רצועת עזה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
גרסה מ־02:20, 31 ביולי 2019 מאת מוטיאל (שיחה | תרומות) (החלפת טקסט – "|שמאל=כן" ב־"")
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מפת רצועת עזה

רצועת עזהערבית: قطاع غزّة - קֻטַאע עַ'זֶּה) היא רצועת אדמה חופית בדרום מישור החוף הדרומי של ארץ ישראל. היא גובלת במצרים מדרום-מערב, בים התיכון ממערב ובישראל מדרום, מזרח וצפון. אורכה כ-40 קילומטרים, רוחבה נע בין 5.7 ל-12.5 קילומטרים ושטחה הכולל כ-365 קילומטר רבוע. מבחינת ריבונות היא מזוהה עם הרשות הפלסטינית, ומאז 2007 היא בשליטת החמאס. נכון ליולי 2016 מוערכת אוכלוסיית רצועת עזה על ידי ה-CIA ב-1,753,327 תושבים,[1] לטענת הרשות הפלסטינית מנתה האוכלוסייה בדיוק 2 מיליון נפש ב-11 באוקטובר 2016.[2] מתוך האוכלוסייה קרוב למיליון מוגדרים כפליטים וכמחציתם מתגוררים במחנות פליטים.[3] גבולותיה של הרצועה הוגדרו בהסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות שנחתמו ברודוס בין ישראל למצרים בשנת 1949.

עד למלחמת ששת הימים הייתה רצועת עזה נתונה לשלטון מצרי (למעט תקופה קצרה של שלטון ישראלי בעקבות מלחמת סיני). לאחר כיבוש רצועת עזה על ידי מצרים היה ניסיון לכונן בה מעין ישות של ממשל עצמי פלסטיני; ביולי 1948 הוקמה בעזה "מועצה מנהלית לפלסטין", אשר בספטמבר אותה שנה הפכה ל"ממשלת כל פלסטין", שהתקיימה, מחוסרת סמכויות של ממש, עד לשנת 1959. במלחמת ששת הימים כבשה ישראל את הרצועה, והקימה בה יישובים ישראלים, בעיקר בגוש קטיף, ששכן בין ח'אן יונס ורפיח לבין הים. בין היישובים חודש גם כפר דרום שהיה ברצועה עוד לפני מלחמת העצמאות וישראל יצאה ממנו בהסכמי שביתת הנשק בתום המלחמה. בהסכמי אוסלו הועברה השליטה ביישובים הפלסטינים שברצועת עזה לידי הרשות הפלסטינית, אם כי הריבונות נותרה בידי צה"ל. גם לאחר ההסכמים נותרה בידי ישראל השליטה על היישובים הישראליים ברצועה, הדרכים המובילות אליהם משטח ישראל, ציר פילדלפי (רצועה צרה לאורך הגבול בין רצועת עזה לבין מצרים) ומעבר הגבול עם מצרים ברפיח. כחלק מן ההיערכות החדשה של העברת השליטה בהסכמי אוסלו, אורגנה והושלמה גדר המערכת סביב רצועת עזה לפי תפיסת-הפעלה צה"לית המקובלת בגדרות המערכת בגבולות המדינה מול מדינות שכנות אחרות: עם התרעה אלקטרונית, תצפיות ופטרולים קבועים למניעה וטיפול בכל חציית גדר.

מ-12 בספטמבר 2005 ועד יוני 2007 נמצאו השטח ותושביו בשליטה בלעדית של הרשות הפלסטינית, מלבד פעולות צבאיות של ישראל למניעת טרור, אך בלא התערבות של מדינות זרות, אף על-פי שהרשות הפלסטינית אינה מוכרת כמדינה עצמאית. מעמדה הנוכחי יוצא הדופן של רצועת עזה נוצר בעקבות יישום תוכנית ההתנתקות של ממשלת ישראל, במסגרתה נסוגו כוחות צה"ל מכל שטחי הרצועה (מלבד חדירות זמניות לשטח, סגר ימי ופיקוח ושליטה אווירית מתמדת), פונו ממנה כל אזרחי ישראל, בוטל הממשל הצבאי שהוחל בה, ונסגר הגבול בינה לבין מדינת ישראל.

במהלך חודש יוני 2007 השתלטו כוחות חמאס על הרצועה, כבשו את המתקנים הצבאיים שבשליטת פת"ח שבהנהגת מחמוד עבאס (אבו מאזן) והוציאו להורג קצינים במנגנוני הביטחון. בתגובה פיזר מחמוד עבאס את ממשלת האחדות הפלסטינית והכריז על מצב חרום. שלטון חמאס ברצועה הביא להגברת ירי הרקטות לעבר ישראל בעיקר לשדרות ויישובי עוטף עזה. ממשלת ישראל הטילה, מצד הגבול הישראלי, סגר יבשתי וימי על עזה. כחלק מחובותיה ההומניטריות של ישראל, היא מאפשרת הכנסת מוצרי מזון מסוימים וציוד רפואי לרצועה. כמו כן, המצור הביא אותה לספק מים וחשמל לתושבי הרצועה, על רקע משבר המים ברצועת עזה.

ב-27 בדצמבר 2008, לאחר תקופה ממושכת של ירי רקטות לשטחה, יצאה מדינת ישראל למבצע עופרת יצוקה נגד שלטון חמאס במטרה להביא לידי שינוי יסודי במצב הביטחוני השורר בדרום ישראל ולהסיר את האיום על אזרחיה. במהלך המבצע נהרגו ברצועת עזה 1,166 בני אדם[4] ונגרם הרס רב. במהלך כל הלחימה נמשך ירי רקטות מרצועת עזה לעבר יישובי דרום ישראל.

