ריקוד
 |
בערך זה חסרה אספקלריה תורנית. המידע בערך זה מוצג מנקודת מבט של חול ללא אספקלריה תורנית מספקת.
| |
| בערך זה חסרה אספקלריה תורנית. המידע בערך זה מוצג מנקודת מבט של חול ללא אספקלריה תורנית מספקת. |
ריקוד הוא תנועה של גוף האדם תוך יצירת תבניות תנועתיות הנושאות משמעות או מידע (אסתטי, רגשי, חברתי), בדרך כלל באופן קצבי ולצלילי מוזיקה, המתבצעת או כאומנות מול קהל או למטרות בילוי, טקסים חברתיים, מסורתיים או דתיים, פולחן, ספורט, ריפוי וכדומה.
הריקוד ידוע משחר ההיסטוריה האנושית וקיים בכל התרבויות. הוא מקושר בעיקר עם רגשות של שמחה ואירועים משמחים (כגון טקסים של לידה חתונה וכדומה), אך קיים גם בהקשרים של טקסים דתיים ותרבותיים, ועוד.
המילה ריקוד מתארת גם שרשרת מסוימת, מוגדרת ומקובעת, של תנועות ריקוד, למשל: הריקוד "צדיק כתמר" או ריקוד גשם אינדיאני. בהרחבה מתאר המושג התנועעות של חיות או עצמים המזכירה ריקוד אנושי: "דבורת הדבש רוקדת ריקוד המודיע על מיקומו וכמותו של מזון"; ”הֶהָרִים רָקְדוּ כְאֵילִים” (תהילים קי״ד ד').
בעברית של ימינו משתמשים במושג מחול לתיאור כל סוג ריקוד שמיועד להיות מבוצע מול קהל ונתפס כאומנות, בניגוד לצורות ריקוד שמבוצעות למטרות אחרות. כוריאוגרפיה היא מקצוע בו יצירת אמנות מבוססת על הריקוד, כלומר- הכוריאוגרף בוחר מוזיקה מסוימת ומתאים לה תנועות ריקוד מסוימות, המהוות את עיקר היצירה.
הריקוד מאפשר לבטא רגשות במודע ובאופן בלתי-מודע. מסיבה זו, כל רקדן נוטה לפתח סגנון ריקוד שונה, התלוי גם במצב רוחו ובחברה בה הוא רוקד.
היסטוריה
הריקוד נוצר בשחר האנושות, כחלק מרכזי של הפולחן האלילי (ראו למשל, ריקוד אפריקאי). במהלך ההיסטוריה נחשב הריקוד לתחום עממי יחסית לשאר האומנויות, בעיקר משום שאינו דורש השכלה וחומרי גלם.
הריקוד החל להיות מופץ באירופה בתקופת הרנסאנס, עם תרבות הנשפים שהתפתחה בקרב האצולה באותה תקופה (על אף שהאמנים עצמם לא עסקו בריקוד).
רק במאות האחרונות קיבל הריקוד מעמד השקול לשאר האומנויות, בעיקר עם פיתוח אמנויות הבמה.
כמו כן, כל תרבות מפתחת סגנונות ריקוד משלה, המשתנים לאורך ההיסטוריה.
הריקוד ביהדות
הריקוד ביהדות תפס מקום של כבוד.
בתנ"ך הוא מתואר מספר פעמים. הפעם הראשונה לאחר קריעת ים סוף כאשר הנשים פוצחות בשירים ומחולות[1]. אזכור אחר של ריקוד, דווקא בהקשר שלילי, מופיע בסיפור חטא העגל, שם משה זועם על בני ישראל המרקדים סביב העגל[2]. בספר שמואל מסופר על דוד המלך שמכרכר בכל עוז לפני הארון בהעלותו לירושלים[3]. בספר שופטים[4] מסופר על בנות שילה היוצאות לחול במחולות בכרמים. מנהג זה של ריקודים בכרמים מתואר אף במשנה[5] בהקשר של ט"ו באב.
בדורות האחרונים תנועת החסידות, עשתה שימוש רב בריקוד. על פי אחד ממנהיגי החסידות "מעלתו של הריקוד - שהוא מגביה את האדם טפח אחד מעל פני הקרקע".
ריקוד שלא כאומנות
דוגמאות לתכליתו של ריקוד לא אומנותי, או שהאומנות היא מטרה משנית שלו:
- ריקוד כהבעת שמחה או כאמצעי להגברת שמחה וכיף (לדוגמה מסיבות ריקודים)
- ריקוד דתי (שהיה נהוג בעולם העתיק), המשמש לצורכי פולחן.
