד מופתי ארכיטיפוס, והרשום בו נקבע ככתיב, ואילו הקרי הוא שינויי נוסחאות מכתבי-יד אחרים. אחרים סבורים שהיו שניים או שלושה כתבי-יד מופתיים והערות כתיב וקרי נוצרו על ידי השוואת נוסחאותיהם; נוסח הטופס הנבחר או נוסח הרוב הוכנס לפנים, ונוסח הטופס השני, או המיעוט, נרשם בגיליון, כקרי. הצעה אקלקטית רואה בהערות אלו הצעות תיקון של בעלי המסורה על יסוד כתבי-יד". ואולם ישנו קושי גדול בהצעה זו, שכן תמיד ישנו רק קרי אחד לכל כתיב, ואין זה מסתבר שתמיד הייתה רק חלופת נוסח אחת. ועוד: בעלי המסורה הכריעו לא מעט בין כתבי היד שלפניהם, ואילו כאן הם נמצאו מנציחים את המחלוקות שבין כתבי היד.

מסיבות אלה הציע הרב מרדכי ברויאר, שהקרי והכתיב משקפים מסורת קריאה ומסורת כתיבה שונות. דבר זה נובע מכך שבעלי המסורה, לכשרצו לקבוע נוסח מהימן ומקובל של המקרא, גם של כתיבתו על אותיותיו וגם של קריאתו על ניקודו וטעמיו, קבעו את הנוסח הנכתב לפי רוב סופרים מהימנים, ואת הנוסח הנקרא על פי רוב קוראים דווקנים. ומדרך הטבע היו שינויים בין שתי המסורות, שהרי במסורות הסופרים מצויה יותר ההקפדה המדויקת גם על צורות 'משונות' מחד, כמו גם טעויות סופרים מאידך, ואילו בקרב הקוראים לא שייכות טעויות סופרים, אך ייתכן שינוי של הקריאה לפי הצורה המתקבלת יותר בפי הקורא ובאוזני השומעים. קיימים יחסי גומלין בין השתיים, אחרי אשר הקוראים משתמשים בנוסחם הכתוב של הסופרים, ואילו הסופרים שומעים את קריאתם של הקוראים; אולם בסופו של חשבון, שתי מסורות הן, ונכתבה מסורת הכתיבה - בפנים הנוסח, ואילו מסורת הקריאה נכתבה בצד, כהערת מסורה. מעין גישה זו נקט גם שאול לוין.

מימון כהן, שחקר את התופעה מן ההיבט הבלשני, מחזיק בדעה הקרובה לזו של הרב ברויאר, ואולם לשיטתו הכתיב והקרי אינם מייצגים קריאות שונות, אלא שתי הצגות אפשריות של קריאה אחת. כהן אינו מרחיק את האפשרות שהקרי והכתיב קדומים כטקסט עצמו, כנובע מאופיים הייחודי של כתבי הקודש, אשר היו כבר מתחילתם (ואף לפני כן) טקסטים נקראים.

יוסף עופר שגם הוא סבור שהכתיב והקרי משקפים מסורת כתיבה ומסורת קריאה שונות, מדגיש ששורש התופעה נעוץ באופי הכפול של המסורה, ואין מדובר במעשה חד-פעמי של עריכה או תיקון שאירע בנקודה היסטורית כלשהי, אלא בתופעה קדומה שתהליך התקנת סימני הניקוד העלה אל פני השטח.

מניין מקרי הקרי והכתיב

מספר הערות הקרי בספרי המקרא
ספר	מספר הערות קרי	מספר מילים	אחוז הערות הקרי
בראשית	10	20,512	0.0488%
שמות	6	16,723	0.0359%
ויקרא	3	11,950	0.0251%
במדבר	7	16,368	0.0428%
דברים	6	14,294	0.0420%
סה"כ תורה	32	79,847	0.0401%
יהושע	29	10,015	0.2896%
שופטים	20	9,771	0.2047%
שמואל	124	24,228	0.5118%
מלכים	103	25,345	0.4064%
ישעיהו	49	16,920	0.2896%
ירמיהו	131	21,673	0.6044%
יחזקאל	78	19,123	0.4079%
הושע	6	2,379	0.2522%
יואל	1	967	0.1034%
עמוס	2	2,053	0.0974%
עובדיה	0	291	0%
יונה	0	690	0%
מיכה	4	1,395	0.2867%
נחום	4	558	0.7168%
חבקוק	0	670	0%
צפניה	1	765	0.1307%
חגי	1	568	0.1761%
זכריה	6	3,127	0.1919%
מלאכי	0	876	0%
סה"כ נביאים	559	141,414	0.3953%
תהילים	61	19,479	0.3132%
איוב	32	6,912	0.4630%
משלי	61	8,392	0.7269%
שיר השירים	3	1,251	0.2398%
רות	12	1,286	0.9331%
איכה	20	1,491	1.3414%
קהלת	9	2,997	0.3003%
אסתר	13	3,045	0.4269%
דניאל	125	5,924	2.1101%
עזרא	28	3,778	0.7411%
נחמיה	22	5,284	0.4164%
דברי הימים	77	23,801	0.3235%
סה"כ כתובים	463	83,640	0.5536%
סה"כ תנ"ך	1,054	304,901	0.3457%

השאלה כמה פעמים מופיעה תופעת הקרי והכתיב בתנ"ך תלויה במידה רבה בשיטת הסימון של כתבי היד, המהדורות והחוקרים השונים, כמו גם בגרסאות הנוסח השונות. ההערכות נעות בין 800 ל-1,500 היקרויות. אלו אינן כוללות מקרים של 'קרי קבוע', שמרוב רגילותו אינו מצוין במיוחד, כדוגמת שם ה', או המילה 'ירושלַ ִם'.

