שיטת הפלפול
שיטת הפִּלְפּוּל[1] היא תופעה שרווחה בעולם היהודי בתקופות שונות, ונפוצה במיוחד בימי הביניים. להבדיל מהמונח "פלפול" הרווח במשנה ובתלמוד, "שיטת הפלפול" הוא כינוייה של תופעה שרווחה החל מבעלי התוספות, עבור למעטים בין הראשונים, והתגברה במיוחד בתקופת האחרונים – בייחוד ביהדות אשכנז.
תופעה זו לבשה צורות שונות בתקופות השונות, אך עם זאת, התאפיינה לרוב בצורות חשיבה והנחות יסוד דומות; בהן, הלכדה של התורה שבעל פה תוך השקפה כי כולה מקשה-אחת, עיסוק בחשיבה תאורטית שאינה נוגעת לפסיקת הלכה ונטייה לחידוד וחריפות לשמן. תופעה זו הייתה סלע מחלוקת שנים רבות, וזכתה מצד רבנים וחכמים לגינוי בצד עידוד.
הפלפול המוקדם
ערך מורחב – פלפול
במשנה ובספרות המדרשית נעשה שימוש בפלפול בעיקר תוך לימוד הפסוקים ובעימות של הלכות שונות זו מול זו. פלפול מוקדם זה אופיין בדרך חשיבה הפכפכה: כשמו כן הוא, "פל-פל" – הטיית הדעה אנה ואנה; צורת חשיבה שאינה מתמקדת במהותם של הדברים, אלא ביכולת הלוגית המופשטת לטעון אותם, וכתוצאה מכך לכל A תמיד ניתן לטעון לא-A. בנוסף, פלפול מוקדם זה החל לרוב בדיון הלכתי שטמן בחובו השלכות מעשיות, על אף שהמשך הדיון יכול ליסוב גם על נושאים תאורטיים לחלוטין. מאוחר יותר, הפכה המשנה עצמה למושא שיטה זו, וסוג חדש של פלפול התבסס בעיקרו על מעין שעשוע בדברי הלכה; כלומר, שימוש בנימוקים אנטי-הלכתיים באופן שברור היה כי על-אף שהם עוסקים בנושא מעשי – אין כל ספק שאין ביכולתם לשנות הלכה פסוקה.[2]
הפלפול בימי הביניים
הפלפול המאוחר יותר החל להתפתח לאחר כתיבת התלמוד, שהפכה ליסוד משמעותי בחשיבה הפלפולית והמסורתית. אירוע זה של כתיבת התלמוד הציב הנחות-יסוד חדשות בבסיס הפלפול – הנחות שחלקן אף הפכו לעקרונות אידאולוגיים. כך לדוגמה, היו שדגלו בגישה של הרמוניזציה כלל-הלכתית לכל התורה שבעל פה, וסברו כי ההלכה אובייקטיבית ואינה תלויה במקום ובזמן או בדעות שונות – גישה שלפיה לא תיתכן סתירה בהלכה, הגם שזו סתירה בין שני מקורות מרוחקים מאד זה מזה – כרונולוגית או גאוגרפית.[3] יתרה מכך, התלמוד עצמו הפך למושא לפלפול, וכך רווחה הגישה כי התלמוד כולו מקשה אחת ללא סתירות, ושיש להתאמץ כדי ליישבן.
הנחות יסוד אלה לגבי התלמוד כללו את זו שכל התנאים והאמוראים הכירו את מכלול ההלכות שהתחברו בתקופתם, ומכאן שבמקרה של סתירה יש ליצור 'חילוק' – אבחנה דקה ככל שיידרש, כדי להסביר את ההבדל בין שני המקרים. רעיון זה אומץ על ידי בעלי התוספות בחיבורם על התלמוד, ובהקדמה לספר "ים של שלמה" כותב המהרש"ל הגדרה מפורסמת לשיטתם של בעלי התוספות, המתארת בדיוק את גישת ההלכדה של התלמוד:
שהם עשו את התלמוד ככדור, והפכוהו וגלגלוהו ממקום למקום, ונמצא מיושר התלמוד ומקושר.
