שכם

שכם
نابلس

שכם: מבט מהר עיבל, ברקע הר גריזים
טריטוריה
שטח	שטח A
נפה	נפת שכם
ראש העיר	עדלי יעיש
שטח	28.60 קמ"ר (דירוג: 2)
אוכלוסייה	‏
‑ בעיר	170,069 (2011)
קואורדינטות	32°13′13″N 35°16′44″E
(למפת צפון השומרון מוגדלת)   שכם (למפת צפון השומרון רגילה)   שכם (למפת ישראל רגילה)   ירושלים תל אביב חיפה ראשון לציון אשדוד באר שבע נתניה אילת קריית שמונה בית שאן קצרין טבריה עפולה חדרה נהריה עכו כרמיאל אשקלון מצפה רמון ערד עזה יריחו ירדן סוריה לבנון סיני (מצרים) הים התיכון נצרת לוד רהט הים האדום שכם (למפת ישראל מוגדלת)   ירושלים תל אביב חיפה ראשון לציון אשדוד באר שבע נתניה אילת קריית שמונה בית שאן קצרין טבריה עפולה חדרה נהריה עכו כרמיאל אשקלון מצפה רמון ערד עזה יריחו ירדן סוריה לבנון סיני (מצרים) הים התיכון נצרת לוד רהט הים האדום שכם

שְׁכֶם (בערבית نابلس - נַאבְּלוּס) היא העיר הפלסטינית השנייה בגודלה ביהודה ושומרון, ומשמשת כמרכז המסחר והשירותים החשוב בשומרון. אוכלוסיית העיר מונה כ־170,000 תושבים (כולל מחנות הפליטים הסמוכים לה, רוב מוסלמי, מיעוט נוצרי וקהילה שומרונית קטנה), והיא שוכנת בשטח הרשות הפלסטינית, כ-51 ק"מ מצפון לירושלים. בתחומי שכם מספר מחנות פליטים פלסטינים (בלאטה, עסכר ישן, עסכר חדש ומחנה עין בית אל מא - "מחנה שכם") שסופחו בשנת 1965 למרכז השיפוט של העיר.

שם העיר

השם "שכם" הוא קדום ונזכר בצורה זו בתנ"ך וכן בכתבי המארות המצריים מהמאה ה-19 לפנה"ס. שמה הערבי של העיר הוא "נאבלוס" והוא שערוב של המונח היווני "ניאפוליס" ("עיר חדשה"). שכם לעיתים מכונה "בירת השומרון".

גאוגרפיה

שכם שוכנת במרכז ארץ ישראל והשומרון על קו פרשת המים הארצי, על צומת דרכים המחברת בין מישור החוף לבקעת הירדן ועבר הירדן (כביש 57 וכביש 55), ועל דרך ההר המחברת את ארץ ישראל מהגליל ליהודה (כביש 60). גרעין העיר ההיסטורי שוכן בעמק צר רווי מעיינות בין הר גריזים והר עיבל, בגובה של כ־550 מטרים, כשמעל העיר מתנשאים בתלילות רכסי ההרים של גריזים ועיבל המתנשאים לגובה של 750–900 מטרים. בסמוך לעיר עמקים נרחבים ובהם קרקע פורייה (בקעת עסכר מצפון, עמק המכמתת מדרום, בקעת בית דג'ן / בית פוריכ ממזרח, עמק נחל שכם ממערב), ששימשו בעבר וגם כיום לחקלאות נרחבת, ומאפשרים גישה נוחה לעיר מכיוונים רבים. המרחבים החקלאיים סביב שכם מאפשרים גם מרעה בהיקף ניכר. מצפון מזרח לעיר שוכנים מעיינות עין בידאן הגדולים, המזינים את נחל תרצה ושטחי חקלאות נרחבים בו. עם זאת, העיר רחוקה ממישור החוף על נמליהם. את אזור העיר המערבי מנקז נחל שכם, ואת המזרחי נחל תרצה.

היסטוריה

שכם הקדומה

ערך מורחב – שכם הקדומה

שכם הקדומה מזוהה כיום בתל בלאטה הנמצא במזרח העיר ומחוץ לגרעין העתיק שלה ('הקסבה'). מהחפירות בתל נלמד כי ראשית היישוב היה בתקופה הכלקוליתית, וכי התל היה מיושב גם בתקופת הברונזה הקדומה והתיכונה. כתובת ח'ו-סבך מימי שנוסרת השלישי (1878-1843 לפנה"ס) מספרת על כיבוש העיר, ושכם נזכרת שם כ"ארץ", כלומר יחידת שטח חשובה ונרחבת.

