רפאל טרוחיו
 | |
| טרוחיו ב-1952 | |
| לידה |
24 באוקטובר 1891 סן קריסטובל |
|---|---|
| פטירה | 30 במאי 1961 (בגיל 69) |
| שם מלא | רפאל לֶאוֹנִידָס טְרוּחִיוֹ מולינה |
| מדינה | הרפובליקה הדומיניקנית |
רפאל לֶאוֹנִידָס טְרוּחִיוֹ מולינה (ספרדית: Rafael Leonidas Trujillo Molina; 24 באוקטובר 1891 - 30 במאי 1961), שליט הרפובליקה הדומיניקנית, שהפך לסמל לדיקטטורה אלימה, הצוברת הון עתק ממשאבי העם והמדינה.
ראשית דרכו
רפאל טרוחיו נולד ב-24 באוקטובר 1891 בעיר סן קריסטובל שברפובליקה הדומיניקנית. בשנת 1918 הצטרף למשמר הלאומי שנוסד על ידי השלטונות האמריקניים (ששלטו ברפובליקה הדומיניקנית בשנים 1916-1924). טרוחיו התקדם במהירות במסגרת זו, ובשנת 1924, כשהאמריקים עזבו את המדינה, מונה לראש המשמר הלאומי.
עלייתו לשלטון
בשנת 1930 התמודד טרוחיו בבחירות לנשיאות הרפובליקה, ובהשפעת הכוחות שסרו למרותו הטה לטובתו את תוצאות הבחירות ונבחר לנשיא. מיד עם עלותו לשלטון יסד כוח משטרה שעסק בעינויים ורצח של מתנגדיו הפוליטיים. טרוחיו ביסס את שלטון היחיד שלו והיה לעריץ אכזרי ומושחת, ששלט במדינה 31 שנה, ובכוח שלטונו צבר הון עתק. הוא שלט ברפובליקה הדומיניקנית בתפקיד הנשיא בשנים 1930–1938 ו-1942–1952, ובאופן לא פורמלי בין שתי תקופות אלה ולאחריהן, עד למותו.
לאחר שסופת הוריקן הרסה חלק ניכר מהבירה סנטו דומינגו, החל טרוחיו בפעולות שיקום ומודרניזציה של העיר, תוך שהוא מסב את שמה ל- Ciudad Trujillo (קריית טרוחיו). כחלק מפולחן האישיות שהנהיג, שינה את שם ההר הגבוה במדינה ל"פסגת טרוחיו", והציב את פסליו ברחבי המדינה.
לאחר מלחמת העולם השנייה הצליח טרוחיו להשיג את תמיכת ארצות הברית בשלטונו, בהציגו את עצמו ככוח המוביל במאבק נגד הקומוניזם בדרום אמריקה.
ההתנקשות בחייו
בשנת 1959, עם נפילת משטרו של פולחנסיו בטיסטה ועליית פידל קסטרו לשלטון במדינה השוכנת באי הסמוך קובה, החליט נשיא ארצות הברית דווייט אייזנהאואר כי משטרו של טרוחיו, השנוא על העם ברפובליקה הדומיניקנית, עלול להתמוטט אף הוא ולהיות מוחלף בשלטון מהפכני פרו קומוניסטי. הנשיא הורה לסוכנות הביון המרכזית לפעול להחלפת טרוחיו במנהיג אהוד יותר על העם. הסוכנות החליטה לסלק את טרוחיו באמצעות חיסולו והקימה בוונצואלה מחנה אימונים של גולים מהרפובליקה הדומיניקנית, שנועד לצאת לפעולה כדי לחסל את טרוחיו, אך דווקא אנשיו של טרוחיו הם שביצעו את ההתנקשות על רקע מאבקי כוח פנימיים בשלטון.
ב-30 במאי 1961, בנוסעו במכוניתו בדרך צדדית מחוץ לבירת המדינה, הותקפה המכונית באש מקלעים של קבוצת מתנקשים מאנשי צבאו של טרוחיו, והוא נהרג. בטרם הצליחה סוכנות הביון המרכזית להשליט נשיא חדש שיהיה תחת חסותה, הצליח בנו של הנרצח, רמפיס טרוחיו לתפוס את השלטון במדינה למשך פרק זמן קצר, עד שבנובמבר 1961 נחת כוח של המארינס האמריקאי בחוף המדינה וטרוחיו הבן ותומכיו עזבו את המדינה.
יחסו ליהודים
בתולדות עם ישראל זכור טרוחיו לטובה כמי שאפשר לפליטים יהודים מאירופה להשתקע בארצו בשנות השלושים של המאה העשרים, לאחר עליית הנאצים לשלטון בגרמניה. טרוחיו ביקש מהרשויות האירופיות לאפשר את העברתם של מאה אלף יהודים לרפובליקה אך רק 700 יהודים הגיעו בסופו של דבר. ממשלתו של טרוחיו העניקה להם שטח מחיה התחלתי של 80 דונם. היה זה מעשה יוצא דופן על רקע יחסן של מדינות גדולות ומבוססות, שסגרו את שעריהן בפני הפליטים[1].
ספרות אודותיו
הסופר הפרואני הנודע מריו ורגאס יוסה עסק בדמותו של טרוחיו בספרו "חגיגת התיש" (יצא בעברית בהוצאת כתר, 2004). הספר מציג את טרוחיו כדיקטטור מושחת וצמא דם, ואת המתנקשים בו כפועלים ממניעים נעלים של אהבת החופש.
ב-2009 פרסם הסופר הדומיניקני-אמריקני ג'ונוט דיאס את הספר "חייו הקצרים והמופלאים של אוסקר וואו" (יצא בעברית בהוצאת מחברות לספרות). הספר מתאר בקווים עזים את שלטון העריצות של טרוחיו, המכונה לאורך העלילה בשמות לא מחמיאים כמו 'גנב הבקר הכושל'. דיאס זכה בפרס פוליצר לספרות על יצירתו זו.
גלריה
טרוחיו (בחליפה כהה) מברך את נשיא האיטי החדש פול מגלויר (משמאל), סנטו דומינגו, פברואר 1951 (קצין הצבא במדים הלבנים מאחורי טרוחיו הוא אחיו הקטור. בצד השמאלי הרחוק (מוסתר חלקית) נראא רמפיס בנו של טרוחיו)
בול של הרפובליקה הדומיניקנית שהונפק ב-1933 לרגל יום ההולדת ה -42 של הנשיא טרוחיו. בול אחר הראה את טרוחיו במדים צבאיים
שלט תעמולה שנתלה על המוני קירות בתים פרטיים, חוגג את יום השנה ה-25 לעידן טרוחיו (תרגום הכיתוב: "בבית זה טרוחיו הוא סמל לאומי"). 1955
בולים לכבוד בני משפחת טרוחיו. למעלה משמאל: בול לזכר פתיחת גשר רמפיס, על שם בנו בן ה-4 של טרוחיו, 1934; למטה משמאל: בול ליום האם, עם אמו של טרוחיו, יוליה מולינה, 1940. במרכז: בול ליום השנה ה-4 למות אביו הרודן, חוסה טרוחיו ולדז, 1939. מימין למעלה: בול המציג את בת הרודן, אנג'ליטה טרוחיו, מלכת יריד השלום והאחווה הבינלאומי, דצמבר 1955, בסנטו דומינגו
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ אלדד בק - שישבת, הבריחה לגן עדן, באתר ישראל היום, 20 בספטמבר 2018
