שלום שלושים השנים
שלום שלושים השנים (ביוונית: Τριακονταετείς Σπονδές) היה חוזה שלום שנחתם ביוון העתיקה בין אתונה לספרטה בשנת 446 לפנה"ס, ואשר שם קץ למלחמה הפלופונסית הראשונה שהתחוללה מאז שנת 460 לפנה"ס, והעניק ליוון תקופה של שלום יחסי עד פרוץ המלחמה הפלופונסית השנייה. שם החוזה נובע מהתקופה שהוא היה אמור לחול עליה, אולם בפועל הוא שרד רק 15 שנה.
רקע
ערך מורחב – המלחמה הפלופונסית הראשונה
ניצחון ערי המדינה של יוון העתיקה על האימפריה האחמנית בשנת 480 לפנה"ס (מלחמת פרס–יוון), שם קץ לאחדות הזמנית ששררה ביניהן, ועד מהרה התפלגה יוון בין שתי ליגות עיקריות אשר התחרו ביניהן על הבכורה: הליגה הפלופונסית הייתה הוותיקה מהשתיים, והשלטון בה היה שמור לספרטה. ליגה זו שלטה במרבית הפלופונסוס ובחלקים ניכרים ממרכז יוון. הליגה האטית-דלית, אשר נשלטה בידי אתונה והוקמה בשנת 478 לפנה"ס. בארץ האם היוונית עצמה היו מעט חברות בליגה זו, אולם רבות מהמושבות היווניות מעבר לים ומאיי הים האגאי היו חברות בה.
בשנת 460 לפנה"ס פרצה מלחמה בין הליגה האטית-דלית והליגה הפלופונסית, אשר זכתה לכינוי "המלחמה הפלופונסית הראשונה" (להבדילה מהשנייה). המלחמה התנדנדה ללא הכרעה ברורה. אתונה הצליחה להשתלט על מספר שטחים חדשים, אולם גם ספגה תבוסות. בשנת 451 לפנה"ס, ביוזמת קימון, סוכם על הפסקת פעולות האיבה למשך 5 שנים.[1] לאחר שהושג ההסכם עם ספרטה, החליט קימון לנצל את השלום כדי לחזור ולתקוף את פרס. המלחמה האתונאית-פרסית החדשה פסקה עם מותו של קימון בשנת 450 לפנה"ס, ובשנת 449 לפנה"ס חתמו האתונאים והפרסים על "שלום קאליאס", שבו התחייבו הפרסים להפסיק את פעולותיהם בים האגאי, ובתמורה האתונאים הסיגו את כוחותיהם מקפריסין ומצרים.[2]
עם זאת, בשנת 448 לפנה"ס פרצה "מלחמת הקודש השנייה", שהראתה שלהבות המלחמה עוד לא כבו. המלחמה החלה בין דלפי ופוקיס, ועד מהרה התערבה ספרטה לטובת דלפי ואתונה לטובת פוקיס, ובכך התחדשה המלחמה הפלופונסית הראשונה.[3] בשנת 447 לפנה"ס ספגו האתונאים תבוסה כואבת בקרב קורונאה, מה שמוטט לחלוטין את אחיזתה ביוון התיכונה וגרם לכך שפוקיס ולוקריס עזבו את הברית עמה.[4] כישלון זה עודד את בני אובויה למרוד גם כן באתונה. אולם בעוד שהאתונאים היו מוכנים להשלים עם אובדן שאר הערים, על אובויה הם לא יכלו לוותר. מנהיג אתונה, פריקלס, יצא בעצמו בראש כוחות צבא וצי אל אתונה. אלא שלרוע המזל, פג אז תוקפה של הפסקת האש ל-5 שנים שנחתמה ב-451 לפנה"ס, וספרטה, שעד אז הצניעה את פעולותיה נגד אתונה והעמידה פנים שההסכם עדיין קיים, שלחה בגלוי כוחות צבא גדולים בפיקודו של המלך פלייסטואנאקס אל אטיקה. פריקלס מיהר לחזור לאתונה, אולם אז עצרו הספרטנים בפתאומיות ופלייסטואנאקס פיזר את צבאו.[5] פריקלס חזר לאובויה ודיכא את המרד ביד קשה. לאחר מכן התרצו הספרטנים להגיע להסכם שלום, הוא "שלום שלושים השנים".