במאה ה-18 לפנה"ס הוקפה העיר סוללת עפר גדולה, שמעליה חומה ובה שני שערים. הסוללה דופנה מבחוץ בקיר חזק בנוי אבנים גדולות. בתוך הביצור נערם מילוי עבה, ומעליו נבנה מקדש מגדול, שרוחבו היה 5 מטר וגובהו היה כנראה רב. ברחבי ארץ שכם קמו יישובים כפריים רבים, שהיוו מעין עורף חקלאי לעיר הבירה.

במאות ה-16-17 לפנה"ס שלטה שכם על תחום נרחב במרכז הארץ, ממגידו בצפון ועד גזר בדרום. שכם חרבה פעמיים בידי מצרים - בפעם הראשונה כנראה בידי יעחמס הראשון (1570-1546 לפנה"ס) ובפעם השנייה כנראה בראשית ימי אמנחותפ הראשון (1526-1546 לפנה"ס).

מהחפירות בתל בלאטה עולה כי שכם התאוששה במחצית השנייה של המאה ה-16 לפנה"ס. "מקדש המגדל" הוקם במתכונת קטנה יותר, וחלק מן השערים והביצורים שוקמו. רוב הכפרים שמסביב לשכם חרבו, ולא נבנו יותר. גבולה של ממלכת שכם, הקיף במאה ה-14 לפנה"ס את רוב הר מנשה, פרט לעמק דותן, וחלק מהר אפרים. ארכיון אל עמארנה המצרי, מתאר בפירוט יחסי את קורות לבאיה (לבאיו) מלך שכם ובניו. גם בימי לָבָּאיה הייתה שכם לעיר דומיננטית בשומרון ותחומי השפעתה הגיעו עד לגזר בדרום ועד לעמק יזרעאל בצפון. הוא ניסה להרחיב את תחום שלטונו לאזור השרון ועמק יזרעאל. הוא כרת ברית עם מלך גזר וגת רימון, ופעל נגד ירושלים וערי השפלה. כנגדו התלכדה ברית מלכים, בה נמנו שליטי עמק יזרעאל, עמק עכו, ירושלים והשפלה המרכזית. גם השלטונות המצריים התקוממו כנגדו. בשלב זה, נאסר לָבָּאיה בידי המצרים והיה אמור להישלח למצרים לתת דין וחשבון על מעשיו, אך בהיותו בחנתון הצליח להימלט משוביו, אך נרצח בידי יריביו המקומיים אנשי גינָה. בני לָבָּאיה חידשו את הברית עם גזר וגת רימון, שבו ללחוץ את שכניהם והרחיבו את תחום פעולתם לעבר הירדן. הברית לא האריכה ימים, והתפרקה עקב שינוי שחל במצב הביטחון הפנימי בארץ. במות בני לָבָּאיה הצטמצם תחום השפעתה של שכם, ומהחפירות בתל בלאטה עולה כי שכם חרבה שוב במאה ה-14 לפנה"ס והתאוששה כנראה רק בסוף המאה ה-14 לפנה"ס.

שכם הכנענית קיימה מבנה חברתי דימורפי של עירוניים ואנשי שבטים. מערכת חברה זו התקיימה כנראה גם בתחילת תקופת הברזל ("תקופת ההתנחלות"), כאשר נוספו לעיר כנראה גם מהגרים מצפון הסהר הפורה.

מחפירות תל בלאטה עולה כי בשנת 1100 לפנה"ס חרבה שכם, ואולי ניתן לקשור זאת עם סיפור מלחמת אבימלך בן גדעון בבעלי שכם.

בתנ"ך ובתקופה המקראית

שכם הייתה אחת מ-48 ערי הלויים שנחלקו לבני לוי על פי הגורל שנערך במשכן שילה על ידי יהושע בן נון ואלעזר הכהן. מבין משפחות הלויים זכו בני קהת בשכם והפעילו את העיר כעיר מקלט. רשימת ערים הללו מופיעה בשני ספרים בתנ"ך: בספר יהושע וגם בדברי הימים.

בתחילת המאה ה-10 לפנה"ס נבנתה שכם מחדש, ובימי שלמה המלך היא הייתה כנראה בירת נציבות הר אפרים. שכם הייתה עיר חשובה מאד בתקופה הזו, וניתן ללמוד זאת גם מבואו של רחבעם (בנו של שלמה) להתמנות למלך בשכם, לאחר מות אביו. לאחר פילוג הממלכה הייתה שכם לזמן קצר לבירתו של ירבעם בן נבט אותה זנח לטובת תרצה.