בנובמבר 2012 פתח צה"ל במבצע עמוד ענן ברצועת עזה, בתגובה לירי המתמשך מן הרצועה ליישובי הדרום בשבועות הקודמים לו. במבצע נהרגו כ-170 פלסטינים ונהרסו מטרות רבות של חמאס. במהלך המבצע נורו כ-1,500 רקטות מרצועת עזה לעבר יישובי ישראל. לראשונה בוצע ירי גם לעבר ערי המרכז בהן בת-ים, ראשון לציון, תל אביב וירושלים.

ביולי 2014, לאחר ירי רקטות רבות מרצועת עזה לישראל, פתח צה"ל במבצע צוק איתן. במבצע נהרגו למעלה מ-2,000 פלסטינים, ונפצעו יותר מ-8,000 מהם, גם נגרם הרס נרחב ביותר ברצועת עזה. טווח הרקטות שנורו מהרצועה לישראל התרחב, וכלל יישובים ממצפה רמון וירוחם בדרום ועד חיפה וקיסריה בצפון.

גאוגרפיה

חבל עזה הוא חלק ממישור חוף הנגב המשתרע בין חבל ימית בדרום וחולות כרמיה בצפון. חבל עזה מהווה המשך ישיר של מישור החוף הדרומי הבנוי משלושה רכסי כורכר עיקריים וביניהם עמקי מרזבה. חבל עזה הוא קצהו הדרומי ביותר של מבנה זה; מדרום לחאן יונס הולכים קווי הרכסים ומטשטשים, ומדרום לרפיח אין הם מצויים כלל. הרצועה גובלת בים התיכון בצפון-מערב, במצרים בדרום ובישראל מצפון, מזרח ודרום. אורכה של רצועת עזה הוא כ-41 קילומטרים, רוחבה הוא בין 5.7 ל-12 ק"מ וסך שטחה הוא 365 קמ"ר. דרך סלאח א-דין חוצה את הרצועה מצפון לדרום. אדמיניסטרטיבית, מחולקת הרצועה ל-5 נפות: נפת צפון עזה, נפת עזה, נפת דיר אל-בלח, נפת ח'אן יונס ונפת רפיח.

אוכלוסייה

העיר הראשית ברצועה היא עזה, וכמו כן נמצאות בתחומה הערים: בית חאנון, בית להיה, ג'באליה, דיר אל-בלח, ח'אן יונס, בני סוהילה ורפיח, ומחנות הפליטים: ג'באליה, שאטי, נוסייראת, דיר אל-בלח, ח'אן יונס, אל-מע'זי, אל-בורייג' ורפיח.

נכון ל-2016 מתגוררים ברצועת עזה כ-2 מיליון תושבים,[5] מתוכם כמיליון פליטים וכחצי מיליון מתגוררים במחנות פליטים. רצועת עזה נמצאת במוקד בעיית הפליטים. חמישית מאוכלוסיית הפליטים הפלסטינים יושבים בחבל עזה והם מהווים את מרבית האוכלוסייה בחבל כולו. כשבעים וחמישה אחוזים מהאוכלוסייה היא עירונית.[3] שיעור הריבוי ברצועת עזה עומד על 2.39%[3] ונכון לאמצע 2013, 53% מהאוכלוסייה הייתה מתחת לגיל 18 (900,745 נפש). צפיפות האוכלוסייה ברצועת עזה מאפיינת אזור עירוני. קיימים בעולם אזורים נוספים אשר מאופיינים בשטח עירוני רצוף (דוגמת סינגפור, הונג קונג, בחריין, מונקו ואפילו גוש דן), אך התוצר הלאומי לנפש ברצועה הוא עשירית מהתוצר האופייני לאזורים אלו. האזור הצפוף ביותר הוא אזור העיר עזה בו עומדת הצפיפות על 6,859 נפש לקמ"ר.[6]

מאז כיבוש רצועת עזה ב-1967 ועד האינתיפאדה הראשונה ב-1988 אפשרה ישראל תנועה יחסית חופשית של תושבי רצועת עזה בין הרצועה, הגדה המערבית וישראל. במהלך האינתיפאדה הראשונה בוטל היתר היציאה הכללי מהרצועה, והחל מ-1991 החלה ישראל לדרוש היתרים אישיים עבור מעבר בין ישראל, רצועת עזה והגדה המערבית. עוד לפני ביצוע תוכנית ההתנתקות ישראל הגבילה את המעבר אליה לצרכים רפואיים למצבים בהם לא קיים טיפול רפואי חלופי ברצועה,[7] (בניגוד למדיניות הכניסה מיהודה ושומרון), זאת כל עוד אין מניעה ביטחונית. מגבלות אלו הוחמרו במהלך האינתיפאדה השנייה ולאחר הטלת הסגר האזרחי על הרצועה, שהוטל בעקבות השתלטות החמאס על הרצועה.

עד נסיגת ישראל מהשטח, היו בו יישובים ישראלים ובהם כ-8,000 תושבים יהודים. רוב היישובים היהודים שכנו בדרום הרצועה, באזור שכונה גוש קטיף, וכולם נהרסו בידי ישראל לאחר פינוי תושביהם. בספטמבר 2007 החליט הקבינט המדיני ביטחוני להגביל את התנועה של אנשים בין ישראל והרצועה.[8] כיום ישראל מאפשרת את יציאתם של תושבי הרצועה דרך מעבר ארז לצורך הגעה לישראל או לגדה המערבית רק עבור רשימה מוגבלת של סוחרים, חולים ומלוויהם (בדרכם לטיפול בבתי חולים בישראל או בגדה), ולמקרים מועטים של ביקורי משפחות. ביקורי המשפחות (בגדה המערבית או בישראל) מתאפשרים רק עבור תושבי הרצועה אשר אין כנגדם מניעה ביטחונית, המבקשים לפגוש קרוב משפחה מדרגה ראשונה, במקרים הבאים: מוות או חתונה, מחלה או אשפוז ממושך של קרוב המשפחה. ביקורי קרובים מדרגה ראשונה מתאפשרים גם עבור מי שקרוביהם כלואים בבתי הסוהר בישראל, ובמקרים כאלו הביקור אינו מותנה בהיעדר מניעה ביטחונית.[9] גם לגבי טיפולים רפואיים הוחמרו התנאים והם ניתנים רק במקרים רפואיים דחופים ובמקרים בהם הוחל בעבר בטיפולים בחולה כרוני.[7]