הסכם השלום
כפי ששמו מעיד עליו, החוזה נחתם למשך שלושים שנה.[6] הנוסח המקורי של ההסכם לא נשמר בידינו, אולם ניתן לשחזר אותו על פי קטעי עדויות.[7]
- האתונאים מתחייבים לפנות כל שטח שהיה שייך לליגה הפלופונסית והם כבשו אותו במהלך המלחמה. בין היתר וויתרו האתונאים על מניסאיה, פגאי, שני הנמלים של מגארה, טרויזן ואכאיה.
- אייגינה תהיה חברה בליגה האטית-דלית[8] ותשלם לאתונה את המיסים הרגילים, אולם היא תהיה עצמאית.
- ערים שאינן חברות בשום ברית, זכאיות להצטרף לכל ברית שיירצו. פרט לארגוס שלא תהיה זכאית להצטרף למי מן הצדדים, בשל מיקומה האסטרטגי.[9] עם זאת, היא תוכל לקיים יחסי ידידות עם שניהם.
- במקרה שיתעוררו סכסוכים, הם יובאו לידי בוררות.
- יתקיים מסחר חופשי בכל תחומי השלטון של שתי הבריתות, לכל הערים החברות בבריתות.
- נוסח החוזה יכתב על גבי כתובת מארד, שתוצב באתונה אמיקלאי, אולימפיה ודלפי.
החוזה למעשה הכיר בליגה האטית-דלית כשוות ערך לליגה הפלופונסית, אף על פי שזו האחרונה הייתה וותיקה בהרבה. כמו כן, בכל המקורות העוסקים בחוזה נזכרים אמנם לעיתים "הפלופונסים" וניתן ללמוד מכאן שהספרטנים התייעצו עם בעלי בריתם, או שנתנו להם לכל הפחות לאשרר את החוזה. עם זאת, אין כל אזכור לבעלי בריתם של האתונאים, מה שמעיד על מעמד הבכורה המיוחד של אתונה. כמו כן, העובדה שספרטה וויתרה על אייגינה כחברה בברית הפלופונסית, ושהאתונאים וויתרו על טרויזן ואכאיה, מעידה על כך שהספרטנים השלימו עם כך שהאתונאים הם השליטים בים, והאתונאים מצדם השלימו שספרטה עדיפה עליהם ביבשה.[10] מצב זה עתיד לאפיין את המלחמה הפלופונסית השנייה, שבה אכן ניצחו האתונאים במרבית הקרבות הימיים, והספרטנים במרבית קרבות היבשה.
תקופת השלום
.svg)
בשנת 440 לפנה"ס, שש שנים בלבד לאחר החתימה על ההסכם, הוא כבר הועמד במבחן עקב המלחמה הסאמית. המלחמה פרצה במקור בין מילטוס לסאמוס, אולם עד מהרה התערבה אתונה לטובת מילטוס, ופרס תמכה בסתר בסאמוס. האתונאים כבשו את סאמוס, וכוננו בה משטר דמוקרטי. עם זאת, בתמיכת הפרסים, הסאמים מרדו שוב ולקחו בשבי את הפקידים האתונאים ואת חיל המצב האתונאי. מצבה של אתונה היה רגיש, והיה ברור שאם ספרטה תצטרף למלחמה לרעת אתונה אזי מרידות יפרצו בכל רחבי האימפריה האתונאית. הספרטנים אכן שקלו להתערב, אולם קורינתוס, שהייתה עיר חשובה מאוד בליגה, מנעה זאת.[11]
לסיכום, אף על פי שאתונה לא הפסיקה להרחיב את תחומי שלטונה במהלך שלום שלושים השנים, הרי שערי הליגה הפלופונסית קיבלו זאת בסבלנות. ספרטה הייתה מרוצה מכך שאתונה משקיעה את מרבית מאמציה בים האגאי, תראקיה, והים השחור, ומאפשרת לספרטה להסתגר ולשמור על משטרה המיוחד. המצב השתנה בתקופה שלאחר המלחמה הסאמית,[12] כאשר האתונאים החלו לגלות עניין באקרנאניה, שקורינתוס ראתה כשטח הנתון לחסותה.