שכם כנראה חרבה במסעו של שישק לארץ ישראל (925 לפנה"ס), שכן מסלול מסעו עובר דרכה (ואולי גם ייתכן ששמה נמנה עם השמות המחוקים ברשימת שישק). למרות ששכם שוקמה לאחר זמן קצר, היא לא חזרה למעמדה הקודם. בירת ישראל כבר לא הייתה בשכם, ועברה ערים אחדות בארץ, עד שעומרי קבע את בירתו בעיר שומרון, ובכך, לראשונה, איבדה שכם גם את ההגמוניה בהר התיכון. גם הפלישות החוזרות ונשנות של מלכי ארם פגעו בשכם, וסופה שחרבה עם כל ממלכת ישראל בידי האשורים.

יישוב שומרוני

מלכי אשור החל בסרגון השני הגלו לאזור שכם תושבים מאזורים שונים במסופוטמיה. לאחר תהליך של סינקרטיזם עם יושבי ההר ממוצא ישראלי, יצרו את העדה השומרונית, המתקיימת בהר גריזים עד ימינו. מהתקופה האשורית והפרסית התגלו בתל בלאטה שרידי יישוב דל. יישוב זה חרב בשנת 475 לפנה"ס. בנייתה של שכם מחדש כישוב שומרוני החלה עם האישור שהעניק אלכסנדר מוקדון לשומרונים להקים מקדש על הר גריזים (332 לפנה"ס). להתפתחות שכם, תרם דיכוי מרד השומרונים בעיר שומרון, והפיכתה למושבה של חיילים מוקדונים משוחררים (331 לפנה"ס). כתוצאה מכך, התחזק מעמדה של שכם, והיא הייתה במהרה לבירת השומרונים ולמרכזם הדתי והמדיני. בראשית המאה ה-2 לפנה"ס הוקמה על הר גריזים עיר שומרונית גדולה, שגרמה כנראה לירידה במעמדה של שכם.

בשנת 111 לפנה"ס כבש יוחנן הורקנוס את שכם, החריב אותה עד היסוד, והרס את העיר ואת המקדש השומרוני בהר גריזים. נראה כי בעקבות זאת, שכם ננטשה לגמרי, למרות שהעיר השומרונית בהר גריזים הוסיפה להתקיים כמרכז דתי לשומרונים. יוסף בן מתתיהו מציין כי הקרב בין אלכסנדר ינאי ודמטריוס נערך ליד שכם, אך יכול להיות ששכם לא התקיימה בזמנו, אלא רק שמה השתמר. חורבן המקדש השומרוני בהר גריזים, בידי החשמונאים היווה את השיא השלילי ביחסים בין היהודים לשומרונים. את המתיחות הראשונה בין הקהילות ניתן לראות בפרקי עזרא ונחמיה המתארים את פעולותיו של סנבלט החורני שיש המזהים אותו עם הכפר חווארה שמדרום לשכם.

בתקופה הרומית, כחלק מניסיונם של מלכי רומא למחוק כל סממן יהודי מארץ ישראל לאחר המרד הגדול בשנת 70 לספירה, שינו הרומאים את שמה של שכם ל"ניאפוליס". כמו כן היא קיבלה מעמד של עיר, ואת השם "פלאוויה" מידי אחד הקיסרים מבית פלאויוס. לכן עד היום העיר נקראת בפי הערבים "נאבּלוּס".

התקופה העות'מאנית

שכם והר גריזים בסוף המאה ה-19.

מגדל שעון מימי השלטון העות'מאני בשכם

הצפיפות בעיר בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, הביאה להתחלת הבנייה מחוץ לעיר העתיקה בשכם. הבנייה מחוץ לעיר העתיקה נעשתה בעיקר על ידי גורמי חוץ, בעיקר טורקים ואירופאים. הטורקים בנו במזרח ובצפון העיר (בעיקר) בנייני שירותים, ממשל ומגורים (לעובדים במוסדות האלו). לעומת זאת, האירופאים התרכזו בעיקר במערב העיר, בקרבת העיר העתיקה. למעשה זה היה מקום המשך לעיר העתיקה, אלא שהוא התאפיין ברמת בנייה גבוהה יותר ובסגנון אירופאי.

