שודדי ים

דגל "רוג'ר העליז" (Jolly Roger), הסמל המזוהה ביותר עם שודדי הים בתרבות המודרנית.

שודדי ים (או פיראטים) הם פושעים המבצעים את פשעם בלב הים, ולעיתים על חופיו. בעיית הפיראטים, שבעבר נוהלה כ"לחימה בטרור", קיימת גם כיום (מעריכים כי כ-16 מיליארד דולר נלקחים מדי שנה בידי שודדי ים). תקיפות הפיראטים בימינו מתרחשות, בדרך כלל, באזורי מצר מלאקה, סינגפור, סומליה, האוקיינוס ההודי והאוקיינוס השקט.

העת העתיקה

השוד הימי היה בעיה קשה בתקופת האימפריה הרומית. ההיסטוריון היווני פלוטארכוס מספר על חומרת הבעיה בתיאורו את מצב הרפובליקה במאה ה-1 לפנה"ס:

"כוחם של שודדי-הים בצבץ ועלה בראשונה בקיליקיה. בתחילה לא ערכו אלא התקפות פתע, שאחריהן נסוגו אל המחבואים שלהם...אחר-כך, כשנסתכסכו הרומיים...במלחמות-בית, נשאר הים בלא שמירה ועובדה זו משכה את השודדים...עד שהופיעו לאור היום ולא התקיפו עוד את הספנים בלבד, אלא בזזו גם איים וערי-חוף. וכבר ירדו לאניותיהם אנשים עשירים ומיוחסים וגם נבוני דעת והיו באים ומתחברים אליהם, כאילו היה בשוד-הים משום כבוד ותפארת."

שודדי הים החזיקו בנמלים ועמדות תצפית מבוצרות. השירות הצבאי על אניות המלך במלחמות מיתרידטס סיפק קברניטים מוכשרים, ספנים מובחרים וספינות מהירות. הצטיינותם ב"מלאכה" הגיעה לשיאה, כשהחזיקו בלמעלה מ-1000 אניות. את התרנים היו מצפים בזהב ואת כפות המשוטים בכסף. לאורך החופים היו עורכים משתאות עם מוזיקה רועשת, "כמתגאים ומתהדרים בפשעיהם". כ-400 ערים נכבשו על ידם, שהוכרחו לשלם להם כופר.

השודדים חטפו בדרך-כלל אנשים חשובים או עשירים, כשהחטיפות כללו גם התעללויות פיזיות ונפשיות. גם שרי-צבא נחטפו ובהם גם יוליוס קיסר בעצמו, לפני הפיכתו לשליט האימפריה. קיסר שוחרר לאחר 38 ימים בשבי, תמורת תשלום כופר-נפש.

אבל הבעיה לא נגעה לאליטה בלבד, אלא השפיעה ישירות על הכלכלה של הים התיכון: "על כל הים התיכון פשטו ציי הפיראטים, עד שפסקו האניות מלהפליג והושבת כל מסחר." המחסור במזון ברומא והחשש לרעב כבד, הביאו לפעולות חירום ומינויו של פומפיוס למפקד המלחמה בפיראטים. לרשותו הועמדו 500 אניות ו-120 אלף חיילים רגליים. לאחר 3 חודשים חוסלו ציי הפיראטים, כאשר את הנכנעים יישב פומפיוס עם משפחותיהם בערים וכפרים שנחרבו או ננטשו בזמן המלחמה. בתהלוכת הניצחון ברומא, נישאו כתובות שהודיעו את שמות העמים שהוכנעו ובהם "כל הפיראטים שביבשה ובים", כאשר "מאניות הפיראטים נתפסו שמונה מאות". מנהיגי הפיראטים השבויים הובלו בתהלוכה, שציינה את פתרונה (הזמני) של בעיית השוד הימי.

העת החדשה

הפיראט אדוארד טיץ', המכונה שחור הזקן, אחד הפיראטים המפורסמים ביותר בעת החדשה. (תמונה מ-1734).

