רבן גמליאל דיבנה
ערך זה עוסק ברבן גמליאל דיבנה. אם התכוונתם לאישים אחרים בשם זה, ראו
שגיאות פרמטריות בתבנית:אישיות רבנית
פרמטרים [ שנות הפעילות, בית מדרש ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
| רבותיו | רבן יוחנן בן זכאי |
|---|---|
| תלמידיו | רבי עקיבא, רבי ישמעאל. |
| בני דורו | רבי יהושע בן חנניה, רבי אליעזר בן הורקנוס, רבי אלעזר בן עזריה |
רַבַּן גַּמְלִיאֵל דְּיָבְנֶה (או: רבן גמליאל השני) חי בשנות ה-ג'ת"ת - תת"ק. היה מנהיג רוחני ונשיא ישראל אחרי המרד הגדול וחורבן בית המקדש השני. בן למשפחת הלל הזקן. סבו של רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה.
דמותו
רבן גמליאל הלך בדרכו של אביו, רבן שמעון בן גמליאל הזקן, שהיה נשיא הסנהדרין, ונמנה עם מחנה המתונים בפרוץ המרד כנגד הרומאים.
למרות היותו מתון, הוא נרדף על ידי הרומאים, שהעדיפו על פניו את רבן יוחנן בן זכאי כנשיא הסנהדרין. הרומאים ידעו שרבן גמליאל הוא צאצא של דוד המלך, וחששו שהיהודים יראו בו משיח. לכן, הוא נאלץ לעבור לעכו לפרק זמן מסוים, ואף העביר אליה את הסנהדרין.
רבן גמליאל אמר על עצמו שהוא איסטניס (עדין נפש), וזה אפשר לו, לצד נימוקים אחרים, לחרוג בכמה עניינים מההלכה המקובלת בזמנו, כגון:
- להתרחץ כשאשתו נפטרה בתוך ה"שבעה".
- לשבת על ספסל של גויים בשבת.
- לשתות יין ישראלי מתוך כלי של גוי.
כמו כן הרשה לעצמו לקבל תנחומים על טבי עבדו, למרות שפסק שאין לקבל תנחומים על עבד נוכרי שמת, מאחר ש"טבי עבד כשר היה".
עלייתו לנשיאות
המרד הגדול של היהודים ברומאים פרץ בשנת ג'תתכ"ו. הנשיא, רבן שמעון בן גמליאל הראשון, השתתף במרד, והוצא להורג יחד עם רבי ישמעאל כהן גדול, בין עשרת הרוגי מלכות. הרומאים שללו את הנשיאות ממשפחת הלל הזקן ולא אפשרו לבנו, רבן גמליאל, להמשיך את שושלת הנשיאות, ולכן הנשיאות עברה לידי רבן יוחנן בן זכאי לתקופה מסוימת.
רבן יוחנן בן זכאי פעל להעמיד חזרה את שושלת הלל בנשיאות, וכאשר התְנאים אפשרו זאת הוא פרש והעביר את הנשיאות לרבן גמליאל השני, בנו של רבן שמעון בן גמליאל.
לפי השערת החוקרים, רבן גמליאל הסתתר באותה תקופה, עד שנת ג'תתנ"ו בה נרצח אחרון השושלת הקיסרית הפלאבית – דומיטיאנוס (אחיו של טיטוס שהחריב את המקדש), וזאת משום שדעת השלטון הרומי עד אז על הנשיא ומשפחתו הייתה שלילית. בשנת ג'תתנ"ו עלה לכס הקיסרות הרומאית נֶרְוָה, ויחסו ליהודים היה רך יותר מזה של קודמיו, כיוון שלא היה ממשפחת טיטוס. לאחר שקיבל את הנשיאות, הלך רבן גמליאל לנציב הסורי כדי לקבל ממנו אישור רשמי.
מעמדו
במקורות מסופר שרבן גמליאל עסק בתורה ובהלכה יחד עם חכמי דורו - רבי יהושע, רבי אליעזר ורבי עקיבא. עם זאת, מעמדו כנשיא הסנהדרין היה מתוקף המינוי שקיבל.