[13] בשנת 435 לפנה"ס פרצה מלחמת אזרחים באפידמנוס, שעד מהרה נגררו אליה קורקירה וקורינתוס. הקרקירים הביסו את הקורינתים בקרב לאוקימנה, אולם בשנת 433 לפנה"ס יזמו הקורינתים מסע מלחמה נוסף, והקרקירים המבוהלים פנו אל אתונה בבקשה להצטרף אל הליגה האטית-דלית במטרה לקבל סיוע מהצי האתונאי. הבקשה הייתה חוקית לחלוטין, שכן אחד מסעיפי החוזה קבע במפורש שכל עיר שאינה חברה בברית מסוימת יכולה להצטרף לאיזו ברית שהיא בוחרת.[14] מנגד, הקורינתים טענו בפני האתונאים שאסור להם לקבל עיר חדשה לברית שלהם כאשר הצטרפות זו נועדה כדי להרע לעיר אחרת.[15] בסופו של דבר החליטו האתונאים לחתום עם הקרקירים על חוזה הגנה בלבד, שאומר ששתי הערים התחייבו להגן זו על זו במקרה ואחת מהן מותקפת, אולם לא התחייבו להשתתף זו במסעות המלחמה של זו.[16] בסופו של דבר, הפלישה הקורינתית נבלמה בקרב סיבוטה. אף על פי שכוחות אתונאיים לא השתתפו בקרב בפועל, הרי שעצם נוכחותם גרמה לקורינתים להימלט בבהלה אף על פי שהקרב כבר הוכרע למעשה לטובתם.
קרב סיבוטה גרם להתקררות היחסים בין אתונה וקורינתוס, ושתיהן נפגשו שוב בקרב פוטידאה בשנה הבאה.[17] שני הקרבות לא העניקו לשאר הערים חברות הליגה הפלופונסית סיבה להתערב, כיוון שקורינתוס פעלה על דעת עצמה. אולם הקורינתים ובני פטידאה התלוננו בספרטה על תוקפנותה של אתונה, מה שגרם לספרטנים להכריז שכל עיר שיש לה תלונות כנגד אתונה תבוא להגיד אותן.[18] גם מגארה התלוננה על כך שאתונה סגרה בפניה את שווקיה, ואף אייגינה הפעילה לחץ בסתר. בסופו של דבר, בשנת 431 לפנה"ס, פרצה המלחמה הפלופונסית השנייה שסחפה את כל יוון.
לקריאה נוספת
- תוקידידס, תולדות מלחמת פילופוניס, תרגם מיוונית והוסיף הערות א"א הלוי. הקדים מבוא א' פוקס. ירושלים, מוסד ביאליק, תשי"ט (1959).
- פלוטארכוס, חיי אישים - אנשי יוון, תרגם מיוונית והוסיף הערות א"א הלוי. ירושלים, מוסד ביאליק, תשל"א.
- משה עמית, תולדות יוון הקלאסית, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 1984. (הספר בקטלוג ULI)
- מיכאל רוסטובצף, דברי ימי יוון, הוצאת יהושע צ'צ'יק, 1958.
- ג. ב. ברי, דברי ימי יוון, שני כרכים, הוצאת פרידמן, 1976.
- Donald Kagan, The Peloponnesian War, Penguin Books, 2003.
הערות שוליים
- ^ עמית, עמ' 302.
- ^ עמית, עמ' 303.
- ^ עמית, עמ' 304.
- ^ עמית, עמ' 305.
- ^ נטען שקיבל שוחד, אולם הדבר אינו וודאי. כך או כך, הוא נענש וגורש מספרטה
- ^ רוסטובצף, עמ' 108.
- ^ על פי: עמית, עמ' 306.
- ^ עד אז אייגינה הייתה חברה בליגה הפלופונסית, והיה לה סכסוך עתיק עם אתונה
- ^ ארגוס, הייתה אחת משתי הערים היחידות בחצי האי הפלופונסי שסירבו להצטרף לליגה הפלופונסית, והיא הייתה אויבת מרה של ספרטה
- ^ עמית, עמ' 306-307.
- ^ עמית, עמ' 339.
- ^ השוו: עמית, עמ' 352, הערה 1.
- ^ עמית, עמ' 352.
- ^ תוקידידס, ספר ראשון, 35.
- ^ תוקידידס, ספר ראשון, 40.
- ^ תוקידידס, ספר ראשון, 35.
- ^ הקרב הסתיים ללא הכרעה ברורה
- ^ תוקידידס, ספר ראשון, 66. עמית עמ' 358.