בימי הביניים, הצטרפו שוכני צפון אפריקה וצפון אירופה לשוד הימי. הפיראטים הצפון אפריקאים המשיכו בפעילותם עד למאה ה-19.

באמצע המאה ה-18 ניסתה בריטניה לדכא את השוד הימי על ידי החרמת הפיראטים וחקיקת חוקים נוקשים. היא החלה בבניית צי אוניות ענק ושכרה קפטנים כדי להשמידם. פעולה זו הייתה קרש קפיצה לכינון האימפריה הבריטית.

ניתן לסווג את הפיראטים באותה תקופה לשתי קבוצות:

א. פיראטים "אמיתיים" - פיראטים ששודדים, בוזזים והורגים בניגוד לחוק ולכן הם נרדפו בידי השלטונות.

ב. פריבטיר (privateer) - פיראטים בעלי רישיונות מבתי המלוכה (בדרך כלל ברישיון בית המלכות הבריטי) לתקיפת ספינות אויב בלבד (רבים מהם היו שודדי הים הקאריביים). הם אחזו בידיהם מסמך בשם "Letter of Marque" שהיה רישיון מרשות השלטון לתקיפת ספינות אויב בלבד. פיראטים אלו החלו להופיע החל מהמאה ה-16 ועד המאה ה-18.

בפועל, שני סוגי שודדי הים ביצעו פשעים באזורים בהם לא היה להם אישור סמכותי. אולם, שודדי הים בעלי רישיון נחשבו לאנשים "טובים", בעלי מטרה ונרדפו פחות על ידי הממשל. כך למשל, פרנסיס דרייק (1542-1596) פעל תחת חסות המלכה אליזבת הראשונה נגד ספינות ספרדיות ועל כך זכה בתואר אבירות. פיראטים מפורסמים נוספים הם אדוארד שחור הזקן טיץ', שנהרג בקרב עם אוניית כתר בריטית ב-1718 וקפטן ויליאם קיד, שנשכר בידי ויליאם השלישי כדי לתפוס פיראטים, אך הפך בעצמו לפיראט. ישנם הטוענים עד היום שזוהי עלילה בלבד, טענה שהשמיע קיד עצמו בעת הוצאתו להורג בתלייה. בתקופת האינקווזיציה בספרד היהודים היוו חלק משודדי הים וערכו תקיפות נגד הצבא הספרדי.

חיי הפיראט

הפיראטים היו שודדים שחיו בספינה בה היה קפטן ששימש כמפקד הספינה. הקפטן נבחר והוחלף על פי הצבעה דמוקרטית בספינה. לרוב, הקפטן היה דמות שעוררה פחד והערצה בקרב אנשיו והם האמינו כי יוביל אותם לטוב ולעושר. רוב הפיראטים היו עניים והגיעו מהשכבות החלשות בחברה, רובם מתו בגיל צעיר.

בוקאנירים

כמו גם החלו להופיע "בוקאנירים" (צרפתית: בוקאן – גריל; מייבשי בשר). הם היו שודדי ים שחיו באמריקה, בעיקר באיים הקריביים שהיו באותה תקופה מוקד להרפתקנים, חיילים שננטשו על ידי מדינותיהם ופושעים לשעבר.

הבוקאנירים עסקו בחיתוך בשר אותו גנבו ממטעי הספרדיים באזור ההיספניולה, ובייבושו בטכניקה אינדיאנית של שבט אראוואק, מדי פעם הם פלשו לספינות ובזזו אותן. בעקבות השמדת הבקר והצאן על ידי הספרדים, הבוקיאנרים נדחקו לעיסוק בשוד ימי באופן קבוע.

הבוקאנירים היו בני לאומים שונים שהתאגדו לשם שוד הספינות הספרדיות, שהעבירו את העושר שנגזל בדרום ומרכז אמריקה לספרד. אחד הבסיסים הנודעים של שודדי הים הקאריבים היה באי התוכים, מקום ששימש כדגם עבור הספר אי המטמון.

