רבי זירא

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


שגיאות פרמטריות בתבנית:אישיות רבנית

פרמטרים [ שנות הפעילות ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

רבי זירא
רבותיו רב הונא, רב יהודה, רבי יוחנן
תלמידיו רבי ירמיה, רבי אבא בר זבינא, רבי יצחק עטושיא
בני דורו רבה, רב יוסף

רב זירא (כשמוזכר בתלמוד הבבלי, קודם סמיכתו) רבי זירא (בבבלי, לאחר סמיכתו, לפי רש"י. לפי תוספות אלו שני חכמים שונים) או רבי זעיראתלמוד הירושלמי) - אמורא בבלי, ואחר כך ארץ ישראלי, בדור השלישי. מעתיקים שונים החליפו בטעות בינו לבין רבי זירא השני שחי בדור הרביעי והחמישי לאמוראים.

חייו

רבי זירא נולד למשפחה שהתייחסה ככהנים, אביו של רבי זירא היה מוכס, ומוזכר בגמרא כאדם כשר וישר במיוחד[1].

בהיותו בבבל, למד בישיבת סורא ובישיבת פומבדיתא, אצל רב הונא ורב יהודה בר יחזקאל. מסופר כי הוא השתוקק לעלות לארץ ישראל, אותה חיבב מאוד והפליג בשבחיה ("אוירא דארץ ישראל מחכימא", "שיחתן של בני ארץ ישראל תורה" ועוד), ולבסוף אכן עלה אליה, למרות התנגדות רבו, רב יהודה, שטען כי אסור לעלות לארץ ישראל מבבל. לפני עלייתו צם 100 תעניות כדי לשכוח את התלמוד הבבלי וללמוד תלמוד ארץ ישראל ביישוב הדעת ודעה צלולה[2].

כשעלה לארץ ישראל התיישב בטבריה ולמד אצל רבי יוחנן, ריש לקיש ותלמידיהם: רבי אמי, רבי אסי ורבי אלעזר, וכן בבית מדרשו של רבי יהודה נשיאה השני[3]. בר הפלוגתא העיקרי שלו היה רבי אבא בר ממל. רב שמואל בר יהודה כינה אותו ואת רב שמואל בר רב יצחק "גדולי הדור"[4].

במאה הצומות ניכר יחסו לבבל מול ארץ ישראל, יש הרואים כך גם בביטויו 'הני בבלאי טפשאי'[5]. מלבד מאה צומות אלו צם עוד פעמיים סדרה של מאה צומות.

הכינוי "זעירא" (קטן בארמית) ניתן לו בשל קומתו הנמוכה (ובהגייה הבבלית שמשמיטה עיצורים גרוניים: זירא). היה מכונה בפי חבריו 'קטינא חריך שקי' בארמית- 'הקטן חרוך השוקיים'. שרבי זירא היה מופלג בחומרות וסגפנות, והקפיד שלא למלא פיו שחוק מחשש קלות ראש[6]. ומסופר שהיה בודק את גופו באש התנור אם שולטת בו האש עד שפעם אחת משום הקפדת החכמים נחרכו שוקיו מהאש[7] הוא אהב להתעסק בחיפוש נוסחאות קדומות לדברי חכמים וגם בקירוב רחוקים. מסופר שקירב את בריוני טבריה על מנת להחזירם בתשובה, דבר שהחכמים בדורו לא ראו בעין יפה, אולם אחרי שנפטר, חזרו אותם בריונים בתשובה מפחדם שאין מי שיתפלל עליהם כעת ויצילם מעונש בעולם הבא[8]. רבי זירא זכה לאריכות ימים, ונפטר בשיבה טובה.

במסכת מגילה מתואר גורלו המופלא של רבי זירא כאשר קיים מצוות סעודת פורים עם חברו רבה:

רבה ורבי זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי. איבסום. קם רבה שחטיה לרבי זירא. למחר בעי רחמי ואחייה. לשנה אמר ליה: ניתי מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי. אמר ליה: לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא

מגילה, ז, ב

הוא סירב לקבל מתנות בטענה שזו סגולה להאריך ימים שהרי "שׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה", אבל כאשר קראו לו לבית הריש גלותא הוא הסכים לבוא והסביר שבני הריש גלותא מתכבדים בכך שהוא מגיע לביתם, וכבוד זה נחשב כתשלום[9].

בנו, חכם בשם אהבה, מוזכר בתלמוד[10].