— הקדמת "ים של שלמה" על מסכת בבא קמא, בפסקה ונחזור לראשונות[4]
בעלי התוספות החלו לפעול במאה ה-11 וה-12, כשמונה מאות שנים לאחר כתיבת התלמוד, ואין לדעת באיזה שלב בדיוק התחילה גישה מפולפלת זו, אך עם זאת ניתן להבחין מתשובות בהלכה מתקופת הגאונים, כי באותה תקופה רווחה עדיין שיטה פשטנית העוסקת בעיקר בפסיקת הלכה.[5]
במסורת ניתן למצוא הדים לגישה מכלילנית זו כלפי התורה שבעל פה כולה, בדבריו של ריש לקיש, שאמר: ”אמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש (רבי לוי בר חמא בשמו של רבי שמעון בן לקיש): מאי דכתיב – 'ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורתם'? לוחות – אלו עשרת הדברות, תורה – זו מקרא, והמצוה – זו משנה, אשר כתבתי – אלו נביאים וכתובים, להורותם – זו גמרא, מלמד שכולם ניתנו למשה מסיני” (מסכת ברכות, דף ה', א'). וברוח דומה נכתב במדרש: ”בשעה שנגלה הקב"ה בסיני ליתן תורה לישראל, אמרה למשה על הסדר: מקרא ומשנה, תלמוד ואגדה, שנאמר: 'וידבר אלקים את כל הדברים האלה' (שמות כ', א); אפילו מה שהתלמיד שואל לרב, אמר הקב"ה למשה אותה שעה.” (מדרש שמות רבא, פרק מ"ז, א'.[6] )
מאפיינים
עבודת המפלפלים כללה השוואות בין הטקסטים השונים, סיווגם, יישוב סתירות ביניהם, והמצאת חילוקים רבים בין נושא למשנהו – גם אם היה צורך להמציא המצאות מופלגות ללא בסיס טקסטואלי. שיטת לימוד זו הובילה לעיסוק בחריפות לשמה והשעשוע האינטלקטואלי שבלימוד פלפלני הפך לערך בפני עצמו, דבר שהוביל להתרחקות מפסיקת הלכה, ועיסוק בלימוד לשם ההנאה האינטלקטואלית שבכך.
שיטת ה'חילוקים'
המצאת שיטת הפלפול של ימי הביניים מיוחסת לרב יעקב פולק שהיה ראש ישיבה בקראקוב. למרות הערפול סביב ייסוד שיטת הפלפול המאוחר – שיטת החילוקים – ידוע כי מקורה הוא באשכנז, בישיבות ששכנו בערים אוגסבורג, נירנברג ורגנשבורג, וכי באזור זה הפיץ הרב פולק את שיטתו המסוימת שכונתה "שיטת החילוקים", ושהתפתחה לכיוונים שונים בדורות שאחריו. תלמידו, רבי שלום שכנא, המשיך את דרכו של רבו בשיטת החילוק והפלפול בישיבתו הפופולרית "ישיבת חכמי לובלין".[7] הרב פולק לא כתב שום חיבור,[8] ואין יודעים במדויק במה דגל, והאם תמך בשיטתו בקיצוניות דומה לזו שהתפתחה בדורות שלאחר מכן. כך, רבי ברכיה בירך שפירא מהלל את שיטת החילוקים של פולק, אך מתנגד נמרצות לקיצוניות שאליה הגיעו הדורות שלאחר מכן.[9]. המהר"ם מלובלין מביא בחידושיו[10] פלפול אך כותב:"ואפסיק מזה, כי אין כוונתי לזה בחיבור זה ולא כתבתי זה אלא כדי להלהיב את לב התלמידים...".