בשלהי המאה ה־19 היו בעיר כ־14,000 תושבים, רובם המוחלט מוסלמים סונים, 700 ערבים נוצרים מעדות שונות, 160 שומרונים ו־50 יהודים. העיר הייתה בירתו של מחוז (סנג'ק) שכם שהשתרע על אזור השומרון ואזור בלקא בעבר הירדן, ובו שכנו כפרים ושבטי בדואים. מושל המחוז (הפאשה) ישב בשכם. העיר הייתה מרכז מסחר ומעבר של תוצרת חקלאית מסביבתה ומעבר הירדן, שהמשיכה ברובה לערי מישור החוף ואף יוצאה למדינות אחרות. העיר הייתה מרכז ייצור של סבון משמן זית, ובה שכנו כ־25 מפעלי יצור קטנים לסבון, שנמכר לאחר מכן בערי ארץ ישראל ובמצרים. לעיר הובאו סחורות מיובאות רבות ממדינות שכנות ואף מאירופה, אולם מצבם הרעוע של הדרכים לעיר (שאפשרו תנועה ברכיבה על בעלי חיים בלבד, ללא שימוש בעגלות) הקשתה על פיתוחה הכלכלי, בניגוד ליפו וירושלים שהיו מפותחות יותר בתקופה זו ודרכים נוחות קישרו ביניהם.

לצד חקלאות, עסקו תושבי העיר במסחר ותעשייה זעירה. תושבי העיר נעדרו השפעות מערביות בהיותם חלק מהאימפריה העות'מאנית, דבקים בדתם גילו עוינות לבני דתות אחרות. במאה ה-19 נחשבה שכם לאחד המקומות הקנאיים ביותר בכל סוריה. באמצע המאה ה-19, התחולל מאבק אלים בין משפחת טוקאן (תומכי טורקיה) ומשפחת עבד אל-האדי (תומכי מצרים) שמעוזם היה הכפר עראבה, על השליטה בשכם ותפיסת משרת המושל שלה. משפחת טוקאן שלטו בעיר מ-1848 עד אוקטובר 1851, אז הוגלו מהארץ ומחמוד עבד אל-האדי נעשה מושל העיר. ב-1854 נעשה עלי בק טוקאן מושל העיר מטעם העות'מאנים.

בשנת 1918 היו 15,000 תושבים בשכם. באותה תקופה הייתה שכם בנויה ברובה על המדרונות הצפוניים של הר גריזים, בין עמק שכם לבין צוקי מחצבות האבן הקדומות. צורת העיר הייתה פחות או יותר מלבנית, אורכו - 800 מטר, רוחבו - 500 מטר. בקווים הכלליים, דומה הייתה שכם לערים אחרות בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, כגון יפו, עזה, עכו, דמשק, חברון וירושלים.

המנדט הבריטי

בשנת 1918 הסתיימה תקופת השלטון העות'מאני בארץ והחלה תקופת המנדט הבריטי. העברת השלטון לבריטים הביאה להתפתחות יישובים רבים בארץ ישראל, ובהם שכם. מצב הביטחון השתפר במהירות ואפשר את היציאה מחוץ לחומות העיר העתיקה. מלבד זאת, החלה גם תקופה של פעילות כלכלית מוגברת בשכם. השפעות המהפכה התעשייתית הורגשו גם בארץ ישראל עוד לפני כן, אך תהליך המודרניזציה בארץ החל רק עם הכיבוש הבריטי. ביטויו של התהליך הביאו לפיתוח שלטון מוניציפלי בארץ, תכנון ערים ובחקלאות - מעבר למשק מסחרי.

לפי ספר שנכתב על ידי הלל כהן בשנת 2007, נפגש חיים ויצמן בשנת 1920 עם חיידר טוקאן, מנכבדי שכם שהיה לפני כן ראש עיריית שכם, והלה קיבל אלף ליש"ט והחל להחתים את ערביי שכם על עצומות פרו-ציוניות.

בקיץ 1927 ארעה רעידת אדמה חזקה בארץ, ושכם נפגעה קשות ממנה. נגרמו נזקים ניכרים לבניינים, אך לא נגרם הרס כללי לעיר. בעקבות הרעש החלה התפתחות בנייה בעיר. מפחד רעידת האדמה, התגוררו התושבים במשך תקופה ארוכה מחוץ לבתיהם, אפילו עד לשלושה חודשים לאחר מכן. הממשלה הבריטית סייעה לתושבים שבתיהם נפגעו, בהלוואות בתנאים נוחים, לתיקון הבתים או לבניית בתים חדשים. הלוואות אלו נוצלו על ידי תושבים רבים לבניית בתים מחוץ לעיר העתיקה.

לאחר רעידת האדמה, השתפר במידת מה מערך הרחובות, בשל מאמצי העירייה להרחיב את הרחובות בכל מקום שבתים ישנים התמוטטו. בתקופה זו שלאחר רעידת האדמה, החלה התפשטות השטח הבנוי, וכתוצאה מכך נוספו מבנים רבים באזורים המסחריים של שכם. תוספת הבניינים המסחריים נתהוותה בשלוש קבוצות: מצפון מערב לעיר העתיקה, במזרח העיר ובצפון מזרח העיר.