רבן גמליאל היה נשיא תקיף ביותר, שהטיל את מרותו אף על תנאים חשובים כרבי יהושע. ואף על רבי אליעזר בן הורקנוס במחלוקת הידועה של תנורו של עכנאי, שבה פסקו כנגד רבי אליעזר למרות שהוא הסתייע באותות ובמופתים.
בפולמוס שהתעורר בשל קידוש החודש שנראה כלפי חוץ מוטעה, לאחר שקיבל רבן גמליאל עדים, רבי דוסא בן הרכינס מבקרו באופן חריף: "עֵדֵי שֶׁקֶר הֵן! הֵיאָךְ מְעִידִין עַל הָאִשָּׁה שֶׁיָּלָדָה, וּלְמָחָר כְּרֵסָהּ בֵּין שִׁנֶּיהָ?!", ורבי יהושע מצטרף לדבריו. גם לאחר מכן מנסים החכמים למצוא דרך ולהצדיק את הקביעה של קידוש החודש, ורבי עקיבא דורש: "אשר תקראו אותם", בין בזמנן בין שלא בזמנן, ואילו רבי דוסא בן הרכינס קובע שכל שלשה שיעמדו כבית דין - הרי הם כבית דינו של משה. רבן גמליאל הכיר בגדלותו של רבי יהושע, שכן מסופר שלאחר שרבי יהושע בא לפניו במקלו ומעותיו ליבנה, וקיבל את קביעת התאריך של ראש השנה שהוא קבע, "עָמַד רַבָּן גַּמְלִיאֵל וּנְשָׁקוֹ עַל רֹאשׁוֹ. אָמַר לוֹ: בֹּא בְשָׁלוֹם, רַבִּי וְתַלְמִידִי! רַבִּי בְחָכְמָה, וְתַלְמִידִי שֶׁקִּבַּלְתָּ אֶת דְּבָרָי" (משנה, מסכת ראש השנה, פרק ב', משנה ט').
פעולותיו בארץ ובחוץ לארץ
הנסיעה של רבן גמליאל לאנטיוכיה הביאה לתמיכה של יהודים מהארץ ומהתפוצות בנשיאות וברבן גמליאל. הוא קיים בהמשך קשרים טובים עם הנציב הסורי ודבר זה עזר לו לבטל גזירות שהרומיים הטילו על היהודים.
רבן גמליאל היה מקובל ואהוד מאד על כל שכבות העם, משום שהוא השתייך לשושלת הנשיאותית של בית הלל (בניגוד לרבן יוחנן בן זכאי) ומשום שמשפחתו התנגדה לכיבוש הרומי - אביו השתתף במרד. רבן יוחנן בן זכאי כמעט שלא נסע בארץ, ואילו רבן גמליאל קיים קשר מתמיד עם יהודי הארץ מכל השכבות. הוא ערך עם הסנהדרין מסעות ברחבי הארץ ומינה בעצמו אנשים לתפקידי מינהלה.
מטרתו העיקרית של רבן גמליאל הייתה איחוד עם ישראל תחת הנהגה אחת. לשם כך כינס רבן גמליאל את כל חכמי הדור ליבנה. הוא נסע ברחבי הארץ, והדריך את הרבים בהלכות החדשות שנכנסו לתוקף, ענה לשאלות של העם בארץ וגם בתפוצות, ובדק את ההנהגה של הציבור. רבן גמליאל גם יצר קשר מתמיד עם תפוצות ישראל בגולה. הוא שלח תלמידי חכמים רבים לשליחויות מחוץ לישראל, ופעולות אלו הביאו אתם הכנסות רבות מתרומות של יהודי התפוצות, וגם עזרו ליצור קשר אישי בין יהודי הגולה לחכמי ישראל. לפעמים גם הוא עצמו היה נוסע לחוץ לארץ אל קהילות היהודים.
היצירה ההלכתית ואיחוד ההלכה
בתקופת רבן גמליאל ניכרת שאיפה להגיע להחלטה של איחוד ההלכה ולא להשאיר מחלוקות פתוחות. הוא כינס את חכמי ישראל וקבע שההלכה תיפסק על פי הרוב, וחכם שיתנגד לכך יוחרם וינודה.