חבריו

על חבריו נמנה רב נחמן, עמו דן. אחת הסוגיות הידועות במסכת בבא מציעא היא סוגיית "תקפה אחד בפנינו"[11], הוא בדין "שנים אוחזין בטלית" שניים התופסין בידם בגד וכל אחד מהם טוען שהבגד שייך לו. במקרה כזה נפסק הדין במשנה[12], כי מכיוון ששניהם תופסים בטלית חשובים שניהם מוחזקים, וכל אחד ישבע שאין לו פחות מחציה ויחלוקו. על כך מסתפק רבי זירא מה תהיה ההלכה במקרה שבעוד ששני בעלי הדין עומדים לפני בית הדין, התגבר אחד על חבירו ומשך מידיו על חציה השני של הטלית והנגזל לא מחה, ורק לאחר שכבר יצאה מידו חציה השני של הטלית החל צווח בפני בית הדין על הגזילה שהתרחשה לנגד עיניהם, כשהוא טוען שהוא לא מחה על התפיסה מכיוון שראה שבית הדין צופה במעשה הגזילה ואינו צריך למחות. השאלה היא האם אנו אומרים שהיה עליו למחות בפני בית הדין על הגזילה כדי שלא תראה שתיקתו כהודאה, או שמא טענתו נכונה - שאינו צריך למחות במקרה שבית הדין עצמו רואה כי השני התגבר עליו ולקח ממנו את הטלית בחזקה. רב נחמן הביא ראיות שונות כדי להשיב על שאלה זו, ממשניות וברייתות.

חבר אחר שלו היה רבי אבא בר פפא שעלה לפניו לארץ ישראל[13].

תלמידיו

הקרוב ביותר מבין תלמידיו היה רבי ירמיה, שהרבה פעמים הקשה ושאל ממנו, ורבי זירא חיבבו עד שקרא לו 'ירמיה בני'[14]. במסכת נידה מובא ששאלו רבי ירמיה שאלה היפותטית שהייתה על גבול הגיחוך, אך רבי זירא, שהיה מחמיר מאוד וסגפן, לא היה ממלא פיו שחוק ולא צחק[15]. במסכת מגילה מובא דיון בין השניים לגבי הלכה שנמסרה מפי רבי זכאי דכבול בדבר תיקון טעויות בקריאת התורה בבית הכנסת[16]

מתורתו

לקריאה נוספת

  • אהרן ארנד, "סעודת הפורים של רבה ור’ זירא בראי פרשני התלמוד", בד"ד - בכל דרכיך דעהו 8 (תשנ"ט), עמ' 65–75
  • אברהם גולדברג, "ר’ זירא ומנהג בבל בארץ ישראל", תרביץ לו (תשכ"ז), עמ' 319–341
  • יהודה לייב פישמן מימון (עורך), "רבי זירא", יחוסי תנאים ואמוראים, ירושלים, תשכ"ג 1963, עמודים קל"ז-קנ"ב

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ מסכת סנהדרין כה, ב.
  2. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף פ"ה עמוד א'. ראו גם: דברי רש"י בתלמוד בבלי, מסכת חולין, דף קכ"ב עמוד א'. אמנם בכתב יד פירנצה של התלמוד כתוב שהוא התענה כדי לא לשכוח את תלמודה של בבל (המילה "לא" מחוקה בקו, אולם ברור שזה הנוסח המקורי, ראה את כתב היד כאן.), אך ברוב כתבי היד הגרסה היא שהתענה על מנת לשכוח את תלמודה של בבל
  3. ^ על פי המעשה המובא בתלמוד בבלי, מסכת מועד קטן, דף י"ז עמוד א'
  4. ^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף כ"ג עמוד ב'.
  5. ^ ביצה
  6. ^ נדה כג וראה שם עוד בחי' חת"ס
  7. ^ בבא מציעא פה
  8. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ל"ז עמוד א'.
  9. ^ תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף כ"ח עמוד א'.
  10. ^ תלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף ל"ב עמוד א'.
  11. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ו' עמוד א'.
  12. ^ משנה, מסכת בבא מציעא, פרק א', משנה א'.
  13. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף מ"ג עמוד ב'.
  14. ^ תלמוד בבלי, מסכת מועד קטן, דף ד' עמוד א' לרוב הפירושים, אך הריטב"א מפרש שם ברי כמו בריא-ודאי.
  15. ^ נדה כ"ג ע"א עד כאן הביאו ר' ירמיה לר' זירא לידי גיחוך ולא גחיך. ורש"י שם
  16. ^ שגיאת לואה: (בקריאה לתבנית:ירושלמי) אין פרק לא במסכת מגילה.תלמוד ירושלמי, מסכת מגילה, פרק ל"א, הלכה ב'.


Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0