שכם הקדומה
שכם הקדומה או שכם העתיקה היא עיר מקראית שבראשית קיומה הייתה עיר חשובה במרכז ארץ כנען שאוכלסה על ידי העם החיוי, ולאחר כיבוש הארץ על ידי עם ישראל בראשית תקופת ההתנחלות יועדה להיות אחת משלוש ערי המקלט שבעבר הירדן המערבי, ולכך אכן שימשה בשנותיה הראשונות, אולם ברוב שנות קיומה ישבו בה כנענים מבעלי שכם וישראלים משבט מנשה. בראשית התפלגות הממלכה שימשה שכם לזמן קצר כעיר הבירה של ממלכת ישראל, אך כעבור זמן קצר הועתקה הבירה לעיר תרצה, ומעמדה של שכם נפגע ללא שוב עד גלות עשרת השבטים על פי המסופר במקרא, גם לאחר חורבן בית המקדש הראשון נותרה התיישבות ישראלית מועטה בשכם, אך היא פסקה לאחר רצח גדליהו בן אחיקם ורציחת אנשי שכם על ידי ישמעאל בן נתניה זמן קצר לאחר החורבן. חשיבות נוספת הוענקה לשכם בשל היותה מקום קבורתו של יוסף, שנקבר בחלקת השדה שרכש יעקב מבעלי שכם בעת שובו לארץ מחרן.
מקור השם
במקרא מסופר, על פי פרשני הפשט[1], שבתחילה נקראה העיר 'שלם', שעל שמה קרוי כיום 'כפר סאלם' השוכן למזרח העיר החדשה של שכם, ובעקבות מעשה שכם ודינה שמה הוסב ל'שכם'. על פי המדרש[2], העיר נקראה 'שכם' עוד קודם לכן, על שם שכם בן חמור שהיה נשיא הארץ.
טעם נוסף לשם העיר נמצא בדברי יעקב ליוסף שהוא יזכה בבכורה, ובעקבות כך בניו ינחלו שתי נחלות בארץ, נחלת שבט מנשה ונחלת שבט אפרים[3]:
וְעַתָּה שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי הֵם אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי...וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי
קבורת יוסף בשכם, הממוקמת על הגבול שבין נחלת אפרים מדרום לנחלת מנשה מצפון, מבטאת את החלק ('שכם') הכפול שקיבל יוסף בחלוקת הארץ לנחלות.
סיבה נוספת אפשרית לשמה של העיר היא היותה בחלקו של שֶכֶם, אחד מבניו של מנשה, שקיבל את נחלתו בחבל ארץ זה.
שכם במקרא
שכם נזכרת לראשונה במקרא כבר בספר בראשית כמקום הראשון שאליו הגיע אברהם בארץ כנען. במקום זה הבטיח ה' לאברהם לראשונה את ירושת ארץ כנען לבניו. ובתגובה לכך אברהם בונה מזבח להקרבה לה'[4].
כאשר יעקב שב לארץ כענן מחרן, לשם ברח מפני עשו אחיו שביקש להורגו על נטילת הברכות, המקום הראשון אליו הגיע היה שכם, שבאותה העת נקראה שלם, שם רכש חלקת שדה מבניו של חמור אבי שכם תמורת 100 מטבעות קשיטה. בנוסף לכך בנה שם מזבח להקרבת קרבנות[5].
בעת שהות משפחת יעקב סמוך לעיר, חטף שכם בן חמור את דינה בת יעקב ואנס אותה. בעקבות זאת נקמו שני אחיה של דינה, שמעון ולוי, את נקמת אחותם בהמיתם את כל הגברים בעיר, ולקיחת הנשים והילדים בשבי[6].
לפני עזיבת יעקב את שכם לבית אל, אסף את כל הפסלים שהובאו מהעיר הכנענית כחלק משלל העיר, וטמן אותם תחת עץ האלה הסמוך לעיר[7].
כעבור כעשר שנים, בעת מגורי משפחת יעקב בחברון, בניו של יעקב נודדים עם הצאן לשכם היושבת בעמק רחב ידיים ומתאים למרעה. משם הם ממשיכים צפונה לדותן. יעקב שולח את יוסף לדרוש בשלום אחיו שבשכם, אולם כאשר יוסף מגיע לשכם הוא אינו מוצאם עד שנאמר לו על ידי אדם שנכח שם, שאחיו עברו לדותן. יוסף מגיע לדותן ושם נמכר לעבד על רקע מתיחות שהייתה בין יוסף לאחיו, שראו במעשיו וחלומותיו של יוסף ניסיון למשול על יתר אחיו[8].