עד תקופתו של רבן גמליאל היו נוהגים שני זרמים שהתנגדו זה לזה – בית הלל ובית שמאי. בתקופת נשיאותו הוחלט לפסוק כבית הלל ולא כבית שמאי (בית שמאי היו בדרך כלל מחמירים, ואילו בית הלל היו מקלים). הוא קבע ש"כל העובר על דברי בית הלל חייב מיתה", כביכול. קביעה נוספת של החכמים הייתה, שהולכים אחר הרוב של החכמים במקרה של מחלוקת, ולא לפי רמת החכם המתווכח.
בימי בית שני היו כתות רבות בישראל, אך בתקופת רבן גמליאל התמזגו רוב הכתות ואוחדו תחת הנהגה אחת. היו מקרים שהגיעו לידי מצבים קיצוניים, כאשר רבן גמליאל רצה - בתוקף סמכותו כנשיא הסנהדרין - לכפות את דעת הרוב על היחיד. כך למשל נהג בתקיפות כלפי רבי יהושע בן חנניה, מגדולי החכמים, והשתתף בהרחקתו של רבי אליעזר בן הורקנוס, שהיה תלמיד חכם גדול, משום שסירב לקבל את דעת הרוב[1]. בעקבות אחת המחלוקות עם רבי יהושע בן חנניה, החליטו החכמים להדיח[2] את רבן גמליאל מתפקידו, ומינו במקומו את רבי אלעזר בן עזריה. אבל לאחר זמן קצר ביקשו החכמים את שובו של רבן גמליאל לכס הנשיאות[3] (ראה להלן).
רבן גמליאל היה החלטי בנושא תוקף החלטות הסנהדרין, ולא קיבל שיחלקו על החלטות החכמים שקיבלו הכרעות באופן דמוקרטי, לפי הכרעת הרוב. לרבן יוחנן בן זכאי היו שני תלמידים חשובים: רבי אליעזר בן הורקנוס ורבי יהושע בן חנניה. רבי אליעזר השתייך לגישת בית שמאי, ובדרך כלל דעתו לא התקבלה על החכמים. פעם אחת, בוויכוח בנושא תנורו של עכנאי, רבי אליעזר לא היה מוכן לקבל את דעת החכמים שרבי יהושע ייצגם, ואז החליטו החכמים, ובתוכם רבן גמליאל, לנדותו ולהרחיק אותו מבית המדרש.
מסופר כי לאחר הרחקתו של רבי אליעזר מבית המדרש, אימא שלום, אשתו של רבי אליעזר, שהייתה אחותו של רבן גמליאל, מנעה ממנו להתפלל נפילת אפיים, מחשש שתפילתו בשעת צערו תפגע באחיה, רבן גמליאל. ביום אחד הדבר נמנע ממנה בטעות, וכאשר ראתה את בעלה מתפלל בנפילת אפיים אמרה לו, "קום, הרגת את אחי" (בכוח תפילתך).
למרות שרבן גמליאל פסק תמיד כבית הלל, היו שלושה דברים שבהם היה מחמיר כדברי בית שמאי. החמיר בהלכות הטמנה מחג לשבת, בכך שאסר הטמנה למי שלא עירב עירוב תבשילין אפילו פת מועטת, וזאת בניגוד לדברי בית הלל שסוברים ”מי שלא הניח ערוב תבשילין אופין לו פת אחת וטומנין לו קדרה אחת”[4] או שאסר הטמנה למי שלא עירב במיוחד בהטמנה כדעת בית שמאי לפי קבלת חנניה[5]. בנוסף, החמיר לפי דעת בית שמאי ש”יש בניין בכלים” בניגוד לדעת בית הלל, וממילא מנורה של פרקים שנפלה אסר להחזירה, וכן אסר אפיית פת עבה בחג משום טרחא יתירה.