התוספת העיקרית של בניינים בעיר הייתה של בתי מגורים. קבוצה גדולה של בתי מגורים נבנו מצפון לבית החולים הטורקי ומעבר לבית הקברות הצפוני. כאן החלה ההתפשטות הגדולה על הר עיבל. בדרום מזרח העיר קמה שכונה חדשה, שכונת אל-עמוד, ביוזמת הממשלה הבריטית. זו הייתה השכונה הראשונה בשכם המודרנית.

בתקופה זו נוהל משא ומתן בין עיריית לשכם לחברת החשמל על אספקת חשמל לעיר (בעקבות חיבורה קודם לכן של טול כרם לרשת החשמל הארצית), אך המגעים לא הגיעו לכלל ביצוע עד תום תקופת המנדט.

בתקופת מלחמת העולם השנייה החלה התפשטות עירונית שהתבטאה במספר הבניינים ובגודלו של השטח הבנוי. שיעור הגידול השנתי עלה פי שניים וחצי על הגידול בתקופה הקודמת. הגידול המרשים של העיר נבע גם מהיציאה מחוץ לחומות העיר. הבנייה בתקופה הזאת הייתה לכל רוחות השמיים, אך בעיקר ממערב ומצפון לעיר הוותיקה. במערב נוצר, לאורך ציר קלקיליה, קשר פיזי עם רפידיה שהפכה לפרבר של שכם, עד לכפר בית וזן.

על תוכנית החלוקה שאושרה באו"ם ב-1947, נועדה שכם להיות חלק מן המדינה הערבית שנועדה לקום על 45% משטחי פלשתינה-א"י המנדטורית, עם סיום המנדט הבריטי. תוכנית זו לא נתממשה.

תחת שלטון ירדן

סיומה של מלחמת העצמאות של ישראל מצא את שכם בשליטת ירדן, יחד עם יתר שטחי הגדה המערבית. בשכם וסביבותיה חסו עשרות אלפי פליטים שנמלטו מן הערים והכפרים שהפכו לחלק ממדינת ישראל. בשולי העיר קמו שלושה מחנות פליטים, שהמפורסם מביניהם, מחנה בלאטה, נמצא במקום שבו שכנה שכם המקראית. מחנות אלה החלו כמחנות מגורים ארעיים, אך עם השנים התקבעו כחלק ממרקם העיר, כשהם עדיין נושאים אופי נחשל וארעי ומתאפיינים בתנאי מחיה ירודים.

בשנות ה-60 זכתה שכם לפיתוח והתרחבות, הודות להזרמת כספים ממדינות הנפט הערביות. מגמה זו נעצרה במלחמת ששת הימים.

לאחר מלחמת ששת הימים

החל משנת 1967, לאחר מלחמת ששת הימים, הייתה שכם נתונה תחת ממשל צבאי ישראלי, ובסביבתה הוקמו מספר התנחלויות. ב-1976 נבחר בסאם אלשכעה לכהן כראש העירייה. ב-1982 הודח בידי ישראל. בסוף 1985 מינה המינהל האזרחי את זאפר אלמצרי לראש העירייה. כעבור חודשים ספורים הוא נרצח. ב-1977 הפכה מכללת א-נג'אח בעיר לאוניברסיטה, שהיא כיום האוניברסיטה הפלסטינית הגדולה ביותר.

בעקבות הסכמי אוסלו קיבלה הרשות הפלסטינית את האחריות על שכם, שהוגדרה כ"שטח A" - שליטה ביטחונית ואזרחית פלסטינית, מלבד קבר יוסף שנמצא כמובלעת בשליטה ישראלית במרכז העיר. במהלך האינתיפאדה השנייה נחשבה שכם כאחד ממרכזי הטרור הפלסטיני ובירת "הילדים המתאבדים"^{[דרוש מקור]}. מרב הילדים שביצעו או ניסו לבצע פיגוע התאבדות יצאו משכם^{[דרוש מקור]} ונעצרו על ידי כוחות צה"ל במחסום חווארה, או על ידי השב"כ (המפורסם שבהם הוא חוסאם עבדו שגויס על ידי חוליית נערים של התנזים). בשנת 2008 חלה ירידה של כ-80% בפעילות הטרור בשכם ובסביבתה.

שכם במקרא

קבר יוסף והר עיבל, סוף המאה ה-19

הר עיבל, בו הקים יהושע בן נון את מזבח הר עיבל

שכם היא העיר הראשונה בארץ ישראל אליה הגיע אברהם: ”וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה” (ספר בראשית, פרק י"ב, פסוק ו'). אברהם בנה מזבח באלון מורה ליד שכם. גם יעקב קנה בשכם חלקת אדמה ובנה שם מזבח.