כלכלה

הריסות שדה התעופה על-שם ערפאת, בדרום הרצועה

בשל הריבוי הטבעי הגבוה, אוכלוסיית רצועת עזה צעירה מאוד, וחלק ניכר של תושביה הוא מתחת לגיל העבודה. ברבעון הראשון של 2014 הגיע שיעור האבטלה ברצועת עזה ל-40.8 אחוז, שיעור האבטלה הגבוה ביותר ברצועה מאז 2009. שיעור האבטלה בקרב נשים ברצועה עמד באותו רבעון על 52.4 אחוז, לעומת 37.4 אחוז עבור גברים.[10]

במהלך השנים בהן שלטה ישראל ברצועה, הייתה הכלכלה המקומית תלויה בכלכלת ישראל. אחוז ניכר מהמפרנסים (בתקופות מסוימות עד 40% מהמפרנסים) עבדו בישראל ואחוז ניכר נוסף התפרנס מישראל בעקיפין. בנוסף, בתקופה בה הייתה הרצועה תחת שלטון ישראל לא הוקמו בה מפעלי תעשייה, לטענת הפלסטינים כתוצאה ממדיניות יזומה של השלטונות הישראליים. מפעלים מעטים הוקמו באזור התעשייה שליד מחסום ארז. לכן מקורות הפרנסה בתוך הרצועה מעטים מאוד, והם פחתו אף יותר עם נסיגת ישראל ממנה. פלסטינים רבים עבדו באזור התעשייה ארז ששכן על הגבול בין הרצועה לישראל, ונוהל בידי ישראלים. אזור התעשייה נסגר עם נסיגת ישראל. לאחר הטלת הסגר על הרצועה נקבע איסור על ייצוא של סחורות מעזה לגדה המערבית ולישראל, והתאפשר ייצוא מצומצם לאירופה. כמו כן העסיקו התושבים היהודים ברצועה פועלים פלסטינים בעבודות שונות, בעיקר חקלאות ובנייה. גם מקור פרנסה זה נעלם עם פינויים של התושבים היהודים. מאז 1967 ועד תחילת שנות ה-90 התפרנסו רוב תושבי הרצועה מעבודה בישראל, בעיקר בעבודות ניקיון, גינון, חקלאות וכדומה. האינתיפאדה, העלייה ההמונית מרוסיה והתגברות הגירת העבודה לישראל הביאו לצמצום ניכר בהעסקת עובדים פלסטינים בישראל. כיום, תושבי הרצועה אינם מורשים לעבוד בישראל, והיחידים שמקבלים היתרי יציאה מהרצועה לצורך עבודתם הם סוחרים. מסיבות אלו ההכנסה לנפש ברצועת עזה היא מהנמוכות בעולם, והאבטלה בה גבוהה מאוד.

החקלאות הייתה בעבר מן הענפים המרכזיים בהם עסקו תושבי רצועת עזה אך כחלק ממשבר המים בעזה, מקורות המים המעטים ממילא התמעטו עוד יותר, עד שנוצר מחסור במים לשתייה ולחקלאות. התמעטות מקורות המים נובעת בעיקר מהמלחת בארות עקב חדירת מי ים לאקוויפר שבעומק אדמת הרצועה. דבר זה נגרם כתוצאה מניצול יתר של הבארות על ידי תושבי הרצועה, וכתוצאה משאיבת מים אינטנסיבית שמבצעת ישראל לצרכיה מאקוויפר החוף השוכן מצפון לרצועה, בשטח ישראל. הריבוי הטבעי אשר מחייב בנייה עירונית, הביא לצמצום שטח האדמות המתאימות לחקלאות.

היסטוריה

יצירת רצועת עזה

על פי תוכנית החלוקה של האו"ם מ-1947, האזור בו שוכנת היום רצועת עזה היה אמור להיות בתחומי המדינה הערבית. במהלך מלחמת העצמאות פלש הצבא המצרי לדרום הארץ וכבש שטחים גדולים במישור החוף הדרומי ובנגב הצפוני. צה"ל הצליח להדוף את ההתקפה ולהשתלט על מרבית השטחים האלה, אולם שטח רצועת עזה נותר בשליטת הצבא המצרי. היישוב היהודי כפר דרום, ששכן בשטח הרצועה (אחד מ-11 הנקודות), הוקם כישוב חומה ומגדל, ונפל במלחמת העצמאות, לאחר התקפות רבות מצד מצרים.