ווקוו

ווקוו (Wokou), שודדי ים במזרח אסיה שפעלו במשך כ-300 שנים והחלו להופיע באסיה לאחר קרב המאג'אפהיטים (Majapahit) במהלכו נסוג מונגול יואן (Mongol Yuan) עקב בגידה של אחד מבני בריתו. הפיראטים החזקים ביותר באסיה בתקופה זו היו פירטים סינים. זינג אי (Zheng Yi) ואשתו סו זינג אי (Zheng Yi Sao), "מלכת הפירטים" אשר פעלו בתקופת שושלת צ'ינג, היו ידועים כמאיימים במיוחד. כאשר מת בעלה המשיכה סו זינג אי לשלוט על ספינותיו. סו הצליחה לכופף את הממשלה לטובתה ובעקבות כך הגדילה את עושרה. לבסוף, הממשלה העניקה לה חנינה בתמורה לכך שתפסיק לעסוק במקצוע.

שודדי הים הברברים

ח'יר א-דין ברברוסה

אורוץ' ברברוסה

ערך מורחב – שודדי ים ברברים

שודדי ים ברברים פעלו בים התיכון (בעיקר במרוקו ובאלג'יריה) כנגד ספינות נוצריות. נגדם לחמו ספינות פראטיות נוצריות, בעיקר תחת אבירי מסדר סנט ג'ון, שפעלו באי מלטה.

העימות החל ממניעים דתיים, אך משנחלשה האימפריה העות'מאנית השוד הימי התבצע בעיקר עבור רווח אישי של הפיראטים.

באותה תקופה, ארצות הברית הפכה למדינה עצמאית בעקבות הסכם פרסי. ומכיוון שכבר לא הייתה תחת הגנת בריטניה החלו הברברים לתקוף את ספינותייה. בתקופת הנשיא ג'פרסון, הוחלט לשלם לשודדי ים אלו חמישית מהסכום המסוכם של 2 מיליון דולר. בתגובה לתשלום החלקי, יוסוף קרמנלי (הפאשה של טריפוליטניה-לוב), צר על הקונסוליה האמריקאנית. ארצות הברית ראתה בזה קריאה למלחמה והגבילה את צי יוסוף לאזור הנמל בלבד.

שודדות ים

אף על פי ששוד ימי תמיד הייתה בעיקר עיסוק של גברים, יש טיעונים שהיו מספר נשים שעשו לעצמן שם בתור שודדות ים, הקיום של חלק גדול מהן מוטל בספק היות שהן מופיעות בתיעוד אחד או שניים, שלעיתים נכתבו שנים רבות אחרי מותן. נשים בתחום חוו אפליה גדולה, גם ביכולתן להתקבל לשורות השודדים, וגם בענישה מוגברת, מכיוון שעיסוק של נשים בפשיעה נתפש ברבות המקרים לדבר מזעזע במיוחד. שודדי ים - כמו יורדי ים מן המניין מתקופה זו ועד היום - היו מחשיבים אישה בספינה כמזל רע. בגלל רתיעה זו, רבות מהפיראטיות הידועות התחזו לגברים, לפחות בשלבים ההתחלתיים של פעילותן, כדי לקבל את ההזדמנויות וההתייחסות שהיו שמורות לגברים. והיו אף כאלה שכלל לא זיהו את עצמן כנשים, למשל במקרים של אן בוני ושותפתה מרי ריד במאה ה-18, ושרלוט דה ברי במאה ה-17.