המלחמה במינות
בימי רבן גמליאל רבו האפיקורוסין בישראל, והיו מצירים לישראל ומסיתין אותן לשוב מאחרי השם. וכיון שראה שזו גדולה מכל צרכי בני אדם, עמד הוא ובית דינו והתקין ברכה אחת שתהיה בה שאלה מלפני השם לאבד האפיקורוסין.
כפי האמור, בתקופותו של רבן גמליאל, בתקופת חורבן בית שני ולאחריו, היו בקרב עם ישראל כתות שונות (פרושים, צדוקים, איסיים, בני הכת היהודית-נוצרית ועוד) שהחזיקו בתפיסות שונות ביחס לטיב האמונה הראויה, תפיסות שלעיתים היו לצנינים בעיני חכמים. רבן גמליאל וחכמי יבנה נתנו דעתם על הדבר, ולשם כך תיקנו ברכה נוספת על תפילת שמונה עשרה, היא "ברכת המינים", שבה נאמר: "למינים ולמלשינים אל תהי תקוה" המונח "מינות" כולל במשמעותו כפירה ביהדות ולחימה כנגד שמירת המצוות. יש מי שמייחס את היוזמה לתיקון ברכת המינים לרבן גמליאל דיבנה, אך אחרים טוענים שתוקנה ביוזמת סבו, רבן גמליאל הזקן (ראו בערך שמואל הקטן#תקופתו). שליח ציבור שדילג על הברכה הזו, נחשד מיד שהוא מין.
הלכות הקשורות למקדש
כיוון שבית המקדש נחרב, היה צורך לקבוע הלכות שיוציאו את העם מהמשבר של החורבן. רבן גמליאל ושאר רבני הדור קבעו שהחגים, שבהם כל עם ישראל היה עולה לרגל בירושלים, ימשיכו להתקיים גם ללא העלייה לרגל ולמקדש.
בפסח, למשל, תיקנו לקרוא את ההגדה של פסח[דרוש מקור] ולאכול מצות ומרורים זכר לקרבן פסח. במקום הקרבת קרבנות בבית המקדש, קבעו תפילה בבית הכנסת ואפשר היה להתפלל גם תפילת יחיד. עוד תיקנו להתענות את כל התעניות שהתבטלו בימי בית המקדש השני, וגם לעלות לירושלים בתשעה באב ולבכות על חורבן המקדש[דרוש מקור].
הדחתו של רבן גמליאל
מקרה מיוחד גרם לחכמי יבנה להדיח את רבן גמליאל מהנשיאות ולמנות במקומו חכם אחר[6].
לאחר מחלוקות בינו לבין רבי יהושע בנושאים בכורות, קידוש החודש ומעמדה של תפילת ערבית, שבהם כפה על רבי יהושע לבוא אליו במקלו ובתרמילו ביום הכיפורים שחל לפי חשבונו של רבי יהושע (משנה ראש השנה ב, ט), ולאחר שהניח לרבי יהושע לעמוד לפניו בבית המדרש, כיוון שהוראתו של רבי יהושע בנושא תפילת ערבית לא תאמה לכאורה את דבריו של רבי יהושע עצמו. החכמים שנכחו באירועים אלו החליטו להדיח את רבן גמליאל ומינו במקומו את רבי אלעזר בן עזריה, שהיה כהן, חכם, עשיר ומיוחס לעזרא הסופר. רבן גמליאל קיבל עליו את דין חבריו, והמשיך לבוא לבית המדרש ולדון עם החכמים כחבר מן המניין. זמן לא רב אחר כך התפייס רבן גמליאל עם רבי יהושע, ובעקבות זאת הוחלט להחזיר את רבן גמליאל לתפקידו כנשיא, ורבי אלעזר בן עזריה כיהן בתפקיד במקביל אליו (אבל תחתיו). לפי המסופר בתלמוד, רבן גמליאל היה דורש שלוש שבתות, ורבי אלעזר בן עזריה ברביעית.
כאדם פרטי
רבן גמליאל היה איסטניס[7], רחמן[8] ועניו[דרוש מקור].