במהלך השתלטות צה"ל על אזורי מישור החוף הדרומי והנגב הצפוני נמלטו או גורשו רוב התושבים הפלסטינים שישבו באזור, ויישוביהם ננטשו - איסדוד, מג'דל (אשקלון) והיישובים שמסביבם. תושבים יהודים שנאלצו להימלט מהאזור בעת פלישת הצבא המצרי (למשל: תושבי יד מרדכי), חזרו ליישוביהם באזורים שעברו לידי מדינת ישראל בתום המלחמה. חלק גדול מהפליטים הפלסטינים התרכזו במחנות פליטים ברצועת עזה. בהסכם שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות נקבעו גבולות הרצועה, והוטל על תושביה ממשל צבאי מצרי. ההסכם קבע (סעיף 6 תת-סעיף 1) כי באזור עזה, קו שביתת הנשק ישורטט 3 ק"מ מזרחית ובמקביל לכביש מג'דל-עזה ודרומה עד לגבול הבינלאומי. כאשר הגיעו הצוותים לשרטט את הקו בשטח, נתגלה כי הוא חוצה באזור הדרומי את כפרי העבסאן ומפריד בין בתי הכפר ובין אדמותיו. עקב זאת, הגיעו הצוותים לכלל הסכמה שיש לשנות את הקו כך שיכלול את כפר העבסאן בשלמותו, ולכן באזור דרום הרצועה קו שביתת הנשק רחוק יותר משלושה ק"מ מהכביש (באזור קיבוץ נירים נוצרה ה"ברך" של הרצועה). בתמורה, קיבלה ישראל שטח שווה בצפון הרצועה, אשר תחומה הצפוני שורטט בצמוד למושב נתיב העשרה של היום במקום בצמוד לקיבוץ יד מרדכי. ההסכם, שהוגדר "פשרת שעה", נחתם בחודש פברואר 1950, ולכן קו שביתת הנשק עם מצרים המשורטט במפות ובשטח הוא מ-1950 ולא הקו שהוסכם עליו בתחילה ב-1949.

עקב קליטת הפליטים הפלסטינים באזור, והאיסור שהוטל עליהם לצאת ולהתיישב מחוץ לתחומי הרצועה, עלתה צפיפות האוכלוסין באזור במידה ניכרת. ב-1945 מנתה אוכלוסיית רצועת עזה כ-69,700 נפש ובמפקד האוכלוסין ב-1967 מנתה האוכלוסייה 353,376 נפש.[11] למעשה מספרם של הפליטים אשר הגיעו לרצועת עזה במהלך המלחמה היה יותר מפי שניים ממספרם של תושביה המקוריים של הרצועה בתקופה שטרם המלחמה. כמו כן, בעקבות הצפיפות הגדולה מחד, והניתוק מאדמות חקלאיות רבות של תושבי הרצועה בשל קו הגבול החדש בין ישראל לרצועה, נאלצו רבים מתושבי הרצועה להתמודד עם מצב כלכלי קשה ביותר.[12]

בשליטת מצרים

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – רצועת עזה תחת שלטון מצרים

רוב הזמן בתקופה שבין מלחמת העצמאות למלחמת ששת הימים היה האזור בשליטה מצרית, אולם מצרים מעולם לא טענה לריבונות עליו, ולא החילה בו את חוקיה, אלא ניהלה את השטח תחת משטר צבאי.[13]

רצועת עזה נכבשה בידי ישראל (ביחד עם חצי האי סיני והאיים סנפיר וטיראן) במבצע קדש (אוקטובר 1956), אולם היא, כמו יתר השטחים שנכבשו, הוחזרה לשליטת מצרים כעבור חודשים ספורים.

בשליטת ישראל

רצועת עזה נכבשה שוב, ביחד עם סיני, במלחמת ששת הימים, והייתה נתונה לממשל צבאי ישראלי מלא עד הקמת הרשות הפלסטינית.

לאחר מלחמת ששת הימים נהגה ישראל במדיניות של אי התערבות והותירה את כוחותייה הצבאיים מחוץ ליישובי הרצועה, זאת בין השאר על רקע עיסוקה במלחמת ההתשה.[14] התחזקות ארגוני הטרור הפלסטינים במחנות הפליטים והתגברות מעשי הטרור ברצועת עזה בתחילת שנות ה-70, ששיאם ברצח ילדי משפחת ארויו בינואר 1971, הביאו למבצע צבאי נרחב במהלכו הכניסה ישראל כוחות גדולים לרצועה, הפעילה יחידות קומנדו לפגיעה במבוקשים, פרצה דרכים בתוך מחנות הפליטים, תוך הריסת אלפי בתים והעתקת תושביהם למגורים חלופיים.

השקט היחסי שנוצר לאחר המבצע הופר ב-1987 עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה, שתחילתה באירוע פגיעת משאית נהוגה על ידי נהג ישראלי במוניות מקומיות בהן נסעו תושבי מחנה הפליטים ג'בליה והריגת 4 פועלים פלסטינים. ההתקוממות הפלסטינית הביאה לקריסת הממשל האזרחי-צבאי הישראלי, חיסול משתפי פעולה רבים עם השלטונות הישראליים והקמת ארגון החמאס שמקורו ברצועה. במהלך שנות השלטון הישראלי נהרגו בתחומי הרצועה כ-2,600 פלסטינים וכ-230 ישראלים.[15]

ההתיישבות היהודית ברצועת עזה

ההתנחלויות ברצועת עזה
היישוב מורג, אחד מיישובי גוש קטיף

לאחר מלחמת ששת הימים הוקמו ברצועה יישובים על פי תוכנית חמש האצבעות שהגה יצחק רבין. ראשיתו של הגוש הייתה בהצעתו של יגאל אלון ב-9 במאי 1968 לממשלה להקים שני יישובים אזרחיים או היאחזויות נח"ל בין עזה לרפיח. אלון נימק את הצורך בהקמתם היישובים בלשון זו:

"קיימות משבצות קרקע אשר בהכשרה לא יקרה ניתן להכשירן. להתיישבויות אלו חשיבות עליונה לעתיד המדיני של הרצועה על ידי כך שהן מפצלות את הרצועה דרומה מהעיר עזה. כמו כן, קיימת חשיבות ביטחונית רבה לנוכחות יהודית בליבה של עזה."[16]

היישובים הוקמו על גבעות חול לא מיושבות שכונו "חולות המוות" (מכיוון שלא צמח בהן דבר). היישובים הוקמו בכמה גלים, אחד מהם לאחר פינוי סיני ב-1982. ערב ביצוע תוכנית ההתנתקות ישבו בעזה כ-8,000 יהודים ישראלים בכמה יישובים שרובם היו מרוכזים בגוש קטיף בדרום הרצועה. בלב הרצועה שכנו שני יישובים ישראלים - כפר דרום ונצרים, ובצפון הרצועה כמה יישובים נוספים. בגוש קטיף היו שירותים אזרחיים מלאים, ובכלל זה גני ילדים, בתי ספר, וישיבות - ישיבה גבוהה "תורת החיים" (עם מסלול רבנות), ישיבת הסדר "ישיבת ימית", מכללה לבנות "טוהר", "כולל" לרבנים ומורים שלימדו בגוש. בנוסף הייתה בגוש שלוחה של המכללה האקדמית אשקלון. תושבי הגוש התפרנסו בעיקר מחקלאות (בעיקר גידול ירקות בהקפדה יתרה על היעדר חרקים, שיועדו לציבור שומרי כשרות). בנוסף עסקו תושבי הגוש בהוראה ובמחקר.