לקראת מותו, מצווה משה את עם ישראל לקיים את מעמד הר גריזים והר עיבל סמוך לכניסתם לארץ, כאשר ששה שבטים יעמדו על הר גריזים וששה על הר עיבל, ובין ההרים, סמוך לשכם, יעמדו הלויים ויברכו את שומר מצוות ה' ויקללו את המפר אותן[9].
יהושע בן נון מייחד את שכם להיות אחת משלוש ערי המקלט שבעבר הירדן המערבי, שנועדו לקלוט ולתת חסינות בתוכן לאדם שהמית את חברו בשגגה, בטרם ישיגוהו גואלי הדם, קרובי משפחתו של ההרוג, וימיתוהו.[10]
בסוף ימיו של יהושע בן נון הוא מכנס את עם ישראל לשכם ושם כורתים עם ישראל ברית עם ה', ויהושע מציב אבן גדולה לעדות וזיכרון עולם על הברית[11].
בסוף ספר יהושע מסופר כי עצמות יוסף נקברו בחלקת השדה שרכש יעקב מבני חמור, הוא קבר יוסף[12].
באמצע תקופת השופטים החל אבימלך, בנו של השופט גדעון בן יואש מפילגשו שמוצאה משכם, לדבר על לבם של אחי אימו בשכם, שיחברו אליו בחיסול שאר שבעים בניו של גדעון על מנת להבטיח את היותו הממשיך הבלעדי של אביו בהנהגת העם. ואכן נטה לבם אליו ובעזרתם הוא הרג את כל אחיו למעט יותם שהצליח להימלט ולאחר מכן לשאת את משל יותם המפורסם בו הוא מוכיח את אנשי שכם על כפיות הטובה כלפי גדעון, ומקלל אותם שיענשו על חטאם.
כעבור שלוש שנים פורץ סכסוך בין אבימלך לבעלי שכם שבמהלכו הכה אבימלך בבעלי שכם, אמנם במהלך סבב הענישה שקיים אבימלך במורדים, כאשר הגיע לעיר תבץ בניסיון להצית את המגדל שאליו נאספו אנשי העיר, השליכה עליו אשה שעמדה בראש המגדל אבן גדולה שרוצצה את גולגלתו והביאה למותו.[13]
לאחר מות שלמה המלך, נאסף עם ישראל לשכם כדי להכתיר את רחבעם בן שלמה לממשיכו של אביו בהנהגת עם ישראל. אמנם לאחר דחיית רחבעם את בקשת העם להקל את המסים שהטיל אביו על ישראל כדי לבנות את בית המקדש, החליטו עשרת השבטים הצפוניים של ממלכת ישראל למרוד במלכות בית דוד, הקימו ממלכה נפרדת והכתירו את ירבעם בן נבט למלכהּ.[14]
באופן טבעי קבע ירבעם בן נבט את בירת ממלכתו בשכם, העיר החשובה ביותר בממלכה. אולם כעבור זמן קצר העביר את עיר הבירה לתרצה שבנחלת מנשה[15], ובכך פגע במעמדה העליון של שכם כמקום החשוב בממלכת ישראל. מפגיעה זו לא התאוששה העיר, ומכאן ואילך, לאורך כל ימיה של ממלכת ישראל,לא נזכרת העיר שכם במקרא. רק לאחר חורבן בית המקדש נזכרת התיישבות ישראלית זעירה בשכם, שבאה אל קיצה כאשר נרצח גדליהו בן אחיקם, וזמן קצר לאחר מכן גם אנשי שכם עצמם, על ידי ישמעאל בן נתניה ואנשיו[16].
היסטוריה מקראית
האזכור הראשון של שכם במקרא הוא בספר בראשית, בעת שהגיע אברהם לארץ כנען על פי ציווי ה', והמקום הראשון המצוין בכתוב שאליו הגיע אברהם הוא שכם, שכן זהו המקום המרכזי הראשון בארץ כנען שאליו מגיע הנכנס לארץ כנען מכיוון ארם נהריים. אמנם באותה תקופה העיר שכם עוד לא הייתה קיימת והמקום נקרא 'אלון מורה' והכתוב מציין שמקום זה עתיד להיקרא 'שכם'[17].