מקור השם התנ"כי של העיר הוא שמו של בונה העיר - שכם בן חמור, בנו של חמור החיווי. שכם זכור במיוחד בגלל "פרשת דינה" - שכם רצה לקחת את דינה, בתו של יעקב לאישה. הוא אנס אותה, דבר שגרם לנקמת שמעון ולוי, שטבחו והרסו את העיר.

יעקב ציווה את יוסף ללכת לשכם לראות את שלום אחיו שרעו שם, ומשם הלך אחריהם עד שפגש אותם בעמק דותן (ושם התבצע סיפור "מכירת יוסף"). העיר ניתנה ליוסף על ידי יעקב ("ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך") ובפאתיה גם נקבר יוסף אחרי שבני ישראל העלו את עצמותיו ממצרים.

בברכת משה רבינו לבני ישראל לפני מותו נאמר על איזור שכם ”וּלְיוֹסֵף אָמַר מְבֹרֶכֶת ה' אַרְצוֹ מִמֶּגֶד שָׁמַיִם מִטָּל וּמִתְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת” (דברים, ל"ג, י"ג).

בכניסת בני ישראל לארץ ישראל נכרתה בין הר גריזים לעיבל, המזוהים כסמוכים לעיר שכם, ברית שנייה בין עם ישראל לתורה וה' ”וְכָל יִשְׂרָאֵל וּזְקֵנָיו וְשֹׁטְרִים וְשֹׁפְטָיו עֹמְדִים מִזֶּה וּמִזֶּה משני צידי הארון נֶגֶד כאשר פניהם מול הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית ה', כַּגֵּר כָּאֶזְרָח, חֶצְיוֹ אֶל מוּל הַר גְּרִזִים וְהַחֶצְיוֹ אֶל מוּל הַר עֵיבָל, כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה עֶבֶד ה' לְבָרֵךְ אֶת הָעָם יִשְׂרָאֵל בָּרִאשֹׁנָה” (יהושע, ח', ל"ג) כפי שציווה משה בספר דברים.

בסוף ימיו אסף יהושע בן נון את כל שבטי ישראל, ”ויאסוף יהושע את כל שבטי ישראל שכמה” (ספר יהושע, פרק כ"ד, פסוק א'), ובה נכרתה ברית השבטים, הוצבה "אבן גדולה תחת האלה אשר במקדש ה'", ונקברו עצמות יוסף, שהועלו ממצרים, בחלקה שקנה לעצמו יעקב.

לאחר כיבוש הארץ, נפלה שכם בנחלת שבט אפרים, והללו נתנו אותה ללווים מבני קהת. שכם היא גם אחת מערי המקלט, אליהם בורח אדם שרצח בשגגה ומפחד מקרובי משפחתו של הנרצח. על שכם מלך אבימלך, בן פילגשו של גדעון השופט, לאחר שרצח את כל אחיו מלבד יותם האח הקטן, שנשא את משלו המפורסם מהר גריזים מעל לשכם. לאחר מכן הסתכסך אבימלך עם תושבי שכם והחריב את עירם.

לאחר פילוגה של ממלכת ישראל המאוחדת, שכם נקבעה לעיר הבירה של הממלכה הצפונית, אך איבדה תואר זה לאחר זמן קצר לטובת תרצה. לאחר חורבן ממלכת ישראל, הביא מלך אשור לשכם גולים, ביניהם כותים. לאחר בואם של הכותים לשכם, היא נעשתה למעוז הדת שלהם.

חז"ל כינו את העיר "מקום מזומן לפורענויות" על הצרות הרבות שפקדו אותה.

הקהילה היהודית בשכם

בשכם התקיימה במשך דורות רבים קהילה יהודית קטנה שהתקיימה בעיקר מהשיירה השנתית של עולי הרגל מירושלים לגליל שעברה דרך שכם וכן מהקרבה למקומות הקדושים הסמוכים לעיר: קברי אלעזר ואיתמר בעוורתא וקבר יהושע בן נון בכפל חרת'. בשנת 1170 ביקר בשכם רבי בנימין מטודלה ומצא בה רק קהילה גדולה של שומרונים.

בשנת 1336 ביקר בשכם הנוסע האנגלי ג'ון מאנדוויל ותיאר את הלבוש האופייני של כל העדות השונות: השומרונים עוטפים את ראשיהם בבד אדום, המוסלמים בלבן, הנוצרים בכחול והיהודים בצהוב. צבעים אלה אפיינו את העדות השונות גם במאה ה-16.