- ריקוד המשמש צורך טקסי-חברתי (כדוגמת הריקודים הספונטניים שקרו במדינת ישראל עם תום הכרזת העצמאות).
- ריקוד מסוגל לפתח מיומנויות שונות של שימוש בגוף. למשל מחול אירובי מפתח כושר גופני, ריקודי עמוד משמשים לפיתוח כושר גופני, או הקפואירה שהתפתחה בדרום אמריקה בקרב העבדים, כאמנות לחימה במסווה של ריקוד.
- ביודנסה
סוגי ריקוד
ריקוד עממי
בסוג זה קהל הריקוד רוקד בעצמו, לעיתים בהתאם למוזיקה המנוגנת על ידי אמן. ריקודים אלו הופכים ברוב המקרים לחלק בלתי נפרד מהתרבות המאפיינת את האדם הפשוט. דוגמאות לריקודים כאלו הם:
- ריקוד לטיני: סלסה, ממבו, רומבה, קומביה, רואדה, מרנגה, צ'ה צ'ה צ'ה.
- הורה.
- ריקודי עם
- קלמאטיאנוס
בריקוד העממי הישראלי הצעדים כתובים במלואם, והחופש של הרקדן לבחור צעדים ולאלתר במסגרת הריקוד מוגבל בדרך כלל.
ריקודי נשף
מכונים גם "ריקודים סלוניים", ולעיתים גם "ריקודי שנות השישים". בדרך כלל ריקודי זוגות. כל ריקוד נשף מתאים למוזיקה משלו. למשל, ואלס מתאים למקצב של שלושה רבעים, טנגו - למקצב של ארבעה רבעים שבו הפעמה השנייה מודגשת. החופש של הרקדן לאלתר בריקודי הנשף הוא בינוני: יש מבנה קבוע לצעדים, אך במסגרת המבנה הזה יכול הרקדן לבחור את הכיוונים ואת האלמנטים כרצונו. בארץ נחשבים הריקודים הלטיניים לריקודי נשף.
ריקודי הנשף מהווים חלק ממסגרות שונות:
- במסגרת הריקוד המקצועי יש הופעות ותחרויות של ריקודי נשף.
- בערבי ריקודים הם משמשים בילוי עיקרי, לעיתים במשולב עם ריקודי עם או ריקודי שורות.
- במסיבות ובפרט בחתונות נהוג שחלק מהשירים מתאימים לריקודי נשף, בעיקר טנגו וסלסה.
בין הריקודים הסלוניים (פרט ללטיניים) המקובלים היום בארץ נמנים:
קפואירה
ערך מורחב – קפואירה
קפואירה (Capoeira) היא אמנות לחימה הבולטת בתנועותיה הריקודיות אשר מקורה בעבדים ברזילאים. הקפואירה פופולרית בברזיל במיוחד, אך בסוף המאה ה-20 צברה פופולריות גם בשאר העולם, בדרך כלל בזכות טיילים ששבו מברזיל. יש שרואים בקפואירה ריקוד, שכן קבוצות מסוימות שמות דגש רב יותר באימוניהן על אלמנטים ריקודיים ואקרובטיים בקפואירה, שורשי הקפואירה הניכרים עד היום מתייחסים לאלמנטים של קרב הכוללים התקפה והגנה, אך המינוח המקובל בקפואירה הוא של "משחק".
ריקוד מקצועי או מחול
- ערך מורחב – מחול
בסוג זה אמן מסוים מציג מופע ריקוד בפני קהל פאסיבי. האמן במקרה זה הוא רקדן מקצועי, המוכשר לריקוד ומתאמן לקראת המופע. במסגרת הריקוד המקצועי קיימות לעיתים רבות להקות מחול. דוגמאות לריקוד מקצועי:
- סטפס
- בלט קלאסי
- בלט נאו-קלאסי
- בלט מודרני או בלט עכשווי
- מחול מודרני
- פלמנקו
- היפ-הופ
- ג'אז
- בוטו
- מחול מזרחי
- ברייקדאנס
- מחול ישראלי
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: רקוד |
 ציטוטים בוויקיציטוט: ריקוד |
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ריקוד |
נשף ריקודים בקזינו סן רמו בתל אביב (1937)
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
הערות שוליים