כשלא ידע אמר "לא שמעתי" (משנה כריתות ג:ז, ועוד). בביתו היה מקבל חכמים בסבר פנים יפות, ובחתונת בנו עמד והשקה את אורחיו (קידושין לב:ב).
החמיר על עצמו בדברים שהיקל לאחרים (משנה ב"מ ה:ח). הראה דוגמה אישית: בימיו נהגו לתפור למת תכריכים יקרים, דבר שהכביד על המשפחה עד כדי כך שהיו מניחים אותו ובורחים. רבן גמליאל ציווה לקוברו בבגדי פשתן פשוטים, ובעקבותיו התקבל נוהג של קבורה בכלי פשתן (כתובות ח:ב)[9].
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ציטוטים בוויקיציטוט: רבן גמליאל דיבנה |
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: קבר רבן גמליאל ביבנה |
- הרב אהרן הימן, "רבן גמליאל בן רבן שמעון הנהרג", תולדות תנאים ואמוראים, לונדון, תר"ע, חלק א', עמודים 318-310, באתר היברובוקס
- רבן גמליאל דיבנה, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
- תבנית:לקס לתי
- רבן גמליאל דיבנה, במהדורת 1901–1906 של האנציקלופדיה היהודית (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ "...ואף רבן גמליאל היה בא בספינה. עמד עליו נחשול לטבעו. אמר: כמדומה לי שאין זה אלא בשביל רבי אליעזר בן הורקנוס. עמד על רגליו ואמר: רבונו של עולם! גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי, ולא לכבוד בית אבא עשיתי, אלא לכבודך, שלא ירבו מחלוקות בישראל - נח הים מזעפו" (תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף נ"ט עמוד ב').
- ^ כך היא פשטות דברי הגמרא. שלא כדעת חוקרים מסוימים שניסו לסטות מההבנה השפוטה בהדחתו. ראו גם חיים שפירא, הדחת רבן גמליאל - בין היסטוריה לאגדה, ציון סד (א), תשנ"ט ומנחם בן-שלום, סיפור הדחת רבן גמליאל והמציאות ההיסטורית סו (ג), תשס"א.
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת תענית, פרק ד', הלכה א', תלמוד ירושלמי, מסכת ברכות, פרק ד', הלכה א'; תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כ"ז עמוד ב'–דף כ"ח עמוד א'.
- ^ פרשנות רב הונא בתלמוד בבלי, מסכת ביצה, דף כ"א עמוד ב'.
- ^ כמסקנת אביי בתלמוד בבלי, מסכת ביצה, דף כ"ב עמוד א'.
- ^ בבלי ברכות, פרק (ד) תפילת השחר, בדיון על דברי המשנה: 'תפילת הערב אין לה קבע'.
- ^ משנה, מסכת ברכות, פרק ב', משנה ו'
- ^ בגמרא מסופר על שכנתו שמת בנה והיית בוכה בלילה ורבן גמליאל בכה כנגדה עד שנשרו ריסי עיניו תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ק"ד עמוד ב' וראה גם תוספתא ב"ק ט, ל ותלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קנ"א עמוד ב'.