ב-1552 נמצאו בשכם, על פי רבי משה בסולה, 12 משפחות יהודיות "מוריסקוס" (מוסתערבים) ובית כנסת קטן. על פי מפקדים רשמיים לצורכי גביית מסים שנערכו באמצע המאה ה-16 נמנו בעיר בין 36 ל-71 משפחות. בתחילת המאה ה-17 ישב בעיר השבתאי נחמיה חייא חיון ומסתבר שהייתה קיימת גם קהילה יהודית קטנה בעיר, אך נראה שלא היה בה בית דין או רב, כיון שבבעיה מסוימת שהתעוררה אצלם הצטרכו לשאול את חכמי ירושלים ששלחו לברר פרטים "מאת בעלי שכם". הנוסע רבי יוסף חיים אופלטקה, שביקר בשכם ב-1873, מספר על קהילה עניה בת 12 משפחות, ומזכיר רבנים ופרנסים המשמשים בעיר, ביניהם סבו, רבי יהודה עייאש, שגר בשכם מספר שנים ונפטר בה בשנת 1843.

רבי יוסף סופר מזכירים קהילה יהודית במקום בשנת 1760. בתקופה מאוחרת יותר נעשה כנראה ניסיון לחדש את היישוב בשכם. על פי תקנה של חכמי ירושלים נצטווה כל מי שעלה להשתטח על קברות הקדושים בשכם ליתן "ארבע אריות נדבה לאיש או לאשה ליישוב עה"ק הנזכרה". הנוסע רבי חיים יצחק קריגאל מנה בין שאר בתי הכנסת שהיו קיימים ב-1773 גם בית כנסת בשכם.

בתחילת המאה ה-19 מנה רבי דוד דבית הלל 10 משפחות בעיר "ולהם בית כנסת קטן". שנה לאחר מכן כותב מנחם מנדל מקאמיניץ שבשכם יש "ב' מניינים ספרדים ומניין אחד המה אשכנזים". ברעידת האדמה של שנת 1837 שהחריבה את צפת נפגעה גם שכם. לפי תיאורו של רבי ישראל משקלוב בשכם נפלו בתים וכל החנויות, ונהרגו כמו שישים נפשות". במפקד של יהודי ארץ ישראל שערך משה מונטיפיורי בשנת 1839 נמנו בשכם 25 משפחות יהודיות (76 יהודים, כולם ספרדים) במפקד של שנת 1866 נותרו בעיר רק 12 משפחות שהתפרנסו בדוחק. בסוף המאה ה-19 עם היווסד היישוב החדש בארץ ישראל נדלדלה הקהילה היהודית בשכם. לדברי יצחק בן צבי "רוע מזלה של שכם גרם לה, ששום מושבה יהודית חדשה לא הוקמה בקרבתה, וצאצאיהם של יהודי שכם לא ראו לעצמם עתיד בעיר". ב-1895 היו בעיר כ-120 נפשות, ב-1896 כ-50 נפשות וב-1908 בעת ביקורו של בן צבי במקום כבר לא גר בה אפילו יהודי אחד, ונותרו בה רק מעט מהמצבות בבית הקברות, אלו שלא נהרסו ונשדדו.

מבנה העיר

שיעור הבנייה בשכם עולה משנה לשנה. לאורך שלוש תקופות הייתה התפתחות הבנייה רבה במיוחד:

• 1938–1944: גידול בבנייה בגלל השפעות מלחמת העולם השנייה.
• 1953–1961: בניית מחנות פליטים פלסטינים על ידי ססו"ת. מיקום מחנות הפליטים נקבע בשולי העיר בשנת 1948.
• 1961–1967: בנייה רבה בשל זרימת כסף, תמיכה והשקעה מכווית ומארצות נפט נוספות. לפי האומדן של עיריית שכם, זרמו למעלה מ-500,000 דינר בחודש מארצות ערביות שונות בתקופה זו. חלק גדול מכספי התמיכה נחסך והושקע בבניית בתים. במהלך תקופה זו, גדל מספר הבתים ב-22%, כלומר נבנו למעלה מאלף בניינים חדשים ששימשו בתי עסק, בנייני ציבור, ובנייני מגורים.

כיום, הרחוב הראשי של העיר הוא רחוב סאלח א-דין, והמשכו, רחוב שוק אל-קדים הוא הציר המרכזי של העיר. החלק המרכזי של רחוב שוק אל-קדים ואל-נאסר שימש במאה העשרים כמרכז עסקים. הדרך הראשית לירושלים נמצאת בכניסה המזרחית של שכם, והיא חוצה את העיר ומתפצלת ליציאה לכביש המוביל לטולכרם, ולכביש לקלקיליה. המרכז המסחרי בנוי בצורת שווקים המצויים לאורך צירי התנועה העיקריים שבעיר. במערב העיר שכונת רפידיה, ובה ממוקמת אוניברסיטת א-נג'אח.