מאפיינים
ערים אלה, אוגסבורג, נירנברג ורגנשבורג, היוו מרכז חשוב של תלמידי-חכמים שלמדו על-פי שיטת הפלפול, ואף היו דרכי חשיבה אופייניות שכונו על שם ערים אלה; דרכי חשיבה שהתאפיינו בהתמקדות בפריסת כל האלטרנטיבות שמתאפשרות מבחינה לוגית.
כך לדוגמה, "נירנבורגר" הוא כינוי לקושיה המתעוררת כאשר מקשים ממקור אחד נגד אחר, אך מתעלמים מכך שקיים מקור נוסף בעניין המניח הנחת יסוד שונה. דוגמה ל"פלפול נירנברגר", היא סוגיית ריבית, שבה קיימת מחלוקת אמוראים בין רבי אלעזר לרבי יוחנן, האם ריבית קצוצה – ריבית קבועה – יוצאת בדיינים, כלומר, נלקחת בכוח מהמלווה, או שההלוואה וההתחייבות לריבית בעינן עומדות ובית-דין אינם מתערבים. התלמוד מקשה על אמוראים אלה משתי ברייתות שונות, מהאחת מוכח כי חלה חובת השבה ומהאחרת מוכח כי אין חובת השבה, אך אם התלמוד ידע מראש על קיומן של שתי הברייתות, מדוע הוא הביא בתחילה רק אחת מהן כדי להקשות, והעלים את השנייה?! בסוג זה של קושיות, התאפיין בין השאר הפלפול הנירנברגאי.[11] סוג נוסף של פלפול נירנברגר הוא כשאמורא מקשה שאלה על שתי שיטות, לחפש שיטה שלישית שתתאים לעמדת האמורא השואל.
"רגנסבורגר" הוא כפי שמגדיר הרב מרדכי מארדוש, מבאר חידושי המהר"ם שיף: "רעגשבורג היינו כשחוזר בעל האיבעיא ומקשה על הפשיטות מברייתא; קשה, מאי מיבעיא ליה – הא ידע הברייתא!"; כלומר, מצב בו אדם שואל שאלה, ולמרבה התמיהה לאחר שנענה, הוא מוכיח ממקורות כאחד הצדדים, כך שעולה תמיהה מדוע שאל אם ידע את המקור שהוא עצמו הביא.[12]
שיטות נוספות הן "אויסברענגר" ("הבאת הכל") המדקדקת בציטטות של ברייתות, למה הובאה כל הברייתא אם רק חלקה הקטן נצרך, ושיטת "בלויזר" (שיבוש של "בלא זאת") המפרשת שני חלקי תוספות שלכאורה אינם קשורים אחד לשני.
ההתנגדות לפלפול
רבים התנגדו לשיטה זו, חלקם באופן עקיף ובהתייחס לצורך "אסוקי שמעתא אליבא דהלכתא", וחלקם התנגדו באופן ישיר כאשר ראו את תוצאותיה של השיטה בקהילותיהם שהובילה להספק לימוד דל, לעיסוק ממושך בנושאים מצומצמים ולעיוותים אינטלקטואליים.
בין המתנגדים לשיטה היו גדולי האחרונים כמו המהר"ל מפראג, הרב שלמה לוריא (מהרש"ל), ישעיה הלוי הורוביץ (מחבר ספר השל"ה) החת"ם סופר ואחרים. למעט רבי יעקב פולק היו תומכים נוספים לשיטה, אם כי באופן מסויג יותר, ביניהם המהרש"א, מהר"ם שיף, רבי יעקב עמדין ורבי יעקב יהושע פאלק.
המהר"ל מפראג כתב: ”אך הטיפשים בארצות אלו דרכיהם הפך זה. מלמדים עם הנער מקרא מעט... ויש שמעתיקין אותו אל הגמרא מיד. יצפצף הנער בקול דברים בלבד ותמונת הפשט לא ידע להבין אף דבר מה ממנו... ויכלו בהבל ימיהם ושנתם בבהלה לעסוק בפלפול של הבל.”[13]
הרמב"ם קדם למהר"ל בהתנגדותו הנחרצת לפלפול, וראה בשיטה זו בזבוז זמן (באיגרתו לתלמידו ר"י בן יהודה). ואכן בארצות בהן הושפעה היהדות מהרמב"ם ניכרה מגמה של לימוד תלמוד על מנת לפסוק הלכה – ”אסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא”.