מימון כהן, שבדק את מקרי הקרי והכתיב בכתר ארם צובא בתורה ובנביאים ראשונים, ערך חלוקה לפי המשמעות הלשונית שלהן. נתוניו העלו ש-35% מהמקרים שייכים לתורת הצורות, 27% לענייני תחביר, 26% לכתיב, ו-12% למילון וסגנון. מדגם שערך כהן ביתר הספרים העלה שככל הנראה אין הבדל מובהק בין ספרי התנ"ך השונים לעניין זה.

ספירת הערות קרי וכתיב בספרי התנ"ך

להלן (משמאל) טבלה, שבה מצוין מספר הערות הקרי והכתיב בכל אחד מספרי התנ"ך. הספירה מבוססת על מהדורת התנ"ך של הרב ברויאר, אשר נוטה לצמצם במספר הערות הנוסח (אף כנגד כתר ארם צובא, שעליו הוא נסמך במובנים רבים אחרים). לצורך השוואה, נוסף טור שבו מובא מספרן של כלל המילים בכל ספר. הנתונים הם מתוך קונקורדנציה 'אבן שושן'. הספירה נעשתה בצורה ממוכנת, וייתכנו בה טעויות עקב כך.

משמעות הספירה

לספירת הערות הקרי בספרי המקרא השונים ישנה משמעות לא מבוטלת. לדוגמה, ניתן לראות כי בתורה מעטות הערות הקרי. עובדה זו עולה בקנה אחד עם הסברים הכורכים את הקרי והכתיב בשינויי מסירה, אך מקשה על המסבירים את הכתיב השונה מהקרי כמרמז על סודות עמוקים, שהרי מקובל לחשוב כי דווקא בתורה צריכים להיות הסודות הגדולים יותר.

אברבנאל ציין את המספר הגדול של הערות הקרי בספר ירמיהו כמרמז, לדעתו, על חוסר הכשרתו של ירמיהו כנואם ("נער אנוכי"). היו חוקרים מודרניים שקשרו זאת עם העובדה שלשונו של ירמיהו הייתה לשון "עממית" (במטרה לפנות לקהל שומעיו בצורה מיטבית), ועל כן הקרי היה צריך "לתקן" אותה רבות.

המלבי"ם הצביע על המספר הלא-חריג של הערות הקרי בספר מלכים כסתירה לטענת אברבנאל, שהרי על פי המסורת, ירמיהו הוא זה שכתב אותו. עם זאת, טענתו שלו, שהקרי מרמז על סודות, מוקשה כאמור מספירת הערות הקרי בתורה.

בספר דניאל יש הערות קרי רבות מאוד, וניתוח התופעה מראה שהן מציינות בעיקר מערכת דקדוקית שונה של מסורת הכתיב ומסורת הקרי.

בספרים המאוחרים (עזרא, נחמיה, דברי הימים ועוד) ישנן הערות קרי לא מעטות. דבר זה מקשה על שיטת רד"ק, הטוען כי הקרי והכתיב הוא תוצאה של גלות בבל, ועזרא הוא שקבע אותו. עם זאת, ניתן להרחיב את טענת רד"ק ולומר שלא רק גלות בבל גרמה לשינויים אלא גם שיבושים שאירעו במהלך השנים שלאחר מכן, ולא רק עזרא אחראי לקרי והכתיב אלא גם בעלי מסורה מאוחרים יותר.

לקריאה נוספת

• מימון כהן, הכתיב והקרי שבמקרא: בחינה בלשנית של חילופי מסורות מושתתת על נוסח המקרא שבכתר ארם צובה, הוצאת מאגנס.
• שלמה במברגר, על קרי וכתיב ירושלים תשס"ד.

קישורים חיצוניים

• יוסף עופר, כתיב וקרי : פשר התופעה, דרכי הסימון שלה ודעות הקדמונים עליה,‫ לשוננו ע (תשסח) 55-73. המשך
• מנחם בן יצחק, קרי וכתיב - התייחסות חז"ל והפרשנות המסורתית לתופעת הקרי והכתיב במקרא
• הרב מרדכי ברויאר, אמונה ומדע בנוסח המקרא
• קרי וכתיב, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
• בעלי המסורה ומפעלם, הספרייה הווירטואלית, מט"ח
• י' אייזנשטיין, אוצר המדרשים, מדרש כתיב ולא קרי, מדרש קרי ולא כתיב, מדרש חסרות ויתרות
• אברהם נפח, קרי וכתיב, לוח קרי וכתיב עם הסבר לכל אחד (באתר "תורה ושפתה")

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0