רדיו פיראטי
המונח רדיו פיראטי מתייחס לשימוש בתדר רדיו לצורך שידורי רדיו מבלי לקבל רישיון לכך על ידי הרשות האחראית על מתן רישיונות לכך. מעבר לרצון של הממשלה להסדיר את שידורי הרדיו, שהם אמצעי תקשורת חשוב, נובע הצורך ברישיון ממספרם המוגבל של התדרים לשידור. בנוסף לגזילתם של אלה, השידור הפיראטי מסכן לעיתים את התעופה, שכן למרות שאינו פועל במכוון בתדרים התעופתיים, הוא עלול להפריע לקשר בין מטוסים ומגדלי הפיקוח. דבר זה נמנע במערך הרדיו החוקי על ידי אמצעים טכניים מתאימים.
הלוגיקה שעומדת מאחורי האיסור על שידורי רדיו לא מורשים מסתמכת על אספקטים ערכיים ומעשיים. מבחינה ערכית גלי הרדיו שעל גבם מועברים שידורי הרדיו מוכרים ברוב מדינות המערב כמשאב ציבורי מוגבל. השימוש במשאב מוגבל זה ללא אישור מהווה גניבה מהציבור. מבחינה מעשית תחנות הרדיו הפיראטיות פועלות באופן שאינו כפוף לאף גורם מפקח וממתן, בכך פעילותן "דורסת" תדרים של תחנות רדיו אחרות ולעיתים אף פוגעות בפעולות קשר של הצבא ושל שדות תעופה. בעיה נוספת בתחנות הפיראטיות היא שפעילותם לרוב עוברות על חוקי זכויות יוצרים, על תקנות המס בגין הפרסומות המשודרות בערוצים אלו ועוד.
לפיכך מוטל בכל מדינה על אחד המשרדים הממשלתיים תפקיד רישוי ופיקוח מטעם המדינה על השימוש בגלי רדיו. בישראל ניתן פיקוח זה למשרד התקשורת.
הרדיו הפיראטי כמחאה
פעמים רבות הבחירה של תחנת הרדיו לעבוד באופן פיראטי נובעת מהרצון לשדר תכנים שאינם עולים בקנה אחד עם חוקי המדינה ושאר המסגרות המחייבות את תחנות הרדיו, שכן הרדיו הפיראטי אינו כפוף לצנזורה. לדוגמה, בתקופת מלחמת האזרחים בסוריה פועלות תחנות רדיו פיראטיות השייכות לאופוזיציה[1].
רדיו פיראטי בישראל
קול השלום וערוץ 7
תחנת ערוץ 7 החלה את שידוריה בשנת 1988 מאוניית "ארץ הצבי" שעגנה מול חופי ישראל ושידרה לתחומי ישראל בפריסה הולכת וגדלה. התחנה הוקמה כמענה "ימני" לתחנת קול השלום שהחלה את שידוריה כ-15 שנה קודם לכן. שתי התחנות התבססו על דגם תחנות הרדיו הפיראטיות שהיה נפוץ במערב אירופה בשנות השישים, של שידורים המתבצעים מספינה הרשומה כשייכת לחברה ממדינה זרה ועוגנת מחוץ למים הטריטוריאליים שאליה היא משדרת.
בעוד שבאירופה תוקנו החוקים כדי למנוע שידורים מספינות פיראטיות, בישראל לא נעשה דבר לתקן את הפרצה בחוקי המדינה בנושא. פקודת הטלגרף האלחוטי קובעת כי "לא יקים אדם, ולא יקיים תחנת טלגרף אלחוטי, ולא יתקין ולא יפעיל ולא יקיים מכשיר לטלגרף אלחוטי, בכל מקום בישראל או בכלי שיט או בכלי טיס הרשומים בישראל, אלא לפי רישיון מאת הממשלה.[2][3][4]
עלייתן לאוויר של קול השלום וערוץ 7 הוצג על ידי שתי התחנות כצורך תרבותי ועממי לבנות אלטרנטיבה תקשורתית מול המונופול הממשלתי שסיפקו תחנות "גלי צה"ל" ו"קול ישראל". "קול השלום" פנתה לתרבות הליברלית המערבית הקוראת לשלום במזרח התיכון והשמיעה בעיקר מוזיקת פופ ורוק עדכני לאורך שנות פעילותה. ערוץ 7 שידרה תכנים בעלי אוריינטציה דתית ולאומית ימנית, ומוזיקה עברית וחסידית[5].
סוגיית ערוץ 7 הוכרעה לבסוף בדצמבר 2003 בבית המשפט, לאחר שנמצאו עדויות מכריעות כי התחנה שידרה במהלך 1998-1995 מתחום המים הטריטוריאליים של ישראל וכי משדרים שלה הוצבו בבית-אל. מפעילי התחנה הורשעו בעבירות נגד חוקי הבזק, הטלגרף והרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו. למרות זאת, רק אדם אחד מכלל המורשעים קיבל עונש מאסר של שלושה חודשים, לאחר שהורשע גם במתן עדות שקר. שאר הנאשמים נקנסו ב-25,000 ₪ ומספר חודשי מאסר על תנאי, לכל היותר, שהומרו ברובם בעבודות שירות.