במקביל למגורי האבות בארץ, התפתחה באלון מורה עיר ששמה 'שלם' (היא 'שכם' לימים), שיושביה היו העם החיווי, שהיה מבניו של כנען. כעבור כ-180 שנה מאז שהגיע אברהם לאלון מורה, יעקב חוזר לארץ כנען לאחר שברח מעשו אל לבן למשך כ-20 שנה, וכאשר הוא עובר את הירדן הוא מגיע סמוך לעיר שלם ורוכש מבניו של חמור אבי שכם את חלקת השדה שממזרח לעיר תמורת מאה קשיטה. כעבור קרוב ל-300 שנה קברו בני ישראל את עצמות יוסף בחלקת השדה שרכש יעקב, הוא קבר יוסף שממזרח לתל בלאטה המזוהה עם עתיקות העיר שכם.
בעת כיבוש הארץ על ידי עם ישראל בראשית תקופת ההתנחלות, קבע יהושע בן נון, על פי מצוות התורה, ששכם תשמש כאחת משלוש ערי המקלט שבעבר הירדן המערבי, לשם ינוס אדם שהרג אדם אחר בשגגה בטרם ישיגוהו גואלי הדם ויפגעו בו. שש ערי המקלט שבשני עברי הירדן, כמו ארבעים ושתיים ערים נוספות שהיו פזורות ברחבי הארץ, יועדו להתיישבות שבט לוי בהן, עקב ציווי התורה שלא תהיה לשבט לוי נחלה בארץ כשאר השבטים, על מנת לאפשר להם להתפנות מעבודת האדמה ולעסוק בחינוך והוראת התורה וערכיה לשאר השבטים. המשפחה משבט לוי שקיבלה את העיר לנחלה שכם היא משפחת קהת.[18]
אולם בפועל מציאות זו לא החזיקה מעמד למשך תקופה ארוכה, וכבר בימי אבימלך בן גדעון, פחות מ-300 שנה לאחר התיישבות הלויים בשכם, העיר מתוארת במקרא כמי שאוכלסה על ידי בעלי שכם - משפחות כנעניות שנשארו באזור מהתקופה בה הייתה העיר מיושבת על ידי העם החיווי, ועל ידי משפחות משבט מנשה שהעיר שכם הייתה מובלעת בתוך נחלתם והם פשטו אליה עם השנים.[19]
העיר שכם שכנה בדיוק במרכז ארץ כענן, ולכן היוותה מקום מתאים להתכנסות עם ישראל מכל קצוות הארץ. בנוסף לכך, בשכם קיימו עם ישראל את מעמד הר גריזים והר עיבל בו כרתו ברית עם ה' על קיום מצוות התורה בארץ ישראל[20], מעמד נכבד זה היה גורם חשוב בהפיכת העיר שכם למקום מרכזי. עקב כך, בסוף ימיו של יהושע הוא אוסף את העם לשכם ומביא לכריתת ברית נוספת בין עם ישראל לה'.[21]
לאחר פילוג הממלכה, קבע מלך ישראל הראשון ירבעם בן נבט לזמן קצר את בירת ממלכתו בשכם, העיר החשובה ביותר בממלכה. אולם כעבור זמן קצר העביר את עיר הבירה לתרצה שבנחלת משנה, ובכך פגע במעמדה העליון של שכם כמקום החשוב בממלכת ישראל.
לאחר שהגלה מלך אשור את עשרת השבטים מממלכת ישראל, העביר לערי השומרון כמה עמים מאזור מסופוטמיה וארם דמשק שהידוע שבהם הוא הכותים, שקראו לעצמם שומרונים. בראשית ימי שיבת ציון פנו הכותים אל זרובבל בן שאלתיאל פחת יהודה, ויהושע הכהן הגדול בבקשה לחבור אליהם בבניית בית המקדש השני, משנענו בשלילה, שלחו מכתבי שטנה שקריים למלך פרס בטענה שהיהודים מתכוונים למרוד במלכות פרס לאחר שיבססו את ההתיישבות היהודית בירושלים על ידי בניית בית המקדש. בעקבות זאת יצא מאת מלך פרס צו האוסר על המשך בניית המקדש עד ימיו של דרייווש השני, שביטל את צו איסור הבניה.