שודדות ים מפורסמות אחרות הן צ'ינג שי, שודדת ים סינית מהמאה ה-18, שהתחילה דרכה כמופקרת, נישאה לשודד ים, וירשה את תפקידו לאחר שמת. בשיאה, פקדה על צי של יותר מ-1500 ספינות ו-80,000 מלחים; רייצ'ל וול האמריקאית, מסוף המאה ה-18, שהוצאה להורג במסצ'וסטס (האישה האחרונה שהוצאה שם להורג); סיידי העיזה (Sadie the Goat), אמריקאית שפעלה במאה ה-19, שהייתה ידועה גם כ"מלכת החופים", אשר שמה יצא לפניה בגלל אכזריותה ודרכיה האלימות; ז'אן דה קליסון, או "הלביאה מברטאן", שבפעלה במאה ה-14, התחילה את פעילותה הימית לאחר שבמסגרת מלחמות אנגליה-צרפת, בעלה הוצא להורג כבוגד, והיא רצתה לנקום במלוכה הצרפתית. היא קנתה שלוש ספינות, והייתה מסיירת בתעלת למאנש, ועורפת את ראשם של כל האצילים הצרפתיים שתפסה. בניגוד לשודדות רבות אחרות, דה קליסון הצליחה לפרוש בשקט, ואפילו נישאה בשנית לאציל אנגלי.

כיום

גם בימינו קיימים פיראטים. הם נמצאים באזורים נידחים יחסית כמו אזור מזרח אסיה, אליהם הרשויות מתקשות להגיע. בתחילת המאה ה-21 החל שוד ימי לחופי סומליה באזור קרן אפריקה ומפרץ עדן בעקבות קריסת השלטון המרכזי במדינה במהלך מלחמת האזרחים בסומליה. מספר רב של אוניות מסוגים שונים הותקפו בידי סירות מהירות של סומאלים חמושים בנשק קל וטילי נ"ט, וחלקם אף נפלו בידיהם.

בחוק העונשין נקבע עונש של עד עשרים שנות מאסר על שוד ים.

בתרבות המודרנית

קריקטורה סטריאוטיפית של שודדי ים, כפי שנראית ומוצגת באנימות, וציורי אמנות או קומיקס רבים: רטייה המסתירה את עין שמאל הכרותה, עגילים, זקן מלא (לרוב שחור, אפור או כתום), רגל עץ תותבת, וו (hook) ביד גידמת, חרב ביד שמאלית, כובע ביקורן של ג'ולי רוג'ר, חגורה, חולצה של הצי המלכותי הבריטי ותוכי מדבר על הכתף.

בימינו, אומץ על ידי הקולנוע הדגל של "רוג'ר העליז", דגל הגולגולת עם שתי העצמות בצורת X, בהדפס שחור לבן או אדום לבן, בו החלו להשתמש משנת 1711. בפועל, שודדי הים לא תמיד הפליגו עם דגל ובמקרים שבהם היה להם דגל, הוא לא היה מחויב להיות בצבע שחור לבן עם גולגולת. לעומתם, סוחרים רבים הרימו את דגל האות W, המסמל מחלה בספינה, כדי להרתיע שודדי ים (בניגוד לדגל האות Q אשר מסמל ספינה בריאה).

ראו גם

• שודדי הים הקאריביים
• פריבטיר
• שודדי ים יהודים
• שוד ימי לחופי סומליה
• שוד ימי במצר מלאקה
• יום דבר כמו פיראט

קישורים חיצוניים

• עידן רינג, הפיראטים הסומלים משפיעים על כלכלת אפריקה ועל הטרור העולמי, באתר הארץ, 05/12/2008
• אלון מרום, שודדי הים - הסיפור האמיתי, באתר nrg‏, 9 בדצמבר 2007
• פיראטים: דרייק, טיצ' ושחור הזקן, אדמירל עזאל באימגו.
• אליהו בירנבוים, יהודי עולמי - חול ים בבית הכנסת (על יהדות הקאריביים - מכיל בסופו מידע רב על פיראטים יהודים), התפרסם בעיתון מקור ראשון.
• ד"ר הדס מור, "גליליאו צעיר", פירט של פעם: ההיסטוריה של שודדי הים, באתר ynet, 9 באוגוסט 2010
• אתר הפירטים, הסברים והיסטוריה של הפירטים
• סוכנויות הידיעות, מאבטחים ישראלים על ספינת תענוגות איטלקית הדפו ביריות פיראטים סומלים, באתר הארץ, 26 באפריל 2009
• דורון פישלר, רגל מעץ, באתר כאן – תאגיד השידור הישראלי