על פי הסכמי אוסלו נותרה בידי ישראל השליטה על האזורים של גוש קטיף השוכן בין ח'אן יונס ורפיח לבין הים, הדרך המובילה אל גוש קטיף ממחסום כיסופים וכפר דרום הנמצא סמוך לדרך זו, היישוב נצרים הנמצא מדרום לעיר עזה, וסמוך למחנה הפליטים נוסראת, והיישובים ניסנית, דוגית ואלי סיני השוכנים בצפון הרצועה. כמו כן בשליטת ישראל רצועה צרה לאורך הגבול בין רצועת עזה לבין מצרים ("ציר פילדלפי"), ושליטה על מעבר הגבול עם מצרים ברפיח. בשאר חלקי הרצועה השליטה עברה לידי הרשות הפלסטינית אם כי הריבונות נותרה בידי צה"ל. בזמן האינתיפאדה השנייה בוצעו תקיפות רבות של ירי רקטות קסאם ופצצות מרגמה על שטחי ישראל ועל היישובים היהודיים ברצועת עזה.

תוכנית ההתנתקות

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – תוכנית ההתנתקות

ב-26 באוקטובר 2004 אושרה בכנסת תוכנית ההתנתקות של ראש הממשלה אריאל שרון ולפיה תצא ישראל באופן חד צדדי מרצועה עזה ומצפון השומרון ותפנה את היישובים והנוכחות הצבאית באזורים אלו (למעט ציר פילדלפי). באוגוסט 2005 הגיעו ישראל ומצרים להסכמה עקרונית בדבר העברת ציר פילדלפי לפיקוח ביטחוני מצרי.

ב-15 באוגוסט 2005 החל פינוי הרצועה מתושביה היהודים. צה"ל הכריז על מבצע יד לאחים, יומיים שבהם התאפשר פינוי מרצון בעזרת החיילים, ואז החל בפינוי התושבים בכוח.

ב-12 בספטמבר 2005, לפנות בוקר, יצאו אחרוני החיילים הישראלים מרצועת עזה.

רצועת עזה אחרי תוכנית ההתנתקות

גם לאחר השלמת תוכנית ההתנתקות של ישראל, לא השיגה הרשות הפלסטינית שליטה יעילה ברצועת עזה, בפרט בכל הקשור לענייני ביטחון. בעייתה העיקרית של הרשות הפלסטינית הייתה השגת מונופול על השימוש בנשק, כלומר אי פירוק הארגונים הפלסטיניים החמושים האחרים מנשקם. בין הארגונים החמושים היו: חמאס, גדודי חללי אל-אקצא, הג'יהאד האיסלאמי, ועדות ההתנגדות העממית, חמולת אבו סמהדאנה, גדודי אבו ריש וניצי הפת"ח. ראש הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס סירב להשתמש בכוח כדי לפרק את הארגונים מנשקם, והעדיף לעשות זאת בדרך של משא ומתן, אם כי המצב הביטחוני ברצועה התדרדר במהירות.

מחבלים פלסטינים מארגון ועדות ההתנגדות העממית אף חדרו לשטח ישראל מרצועת עזה וחטפו חייל צה"ל, גלעד שליט, תוך הריגת שני חיילים אחרים ופציעת ארבעה נוספים. עקב החטיפה יצא צה"ל למבצע גשמי קיץ. ניסיונות נוספים לחטוף חייל לתוך הרצועה נחלו כישלון.

ההידרדרות התבטאה במצעדים שכללו הצגת נשק ברחובות, בחטיפת אזרחים פלסטינים וזרים, בירי לעבר ישראל ובקרבות בין אנשי הארגונים החמושים לבין שוטרים פלסטינים. באחד המצעדים של חמאס במחנה הפליטים ג'בליה התפוצצה כמות גדולה של חומר נפץ שהביאה להרוגים מבין עוברי האורח.[17] תקיפת חמאס את ישראל בעקבות האירוע הביאה לירי תותחים לעבר הרצועה מצד ישראל ולחידוש ה"סיכולים הממוקדים", במבצע שנקרא "גשם ראשון".

לחץ ציבורי ברצועת עזה הביא להתחייבות חמאס לחדול מהמצעדים ומההתקפות על ישראל. במסגרת חטיפת אזרחים נחטף עיתונאי איטלקי, אם כי הוא שוחרר אחרי כמה שעות. שיא התקריות הללו היה חטיפת מוסא ערפאת, ראש "הביטחון המסכל" של הרשות הפלסטינית ברצועת עזה, ורציחתו.

בעקבות הבחירות לרשויות המקומיות בדצמבר 2005, חלה הדרדרות נוספת כאשר פת"ח התפצל וכנופיות חמושות מגדודי חללי אל-אקצא הפעילו אלימות וטרור על מנת לשבש את הבחירות. מנגד, חמאס התחזק גם ברצועת עזה וגם ביהודה ושומרון לנוכח חדלונה של הרשות הפלסטינית. לאחר ניצחון חמאס בבחירות הרשות בינואר 2006 גברו חיכוכים בין תנועת חמאס הנבחרת לבין תנועת הפתח, ופעילים מהתנועות היריבות נלחמו ביניהם וגרמו למרחץ דמים ברצועה. לבסוף, ביוני 2007 "כבשו" לוחמי חמאס את כל רצועת עזה.