במקביל למכתבי השטנה הכריזו הכותים על הר גריזים כמקום שבו בחר ה' לבניית המקדש, וכך הפכה שכם, השוכנת מתחת להר גריזים, לעיר שומרונית מרכזית.
באמצע ימי בית המקדש השני, החריב יוחנן הורקנוס הראשון את מקדש השומרונים בהר גריזים יחד עם שכם וערים נוספות בשומרון על מנת לחזק את מעמדו של בית המקדש שבירושלים.
לאחר חורבן בית המקדש השני ודיכוי המרד הגדול (שנת 3830 לבריאה, 70 לספירה), הקימו הרומאים בסמוך לעיר העתיקה של שכם עיר חדשה שקראו לה ניאפוליס ('עיר חדשה' ביוונית) במטרה לטשטש את הסממנים היהודיים בארץ.
היסטוריה ארכאולוגית
ערך מורחב – תל בלאטה
שכם הקדומה מזוהה כיום עם תל בלאטה שבמזרח העיר ומחוץ לגרעין העתיק שלה ('הקסבה'). מהחפירות בתל נלמד כי ראשית היישוב היה בתקופה הכלכוליתית, וכי התל היה מיושב גם בתקופת הברונזה הקדומה והתיכונה. כתובת ח'ו-סבך מימי שנוסרת השלישי (1878-1843 לפנה"ס) מספרת על כיבוש העיר, ושכם נזכרת שם כ"ארץ", כלומר יחידת שטח חשובה ונרחבת.
במאה ה-18 לפנה"ס הוקפה העיר סוללת עפר גדולה, שמעליה חומה ובה שני שערים. הסוללה דופנה מבחוץ בקיר חזק בנוי אבנים גדולות. בתוך הביצור נערם מילוי עבה, ומעליו נבנה מקדש מגדול, שרוחבו היה 5 מטר וגובהו היה כנראה רב. ברחבי ארץ שכם קמו יישובים כפריים רבים, שהיוו מעין עורף חקלאי לעיר הבירה.
במאות ה-16-17 לפנה"ס שלטה שכם על תחום נרחב במרכז הארץ, ממגידו בצפון ועד גזר בדרום. שכם חרבה פעמיים בידי מצרים - בפעם הראשונה כנראה בידי יעחמס הראשון (1570-15466 לפנה"ס) ובפעם השנייה כנראה בראשית ימי אמנחותפ הראשון (1526-1546 לפנה"ס).
מהחפירות בתל בלאטה עולה כי שכם התאוששה במחצית השנייה של המאה ה-16 לפנה"ס. "מקדש המגדל" הוקם במתכונת קטנה יותר, וחלק מן השערים והביצורים שוקמו. רוב הכפרים שמסביב לשכם חרבו, ולא נבנו יותר. גבולה של ממלכת שכם, הקיף במאה ה-14 לפנה"ס את רוב הר מנשה, פרט לעמק דותן, וחלק מהר אפרים. ארכיון אל עמארנה המצרי, מתאר בפירוט יחסי את קורות לבאיה (לבאיו) מלך שכם ובניו. גם בימי לָבָּאיה הייתה שכם לעיר דומיננטית בשומרון ותחומי השפעתה הגיעו עד לגזר בדרום ועד לעמק יזרעאל בצפון. הוא ניסה להרחיב את תחום שלטונו לאזור השרון ועמק יזרעאל. הוא כרת ברית עם מלך גזר וגת רימון, ופעל נגד ירושלים וערי השפלה. כנגדו התלכדה ברית מלכים, בה נמנו שליטי עמק יזרעאל, עמק עכו, ירושלים והשפלה המרכזית. גם השלטונות המצריים התקוממו כנגדו. בשלב זה, נאסר לָבָּאיה בידי המצרים והיה אמור להישלח למצרים לתת דין וחשבון על מעשיו, אך בהיותו בחנתון הצליח להימלט משוביו, אך נרצח בידי יריביו המקומיים אנשי גינָה. בני לָבָּאיה חידשו את הברית עם גזר וגת רימון, שבו ללחוץ את שכניהם והרחיבו את תחום פעולתם לעבר הירדן. הברית לא האריכה ימים, והתפרקה עקב שינוי שחל במצב הביטחון הפנימי בארץ. במות בני לָבָּאיה הצטמצם תחום השפעתה של שכם, ומהחפירות בתל בלאטה עולה כי שכם חרבה שוב במאה ה-14 לפנה"ס והתאוששה כנראה רק בסוף המאה ה-144 לפנה"ס.