מבנה בתי שכם העתיקה הוא בעל גגות כיפה, משום שהבנייה באבן, שהייתה נהוגה בתקופתם חייבה זאת. בתחילת המאה ה-20 החלו לבנות גגות שטוחים וגגות רעפים. למרות זאת, בשנת 1918 היו רק בתים בודדים בשכם שלא היו בנויים בצורת כיפה. בעשרות השנים האחרונות של שליטתה של האימפריה העות'מאנית, החלה בניית מבנים בסגנון טורקי ואירופאי.

מהמבנים החשובים שבנו הטורקים בעת ההיא, הוא בית החולים, שעדיין קיים, בית ספר לנערים, תחנת רכבת טורקית ובית סוהר. בית הסוהר נבנה במקום הצר ביותר של עמק שכם, משיקולים ביטחוניים. הבניין משמש עד היום כבית סוהר.

אתרים בולטים

קבר יוסף, 2014

• הר גריזים (המכונה גם הר ברכה האתר המקודש ביותר לשומרונים), הר עיבל (המזוהה כהר הקללה) (ראו ספר יהושע, פרק ח', פסוקים כ"ט-ל"ד) והר כביר הצפוני-מזרחית לעיר.
• תל בלאטה
• קבר יוסף
• באר יעקב
• העיר העתיקה
• קריית לוזה

ערים תאומות

• ליל, צרפת
• נאפולי, איטליה
• נצרת, ישראל
• סטוונגר, נורווגיה
• בולדר, ארצות הברית

שכם 2005 - העיר העתיקה, וחלקים מהעיר החדשה

לקריאה נוספת

• יצחק מגן, פלאביה ניאפוליס: שכם בתקופה הרומית, ירושלים, 2005

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא שכם בוויקישיתוף

• הקרן למורשת קבר יוסף והמקומות הקדושים (ע"ר)

עמותה רשומה: 580555902 עזרא 6 ,ירושלים, 9527606 טל': 029999700 פקס: 026249365 org.keveryosef.wwwרשימת מאמרים על שכם באתר רמב"י

• שכם, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח, מתוך: ספי בן יוסף (עורך ראשי), מדריך ישראל החדש : אנציקלופדיה, מסלולי טיול, ספי בן יוסף, מנחם מרקוס (עורכים), כרך 7, שומרון ובקעת הירדן, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, כתר ספרים, ידיעות ספרים, 2001
• תל שכם (תל בלאטה) באתר "עידן התנ"ך"
• דפנה שלזינגר, שכם לאור מכתבי אל עמארנה, באתר "דעת", מתוך: טללי אורות י', מכללת אורות ישראל, אלקנה, תשס"ב
• מיכאל יעקובסון, סיבוב (כמעט) בשכם, בבלוג "חלון אחורי", 20 באוקטובר 2010
• אבי יששכרוף וזיו קורן‏, אינתיפאדת הרעבים, באתר וואלה!‏, 16 באפריל 2015
• מידע על אתר שכם, בארכיון המנדטורי באתר רשות העתיקות

הישוב היהודי בשכם

• מחמוד יזבק, ‏היישוב היהודי בשכם בשנים 1655–1691 על פי הסג'ל, קתדרה 87, אפריל 1998, עמ' 76-61
  • חגי בן-שמאי, ‏אור חדש על הרימונים מבית הכנסת היהודי בשכם, קתדרה 88, יוני 1998, עמ' 160-157
• ירון הראל, ‏על יזמה חינוכית משותפת ליהודים ולשומרונים בשכם, קתדרה 119, מרץ 2006, עמ' 132-121
• ג'אלב ענאבסה, ‏מבחר מסורות על שבחי שכם בספרות שבחי ארץ-ישראל (פַד'אאִל) בערבית, קתדרה 125, תשרי תשס"ח
• אברהם ישראל רוזניס, מסעות החכם האבי"ר לארץ הקדושה - ביקור בשכם חלק א', המגיד, 25 בספטמבר 1867

  אברהם ישראל רוזניס, מסעות החכם האבי"ר לארץ הקדושה - ביקור בשכם חלק ב', המגיד, 2 באוקטובר 1867

  אברהם ישראל רוזניס, מסעות החכם האבי"ר לארץ הקדושה - ביקור בשכם חלק ג', המגיד, 10 באוקטובר 1867