- ^ אנציקלופדיה יהודית דעת ערך רבן גמליאל דיבנה
| תנאים | ||
|---|---|---|
| סוף תקופת הזוגות | הלל הזקן • שמאי הזקן • בני בתירה • מנחם • עקביא בן מהללאל • חנניה בן חזקיה • רבי אלעזר בן חרסום • בן בג בג • בן הא הא • חנן בן אבישלום | |
| דור ראשון | רבן גמליאל הזקן • רבן שמעון בן גמליאל הזקן • רבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול • רבן יוחנן בן זכאי • יונתן בן עוזיאל • בבא בן בוטא • רבי חנינא בן דוסא • רבי חנינא סגן הכהנים • אבא שאול בן בטנית • אדמון • רבי דוסא בן הרכינס • רבי יהודה בן בתירא • רבי יהושע בן בתירא • רבי שמעון בן בתירא • רבי יוחנן בן בתירא • רבי אליעזר בן יעקב • נחום המדי • שמעון אחי עזריה • עזריה (אבי רבי אלעזר בן עזריה) • רבי זכריה בן הקצב • רבי אלעזר בן חנניה • רבי אלעזר בן פרטא | |
| דור שני (בזמן חורבן בית המקדש ואחריו) | רבן גמליאל דיבנה • רבי יהושע בן חנניה • רבי אליעזר בן הורקנוס • רבי אלעזר בן ערך • רבי נחוניה בן הקנה • נחום איש גמזו • אבא חלקיה • רבי צדוק • רבי שמעון בן נתנאל • נחמיה העמסוני • שמעון הפקולי • אבא יוסי חליקופרי איש טבעון • רבי זכריה בן אבקולס • רבי יוסי בן משולם | |
| דור שלישי | רבי עקיבא • רבי טרפון • רבי יהודה בן בבא • רבי ישמעאל • רבי אלעזר בן עזריה • רבי יוסי הגלילי • רבי חנינא בן תרדיון • רבי יוחנן בן ברוקה • בן זומא • בן עזאי • שמעון בן ננס • אונקלוס • רבי חנינא בן אנטיגנוס • רבי חוצפית המתורגמן • רבי חנינא בן חכינאי • רבי יוחנן בן נורי • רבי אלעזר חסמא • אלישע בן אבויה • רבי אלעאי • רבי אלעזר המודעי • רבי חלפתא • חנניה בן אחי רבי יהושע • אבטולמוס • רבי יוסי בן קיסמא • רבי ישבב הסופר • עקילס הגר • רבי יוחנן בן תורתא • רבי אלעזר בן יהודה איש ברתותא • רבי מתיא בן חרש • חנן המצרי • שמעון התימני • רב המנונא סבא (תנא) • רבי חנינא איש אונו • רבי חנינא בן גמליאל • רבי יוחנן (תנא) • רבי יהודה גלוסטרא • רבי יהושע בן כפוסאי • רבי יהושע בן הורקנוס • יוחאי • רבי יהודה הנחתום • רבי הורקנוס | |
| דור רביעי | רבן שמעון בן גמליאל • רבי יהודה • רבי יוסי • רבי יונתן • רבי מאיר (ואשתו ברוריה) • רבי שמעון בר יוחאי • רבי אלעזר בן שמוע • רבי נחמיה • רבי נתן • רבי יהושע בן קרחה • אבא שאול • רבי אליעזר בן רבי יוסי הגלילי • רבי יוחנן הסנדלר • רבי פינחס בן יאיר • רבי שמעון שזורי • רבי חידקא • אבא יוסף הבנאי • אונקלוס • רבי אחא (תנא) • רבי אליעזר בן יעקב (השני) • רבי חזקיה (תנא) • חנן המצרי • רבי חנניא בן עקביא • רבי רחומאי • רבי נהוראי • רבי יוחנן בן יהושע | |
| דור חמישי | רבי יהודה הנשיא • רב הונא קמא בבבל • רבי יוסי ברבי יהודה • רבי ישמעאל ברבי יוסי • רבי אלעזר ברבי שמעון • רבי שמעון בן אלעזר • רבי שמעון בן יהודה • רבי אלעזר הקפר • סומכוס • איסי בן יהודה • רבי שמעון בן מנסיא • ידוע הבבלי • רבי שמעון בן חלפתא • רבי זוטרא • רבי יוסי בן זמרה • רבי אבא • רבי יצחק (זוהר) • רבי יהודה (זוהר) • רבי מנחם בר סימאי • יהודה בן גרים • רבי יהושע בן פתר ראש • רבי יהודה הגוזר • רבי מנחם ברבי יוסי • רבי יוסי הארוך • רבי יעקב בר אחא • רבי יוסי דפקיעין | |
| דור המעבר | בר קפרא • לוי בר סיסי • רבי בנאה • פלימו • רבי חייא • רב (אמורא ותנא) • רבי יהושע בן לוי • רבי יונתן בן עמרם • רבי חנינא בר חמא • רבי רומנוס • רבי יוסי בן פזי • רבי יוסי בן נהוראי | |