שכם הכנענית קיימה מבנה חברתי דימורפי של עירוניים ואנשי שבטים. מערכת חברה זו התקיימה כנראה גם בתחילת תקופת הברזל (תקופת ההתנחלות), כאשר נוספו לעיר כנראה גם מהגרים מצפון הסהר הפורה. מחפירות תל בלאטה עולה כי בשנת 1100 לפנה"ס חרבה שכם, ואולי ניתן לקשור זאת עם המסורת התנ"כית על מלחמת אבימלך בן גדעון בבעלי שכם.
גאוגרפיה
שכם הקדומה מזוהה עם תל בלאטה השוכנת במרכז ארץ ישראל והשומרון על קו פרשת המים הארצי, על צומת דרכים המחברת בין מישור החוף לבקעת הירדן ועבר הירדן (כביש 57 וכביש 55), ועל דרך ההר המחברת את ארץ ישראל מהגליל ליהודה (כביש 60). גרעין העיר ההיסטורי שוכן בעמק צר רווי מעיינות בין הר גריזים והר עיבל, בגובה של כ־550 מטרים, כשמעל העיר מתנשאים בתלילות רכסי ההרים של גריזים ועיבל המתנשאים לגובה של 750–900 מטרים. בסמוך לעיר עמקים נרחבים ובהם קרקע פורייה (בקעת עסכר מצפון, עמק המכמתת מדרום, בקעת בית דג'ן / בית פוריכ ממזרח, עמק נחל שכם ממערב), ששימשו בעבר וגם כיום לחקלאות נרחבת, ומאפשרים גישה נוחה לעיר מכיוונים רבים. המרחבים החקלאיים סביב שכם מאפשרים גם מרעה בהיקף ניכר. מצפון מזרח לעיר שוכנים מעיינות עין בידאן הגדולים, המזינים את נחל תרצה ושטחי חקלאות נרחבים בו. עם זאת, העיר רחוקה ממישור החוף על נמליהם. את אזור העיר המערבי מנקז נחל שכם, ואת המזרחי נחל תרצה.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- תל בלטה - שכם הקדומה, ד"ר אריה בורנשטיין באתר עוד יוסף חי.
- סקירה היסטורית של שכם, באתר אנציקלופדיה יהודית דעת.
הערות שוליים
- ^ רשב"ם וחזקוני על ספר בראשית, פרק ל"ג, פסוק י"ח
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ל"ג עמוד ב', פסיקתא זוטרתא ומדרש שכל טוב על ספר בראשית, פרק ל"ג, פסוק י"ח, ובעקבותיהם תרגום אונקלוס, רש"י ועוד.
- ^ ספר בראשית, פרק מ"ח, פסוק ה',כ"ב
- ^ ספר בראשית, פרק י"ב, פסוקים ו'-ז'
- ^ ספר בראשית, פרק ל"ג, פסוקים י"ח-כ'
- ^ ספר בראשית, פרק ל"ד
- ^ ספר בראשית, פרק ל"ה, פסוק ד'
- ^ ספר בראשית, פרק ל"ז
- ^ ספר דברים, פרק כ"ז
- ^ ספר יהושע, פרק כ', פסוק ז'
- ^ ספר יהושע, פרק כ"ד
- ^ ספר יהושע, פרק כ"ד, פסוק ל"ב
- ^ ספר שופטים, פרק ט'
- ^ ספר מלכים א', פרק י"ב
- ^ ספר מלכים א', פרק י"ב, פסוק כ"ה
- ^ ספר ירמיהו, פרק מ"א
- ^ ספר בראשית, פרק י"ב, פסוק ו': "וַיַּעֲבֹר אַבְרָם בָּאָרֶץ עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה"
- ^ ספר יהושע, פרק כ', פסוק ז'; פרק כ"א, פסוק כ"א
- ^ ספר שופטים, פרק ט'
- ^ ספר יהושע, פרק ח', פסוקים ל'-ל"ה
- ^ ספר יהושע, פרק כ"ד
של טקסט זה לפני הופעתו בערך זה