לאחר יציאת ישראל מרצועת עזה השתנתה תפיסת הביטחון באזור והמצב הביטחוני גם כן באופן משמעותי. החיכוך המתמיד בין חיילים ואזרחים ישראלים לבין פלסטינים ברצועה הסתיים, ולפיכך ירד באופן משמעותי מספר ההרוגים הישראלים ברצועה עקב פיגועים וירי פצצות מרגמה. החייל ההרוג הראשון מאז הנסיגה מעזה נפגע כמעט שנה לאחר מכן וכמות הפצועים כמו גם ההרוגים ברצועה ירדה לאחוזים בודדים לעומת המצב בו צה"ל פעל באופן יומיומי בשטח, יחד עם ההתיישבות ברצועה.

מנגד, פעילות הטרור הופנתה לעבר יישובי עוטף עזה. גבר ירי רקטות הקסאם על שדרות, יישובי הנגב המערבי (חבל אשכול), נתיב העשרה ואף נורו מספר קסאמים וטילי גראד אל עבר אשקלון, ובחודש פברואר 2008 אף הוחלט על התקנת מערכת "צבע אדום" באשקלון. שטח הריסות היישוב דוגית, שפונה בתוכנית ההתנתקות, שימש בסיס לירי טילים[18] על אשקלון וב-14 במאי 2008 שוגר משטח זה טיל גראד שהתפוצץ בקומה השלישית של קניון 'חוצות' שבאשקלון. באירוע נפצעו 77 בני אדם, שלושה מהם במצב קשה, שניים במצב בינוני.

להרחבה על הפעילות הביטחונית והחבלנית באזור ראו: הלחימה ברצועת עזה מההתנתקות עד מבצע עופרת יצוקה.

ב־28 ביוני 2006 החל מבצע גשמי קיץ של צה"ל ונמשך עד 26 בנובמבר 2006. המבצע בא כתגובה מצד ישראל על הריגת שני חיילים וחטיפתו של רב"ט גלעד שליט ב-25 ביוני 2006 סמוך למעבר כרם שלום. זו הייתה הכניסה הקרקעית הראשונה של צה"ל לרצועת עזה מאז ביצועה של תוכנית ההתנתקות כשנה קודם לכן. במבצע נהרגו 5 ישראלים ו-394 פלסטינים.

ב-18 באוקטובר 2011 הוחזר גלעד שליט לישראל, אחרי 1,941 יום בשבי החמאס, בהתאם להסכם שבו שחררה ישראל 1,027 מחבלים.

תשתיות אזרחיות אחרי תוכנית ההתנתקות

מאז כיבוש רצועת עזה בידי כוחות צה"ל ב-1967 נסמכים תושבי רצועת עזה על תשתיות מים, חשמל, ביוב, גז, דלק, דואר וטלפון שמקורן בישראל. במכתב ששלח ראש ממשלת ישראל, אריאל שרון, לנשיא ארצות הברית ג'ורג' ווקר בוש ב-16 באפריל 2004, ואשר מפרט את תוכנית ההתנתקות, נאמר:

"תשתיות המים, החשמל, הביוב והתקשורת המשרתות את הפלסטינים יושארו. ישראל תשאף להשאיר את תשתיות המים, החשמל והביוב המשרתות את היישובים הישראליים שיפונו. ככלל, ישראל תאפשר המשך אספקת חשמל, מים, גז ודלק לפלסטינים, על-פי ההסדרים הקיימים. ההסדרים הקיימים, לרבות בנושא מים והתחום האלקטרו-מגנטי, יישארו בתוקפם."[19]

ברצועה ישנן בארות-מים מקומיות, אך עקב שאיבת-יתר הן הומלחו, ואיכות המים שבהן גרועה. חלק גדול מתושבי הרצועה משיגים מי שתייה ממכליות שחונות בחלק מהיישובים, ואשר מובילות מים טובים יותר. חברת "מקורות" הישראלית חיברה את רצועת עזה לרשת המים הישראלית, אך רשת זו שירתה בעיקר את גוש קטיף ולא את כלל הרצועה.

ברצועת עזה ישנו ביקוש לחשמל בהיקף של כ־350 מגוואט לחודש. 30 מגה-וואט מסופקים ממצרים (לאזור רפיח), תחנת הכוח עזה מספקת 140 מגה-וואט, וישראל מספקת 120 מגה-וואט, המועברים ב־10 קווי מתח גבוה ונכון ל-2016 תושבי הרצועה אינם משלמים עבורם.[20] הפער בין הביקוש לכמות המסופקת מתבטא בהפסקות חשמל מחזוריות יזומות לפרקי זמן ארוכים של כמה שעות, באזורים שונים ברצועה. תקלות, פעולות תחזוקה בתחנת הכוח עזה ותשתיות רעועה מובילות להפסקות חשמל נוספות.

על-פי הסכמי אוסלו, סחורות מגיעות לרצועת עזה דרך נמל אשדוד. ישראל גובה את המכס על הסחורות ומעבירה אותו לרשות הפלסטינית. לעיתים קרובות מעכבת ישראל את העברת הכספים עקב חשש כי הכסף מועבר לארגוני טרור. מאז תוכנית ההתנתקות, ועקב המצב הביטחוני המתוח ששורר ברצועת עזה, סגרה ישראל את המעברים בין ישראל לרצועת עזה לתקופות ארוכות יחסית, דבר ששיבש בצורה חמורה את מעבר הסחורות לרצועת עזה. מאז הטלת הסגר הכלכלי על הרצועה ב-2007 נאסר על שיווק סחורות מהרצועה בגדה המערבית ובישראל, ועל כן מספר משאיות הסחורה שיצאו מהרצועה באותן שנים היה נמוך ביותר. הנימוק העיקרי לסגירת המעברים הוא ריבוי ההתרעות על ניסיונות לפגוע בחיילי צה"ל ובעובדים ישראלים המשרתים במעברים, והחשש למעבר מחבלים או אמצעי לחימה.