מהר"י ברונא, שהיה ראש הישיבה ברגשנבורג כותב[14] על דרך לימוד זאת שיש להזהר לפסוק הלכה על פיה:”כשאנו מפלפלים ולומדים חריפות כמו בזמן התוספות[15] אז אנו רגילין למשקל ולמטרח בדקדוקים ובחלוקים דקים במיעל פילא בקופא דמחטא, אבל לפסוק הדין או להתיר איסורין אין לפסוק הדין ואין להתיר האיסור אלא בראיות ברורות מלובנות ומחוורות מתוך פשטי סוגיה דשמעתתא ולא מתוך הדקדוק כהאי”.
לקריאה נוספת
- דב רפל, הוויכוח על הפלפול, דביר, 1980.
- הרב חנוך ארנטרוי, עיונים בדברי חז"ל ובלשונם, עמ' רפ"א, מוסד הרב קוק, תשל"ח.
- הרב שלמה גרינשפאן, מלאכת מחשבת חלק א'. לונדון תשט"ו. (ארבעים עמודים ראשונים).
- אורן סופר, אין לפלפל! עיתון "הצפירה" והמודרניזציה של השיח החברתי הפוליטי, מוסד ביאליק, 2007.
קישורים חיצוניים
- שיטת הפלפול, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
- ד"ר מנחם צוקר, הפלפול והפשט, אתר הניווט בתנ"ך
- רפאל שוח"ט, יחסו של הגר"א לפלפול ובעיית המסורות בעל פה, אתר דעת; פורסם ב"שנה בשנה", ה'תשנ"ח
- הרב ד"ר שלמה טולדאנו, הוויכוח על הפלפול, מכללת ליפשיץ
- שלם יהלום, הפלפול: עדויות ראשונות, תרביץ פ"ד, חוברת ד', תשע"ו, עמ' 574-543
הערות שוליים
- ^ למקורו האטימולוגי של המונח, ראו הערך פלפול.
- ^ ראו לדוגמה את רבי מאיר ש”היה אומר על טמא – טהור, ומראה לו פנים, ועל טהור – טמא, ומראה לו פנים” (מסכת עירובין, דף י"ג, ע"ב); ובהרחבה ראו: פלפול#מאפייני הפלפול המדרשי.
- ^ ראו: אברהם פרימן, דיני ישראל בארץ ישראל (122) – "לוח הארץ", ה'תש"ו.
- ^ ראו: בעלי התוספות#יצירתם וכתיבתם.
- ^ ראו פלפול, באנציקלופדיה "דעת".
- ^ וראו גם: תלמוד ירושלמי, מסכת פאה, פרק ב', פסקה ד'.
- ^ אביעזר בורשטיין, אדירי דעה, הפרק על המהרש"ל.
- ^ למעט הגהות לספר פסקיו של הרב מרדכי בן הלל, שגם היו לעיני רבי משה איסרליש בעת שכתב את חיבורו ההלכתי.
- ^ בספרו זרע ברך, חלק ב'.
- ^ בבא בתרא, קמ"ח עמוד א'
- ^ הסוגיה מופיעה במסכת בבא מציעא, דף ס"א, ב'; ראו גם בחידושי המהר"ם שיף שם, המתייחס לסוגיה זו כאל "פלפול נירנברגר".
- ^ בבאור הרב מרדכי מארדוש על חידושי המהר"ם שיף, מסכת שבת, דף קט"ו, ב'.
- ^ גור אריה על התורה, ספר דברים, פרשת ואתחנן (עמ' מ'-מ"א), הוצאת "יהדות", תשל"ב.
- ^ שו"ת סי' כ"ט.
- ^ זמן המיועד ללימוד פלפול, להבדיל מ"זמן פירוש" המיועד ללימוד הפשט וההלכה.