ערוץ 7 הפסיק את שידוריו על גלי הרדיו בארץ בעקבות ההרשעה, אך שידוריו ברשת האינטרנט נמשכו. במקביל הפעילו מפעילי התחנה לחצים על נשיא המדינה משה קצב לחון אותם מעונשם כדי להתמודד במכרז הקרוב של הרשות השנייה להקמת רדיו אזורי. באוקטובר 2005 המליץ הנשיא קצב על חנינתם וב- 29 במאי 2006 אישר שר המשפטים חיים רמון, בניגוד להמלצות משרדו, את החנינה ובכך הוא איפשר למפעילי התחנה לגשת למכרז[6].
תחרות בין הרדיו הפיראטי לרשתות החוקיות
המהפך התרבותי שהביאו עימן שתי התחנות עם הקמתן בא לידי ביטוי גם בקרב תחנות הרדיו החוקיות בארץ.
בשנת 1976 הוקמה רשת ג' על ידי קול ישראל, כרשת המכוונת לצעירים ומשדרת בעיקר מוזיקת פופ ורוק, והיוותה מענה לדרישה למוזיקה זו תוך תחרות ממושכת עם "קול השלום" על קהל המאזינים הצעירים בישראל.
ב- 1988 עם עלייתה של ערוץ 7 לאוויר, החלה רשת ג' לשים דגש על מוזיקה עברית ישראלית במקביל לשידורי פופ ורוק מחו"ל. ביום העצמאות של אותה שנה אף ערכה הרשת את "מצעד המצעדים" העברי על מנת לייצב את כוחה כתחנת המוזיקה המובילה בשידורי הרדיו בישראל.
ב- 1997, כחמש שנים לאחר סגירתה של "קול השלום" עברה רשת ג' לשדר מוזיקה ישראלית בלבד.
חקיקה כהתמודדות עם התופעה
עם השנים הלכה וגדלה תופעת השידורים הפיראטיים בישראל ובמקביל ניסיונותיו של משרד התקשורת להעמיד מערכת שידורים חוקית שתנצח בתחרות זו.
ב- 1990 אושר בקריאה שלישית חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, שהסדיר את התנאים להקמתן והפעלתן של תחנות רדיו אזוריות על ידי גופים פרטיים. במסגרת מכרזי הרשות השנייה הועלו לאוויר 14 תחנות רדיו מסחריות-אזוריות אשר הציעו אלטרנטיבה חוקית לרשתות "קול ישראל" ו"גלי צה"ל". מצידו השני של המתרס, הלכו והתרבו התחנות הפיראטיות, ובספטמבר 1995 איתר יחיאל לימור במסגרת מחקר בנושא הרדיו הפיראטי, 35 תחנות רדיו פיראטיות פעילות ומספר דומה של תחנות אשר הפסיקו את פעילותן בין השנים 1990-1995[7].
ב- 2001 הגיש אהוד אולמרט הצעת חוק, המבקשת לאשר לתחנה ששידרה באופן רציף במשך חמש שנים להשתתף במכרזי הרשות השנייה, הצעה שהכתה הדים רבים במערכת הפוליטית כפוגעת בעיקרון שלטון החוק ומכשירה פעילות עבריינית. הצעת החוק בוטלה על ידי בג"ץ, אך אושרה שנית על ידי הממשלה בשנת 2003 במתכונת שונה במעט[8].
בעקבות פעולות אכיפה נמרצות וחוק שהחמיר את הענישה, ירד מספר התחנות הפיראטיות בהדרגה, עד שבשנת 2009 פחתה מאד התופעה[9], אך עדיין מתקיימת[10]
ראו גם
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: רדיו פירטי |
- יחיאל לימור, הגלים הסוערים של הרדיו הפיראטי בישראל
הערות שוליים
- ^ בן הוברד, Pirate Radio Gives Voice to Syrian Opposition, באתר ניו יורק טיימס, 10 בפברואר 2014(באנגלית)
- ^ פקודת הטלגרף האלחוטי (נוסח חדש תשל"ב-1972)
- ^ באר, יזהר. 1998. הרדיו הפיראטי בישראל: תקשורת אלטרנטיבית או סכנה לדמוקרטיה? ירושלים: קשב - מרכז להגנת הדמוקרטיה בישראל. ע"מ 5-4, 14
- ^ לימור, י. 1995. הרדיו הפיראטי בישראל, תמונת מצב: 1995. ירושלים: המכון לקומוניקציה ע"ש משפחת סמארט. ע"מ 6-4
- ^ באר, יזהר. 1998. עמ' 14.
- ^ צימוקי, ט. 2006. חנינה פיראטית. ידיעות אחרונות, 30 במאי, עמ' 5-4.
- ^ יחיאל לימור. 1995.
- ^ בחור ניר, ד. ווייס אפרת. 2003. הממשלה: ערוץ 7 כשר. ynet.
- ^ טובה צימוקי, תמו שידורינו, "ידיעות אחרונות", 13 באוגוסט 2009
- ^ בשל הפרעות רדיו פיראטי: ייתכנו שיבושים בנתב"ג, באתר וואלה, 28 ביולי 2013