השתלטות חמאס על הרצועה

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – עימות חמאס-פת"ח ברצועת עזה

ב-13 ביוני 2007 ביצע חמאס הפיכה צבאית, השתלט על רצועת עזה וגירש ממנה את אנשי הפת"ח. כתוצאה מההשתלטות הוטל סגר על רצועת עזה בידי ישראל ומצרים.

ב-19 בספטמבר 2007, בעקבות ירי הקסאמים המתמשך, הכריזה ישראל על רצועת עזה כעל "יישות עוינת לישראל", דבר המאפשר פגיעה באספקת החשמל והדלק לרצועה ונקיטת צעדים נוספים. בכך ישראל הפרידה בין הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון לבין שלטון חמאס ברצועת עזה (שכונה על ידי בנימין נתניהו חמאסטן).[21]

ב-23 בינואר 2008, פוצצו פעילי חמאס מטעני חבלה על יד החומה המפרידה בין רפיח הפלסטינית לרפיח המצרית במטרה לפרוץ בה פתח. בעקבות הפתח שנפרץ החלו מאות אלפי פלסטינים לנהור אל עבר סיני במטרה לרכוש מזון ותרופות. מהלך זה הגביר את החשש הישראלי ממעבר מוגבר של אמצעי לחימה לתוך הרצועה ומנגד למעבר מחבלים ממנה לשטחי סיני ומשם לאילת.

ב-2009 שודר סרט על החיים תחת שלטון חמאס ברצועת עזה, שהופק על ידי צוות טלוויזיה צרפתי בלתי תלוי, ממנו ניתן ללמוד רבות על אורח החיים של תושבי המקום והתנהלות שלטון החמאס.[22]

מבצע עופרת יצוקה

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – מבצע עופרת יצוקה

מבצע עופרת יצוקה הוא מבצע צבאי רחב היקף של צה"ל ברצועת עזה שהתרחש בין ה-27 בדצמבר 2008 ל-18 בינואר 2009. מטרתו הייתה "לפגוע קשה בממשל חמאס על מנת לגרום למציאות ביטחונית טובה יותר לאורך זמן סביב רצועת עזה, תוך חיזוק ההרתעה וצמצום ירי הרקטות ככל שניתן".[23] ב-17 בינואר, לאחר 22 ימי לחימה הכריזה ישראל על הפסקת אש חד-צדדית, וכוחותיה החלו לצאת בהדרגה מרצועת עזה וסיימו את יציאתם ב-21 בינואר.

במהלך המבצע נחרבו בניינים רבים ששימשו פעילי טרור, למגורים ולאחסון אמצעי לחימה, ומהם ששימשו את משרדי הממשל ברצועת עזה. נזק גדול נגרם גם למתקני תשתית אזרחיים. רבבות מתושבי רצועת עזה הפכו לפליטים, מבלי שיוכלו להימלט מאימי המלחמה. כדי למנוע פגיעה בחיילים נקט צה"ל בפעולות התקפיות מסיביות נגד בתים שנחשדו כמסתור מחבלים, כולל ירי טילים, פגזי טנקים ושימוש בדחפורים. על פי אומדן של סוכנויות הסיוע ברצועת עזה 4,000 בתים נהרסו, 21,000 בתים נפגעו קשות, ו-100 אלף בני אדם נותרו מחוסרי בית.

בעקבות תחילת המבצע התרחב הירי לעבר יישובי הדרום שכלל ירי של רקטות קסאם, רקטות גראד רגילות ומשופרות ופצצות מרגמה, ולראשונה נורו רקטות מעבר לטווח אשקלון ושדרות, לעבר ערים גדולות כגון באר שבע, קריית גת, אשדוד, יבנה וגן יבנה.

לאחר מבצע עופרת יצוקה

Postscript-viewer-blue.svg ערכים מורחבים – הלחימה ברצועת עזה בין מבצע עופרת יצוקה למבצע עמוד ענן, הלחימה ברצועת עזה בין מבצע עמוד ענן למבצע צוק איתן

מבצע עופרת יצוקה הביא לרגיעה מסוימת בלחימה שבין ישראל לפלסטינים שברצועת עזה, אך לאחריו הגבירו הפלסטינים את התחמשותם, ובפרט ברקטות המסוגלות לפגוע בשטחים נרחבים של ישראל. ירי מצומצם של רקטות נמשך גם לאחר המבצע, ומפעם לפעם התרחשה הסלמה זמנית, שבמהלכה נורו רקטות רבות מרצועת עזה לעבר ערי ישראל, מיבנה בצפון ועד באר שבע בדרום.

אירועי הסלמה בולטים:

מבצע עמוד ענן

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – מבצע עמוד ענן

באוקטובר ונובמבר 2012 גבר קצב הפיגועים וירי הרקטות על יישובי עוטף עזה. ירי רקטות מתמשך באמצע נובמבר הביא לפרוץ מבצע עמוד ענן שנפתח בחיסול אחמד ג'עברי, מפקד הזרוע הצבאית של חמאס. במבצע נהרגו כ-170 פלסטינים ונהרסו מטרות רבות, בהן בתים של פעילי חמאס. במהלך המבצע נורו כ-1,500 רקטות מרצועת עזה לעבר יישובי ישראל. לראשונה בוצע ירי גם לעבר ערי המרכז בהן ראשון לציון, תל אביב וירושלים. במבצע נהרגו שני חיילים ישראלים וארבעה אזרחים.

מבצע צוק איתן

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – מבצע צוק איתן

ביולי 2014, לאחר ירי רקטות רבות מרצועת עזה לישראל, פתח צה"ל ב"מבצע צוק איתן". במבצע, שנמשך 50 ימים, נהרגו יותר מ-2,200 פלסטינים, ונגרם הרס נרחב ביותר לישובי רצועת עזה, לבסיסים ולמנהרות טרור. לעבר ישראל נורו רקטות רבות, והטווח שלהן התרחב, וכלל יישובים ממצפה רמון בדרום ועד חיפה בצפון. לישראל נגרמו 74 הרוגים, בהם שישה אזרחים.

בלוני תבערה בדרכם מרצועת עזה לישראל

העימותים בגבול ישראל-רצועת עזה

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – העימותים בגבול ישראל–רצועת עזה (2018–2019)

לאחר שנים אחדות של רגיעה, ב־30 במרץ 2018 החלה סדרת הפגנות המוניות ברצועת עזה, ליד הגבול הישראלי. רבות מהן כללו הפרות סדר אלימות. במסגרת ההפגנות התעמתו פעילים ומחבלים פלסטינים עם כוחות צה"ל בסמוך לגדר המערכת סביב רצועת עזה. אלפי פלסטינים התקרבו לגדר, תוך שחלקם מיידים אבנים, ומשליכים בקבוקי תבערה ומטעני חבלה. האירועים נמשכים מאז, וכוללים גם שיגור עפיפוני ובלוני תבערה מרצועת עזה לישראל במטרה להצית שטחים ישראליים מעבר לגדר. כתוצאה מכך התרחשו מאות שריפות בעוטף עזה ואלפי דונמים של שדות ועצי חורש נשרפו. בנוסף לירי צלפים לעבר המפגינים הגיב צה"ל בירי טנקים לעבר עמדות חמאס וג'יהאד אסלאמי והפצצות של חיל האוויר. עד 29 ביולי 2018 נהרגו באירועים 155 פלסטינים, מתוכם כשליש הם אנשי זרועות צבאיות או מנגנוני ביטחון של ארגוני טרור, חצי בעלי זיקה לארגוני טרור, וכשישית אזרחים חסרי זיקה ארגונית, ונפצעו כ־17,000 פלסטינים. לצה"ל חייל הרוג אחד ועשרה פצועים.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ רצועת עזה באתר ה-CIA World Factbook
  2. ^ משרד הפנים הפלסטיני: מספר התושבים בעזה הגיע לשני מיליון, באתר וואלה!‏, 13 באוקטובר 2016
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 The world Factbook, Middle East, Gaza Strip באתר הCIA
  4. ^ IDF releases Cast Lead casualty numbers, The Jerusalem Post, 03/26/2009
  5. ^ סוכנויות הידיעות, ‏2 מיליון תושבים ברצועת עזה, באתר ‏מאקו‏‏, ‏13 באוקטובר 2016‏
  6. ^ מפת צפיפות האוכלוסייה ברצועת עזה, המרכז לתיאום עניינים הומניטריים של האו"ם, [1]
  7. ^ 7.0 7.1
    שגיאות פרמטריות בתבנית:פס"ד עליון

    פרמטרי חובה [ עותר, משיב ] חסרים
    בג"ץ 7094/05 , סעיפים 11, 13
  8. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:פס"ד עליון

    פרמטרי חובה [ עותר, משיב ] חסרים
    בג"ץ 9132/07 , סעיף 2
  9. ^ לפי הנוהל בנושא של מתאם פעולות הממשלה בשטחים, באתר המתפ"ש.
  10. ^ שיעור האבטלה בעזה: הגבוה מאז 2009, באתר ארגון "גישה".
  11. ^ Elisha Efrat, Urbanization in Israel, p. 202, Palgrave Macmillan (Aug 1984), מסת"ב 031283523X,
  12. ^ מוסטפא כבהא, הפלסטינים - עם בפזורתו, בית ההוצאה לאור של האוניברסיטה הפתוחה, 2010, עמ' 157-158
  13. ^ רובי סיבל, "משפט בינלאומי", ירושלים, תשס"ג-2003, עמ' 77.
  14. ^ שלמה גזית, פתאים במלכודת: 30 שנות מדיניות ישראל בשטחים, תל אביב: זמורה-ביתן, תשנ"ט 1999, עמ' 72
  15. ^ רגולר, ארנון; גוטליב, צביקה (2005-08-23). "230 ישראלים וכ-2,600 פלשתינאים נהרגו ברצועה מאז כיבושה". הארץ. נבדק ב-2018-06-17.
  16. ^ הציטוט מופיע בספרו של יחיאל אדמוני, שהיה מנהל המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית: אדמוני, יחיאל (1992). "עשור של שיקול דעת", הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמוד 64.
  17. ^ ברק רביד ואמיר בוחבוט, הטילים נפלו מהג'יפ – 19 פלשתינים נהרגו, באתר nrg‏, 24 בספטמבר 2005
  18. ^ עשהאל לובוצקי, "מן המדבר והלבנון", הוצאת ידיעות אחרונות, ע"מ 23.
  19. ^ תוכנית ההתנתקות של ראש הממשלה אריאל שרון, באתר הכנסת, 16 באפריל 2004
  20. ^ עוזי ברוך, "בעזה לא משלמים אגורה", באתר ערוץ 7, א' באב תשע"ד, 28/07/14
  21. ^ אורי יבלונקה, ישראל: רצועת עזה היא ישות עוינת, באתר nrg‏, 19 בספטמבר 2007
  22. ^ החיים תחת שלטון חמאס - מבט מבפנים, באתר וואלה!‏, 19 בינואר 2009
  23. ^ במחנה, 2.1.2009


Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0