חטא המרגלים
סיפור שְׁנֵים עָשָׂר הַמְרַגְּלִים מופיע בפרשת שלח לך שבספר במדבר, ומפי משה, שוב בפרשת דברים שבספר דברים. לפי בקשת העם ממשה, ה' מאשר למשה לשלוח שנים עשר מרגלים לתור את ארץ כנען, קודם לכניסת עם ישראל אליה לאחר יציאת מצרים.
סיפור המעשה
למשימה נבחר נציג מכל אחד משנים עשר השבטים, כולם ממנהיגי העם. ושמותיהם:
וְאֵלֶּה שְׁמוֹתָם לְמַטֵּה רְאוּבֵן שַׁמּוּעַ בֶּן-זַכּוּר; לְמַטֵּה שִׁמְעוֹן שָׁפָט בֶּן-חוֹרִי; לְמַטֵּה יְהוּדָה כָּלֵב בֶּן-יְפֻנֶּה; לְמַטֵּה יִשָּׂשכָר יִגְאָל בֶּן-יוֹסֵף; לְמַטֵּה אֶפְרָיִם הוֹשֵׁעַ בִּן-נוּן; לְמַטֵּה בִנְיָמִן פַּלְטִי בֶּן-רָפוּא; לְמַטֵּה זְבוּלֻן גַּדִּיאֵל בֶּן-סוֹדִי; לְמַטֵּה יוֹסֵף לְמַטֵּה מְנַשֶּׁה גַּדִּי בֶּן-סוּסִי; לְמַטֵּה דָן עַמִּיאֵל בֶּן-גְּמַלִּי; לְמַטֵּה אָשֵׁר סְתוּר בֶּן-מִיכָאֵל; לְמַטֵּה נַפְתָּלִי נַחְבִּי בֶּן-וָפְסִי; לְמַטֵּה גָד גְּאוּאֵל בֶּן-מָכִי;
— במדבר, י"ג, ד'-ט"ו
הוראותיו של משה למרגלים:
וּרְאִיתֶם אֶת-הָאָרֶץ, מַה-הִוא;
וְאֶת-הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ – הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה, הַמְעַט הוּא אִם-רָב?
וּמָה הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-הוּא יֹשֵׁב בָּהּ – הֲטוֹבָה הִוא, אִם-רָעָה?
וּמָה הֶעָרִים, אֲשֶׁר-הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה – הַבְּמַחֲנִים, אִם בְּמִבְצָרִים?
וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם-רָזָה, הֲיֵשׁ-בָּהּ עֵץ אִם-אַיִן?
וְהִתְחַזַּקְתֶּם, וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ; וְהַיָּמִים – יְמֵי, בִּכּוּרֵי עֲנָבִים.— במדבר, י"ג, י"ח-כ'
שליחות המרגלים נמשכה ארבעים ימים, ובמהלכה הם תרו את הארץ ממדבר צין בדרום ועד לבוא חמת בצפון. בשובם חזרו המרגלים עם אשכול ענבים שכרתו בנחל אשכול (שנקרא על שם אותו אשכול). האשכול היה גדול עד כדי ששניים (או שמונה[1]) היו צריכים לשאת אותו על מוט. המרגלים מתארים את טובה של הארץ: ”וַיֹּאמְרוּ: בָּאנוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ; וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ, הִוא – וְזֶה-פִּרְיָהּ” (במדבר, י"ג, כ"ז).
עם זאת, עשרה מהם צופים כישלון בכיבושה: ”אֶפֶס כִּי-עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ; וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד [...] עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב; וְהַחִתִּי וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר, וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב עַל-הַיָּם וְעַל יַד הַיַּרְדֵּן.” (במדבר, י"ג, כ"ח-כ"ט). ומוציאים את דיבת הארץ בקביעתם כי היא ”אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ” (במדבר, י"ג, ל"ב).
כלב בן יפונה חולק על דעתם, וטוען כי בכוחו של העם לרשת את הארץ: ”וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ:” (במדבר, י"ג, ל'). העם משתכנע מדברי שאר המרגלים: ”וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא: וַיִּלֹּנוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל הָעֵדָה לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָתְנוּ: וְלָמָה ה' מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה: וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה” (במדבר, י"ד, א'-ד'). כלב ויהושע בן נון קורעים בגדיהם וגורסים: ”טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד: אִם חָפֵץ בָּנוּ ה' וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ אֶרֶץ אֲשֶׁר הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: אַךְ בַּ-ה' אַל תִּמְרֹדוּ וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַ-ה' אִתָּנוּ אַל תִּירָאֻם:” (במדבר, י"ד, ז'-ט') אך העם אינו משתכנע ואף מתכוון "לִרְגּוֹם אֹתָם בָּאֲבָנִים".
בעקבות המרידה במצות ה', מבקש ה' להשמיד את העם במגפת דבר ולהוציא עם חדש ממשה. אך לאחר תחינות של משה, והעלאת הטענה שהריגת עם ישראל במדבר תגרום לחילול השם בעיני הגויים: ”ואמרו הגוים אשר שמעו את-שמעך לאמר: מבלי יכולת ה' להביא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע להם וישחטם במדבר” (במדבר, י"ד, ט"ו-ט"ז), מומתק העונש, ונקבע שבני ישראל ישהו במדבר סיני ארבעים שנה, כנגד ארבעים ימים שהיו המרגלים בארץ, עד שימותו כל בני הדור, מבן עשרים ומעלה. רק עשרת המרגלים מתו במגפה. קבוצה קטנה (המעפילים) מבני ישראל מנסה להתקדם ולהיכנס לארץ ישראל באופן עצמאי, אולם ארון הברית ומשה נשארים במחנה, והקבוצה ניגפת במלחמה מול העמלקי. כלב ויהושע, שבניגוד לשאר המרגלים דברו טוב על הארץ, זכו לשרוד את המסע ולהיכנס לארץ.
בספר דברים משה חוזר בקצרה על הפרשה במסגרת נאום תוכחה, שם מזכיר משה כי היוזמה לשליחת המרגלים הייתה של העם.
על פי המדרש והמפרשים
חז"ל ביארו[2] שכלב נפרד משאר המרגלים שנשלחו לתור את הארץ והלך לבדו לחברון, להשתטח על קברי האבות בחברון, להתפלל ולפרוש משאר המרגלים שרצו לספר דברים רעים על הארץ כשישובו.
עוד אמרו חז"ל [3], כי כלב הערים על העם כשהתפרץ לדברי המרגלים. כלב פתח בדברים שנשמעים כמו תלונות נוספות על משה: "ולא רק זאת עשה לנו בן עמרם..." כדי למשוך את הקהל לשמוע לו, והמשיך בשבחו של משה: הוא גם הוציא אותנו ממצרים וקרע את הים וכו'.
שמונה מהמרגלים נשאו את אשכול הענבים על ידי 4 מוטות עוד אחד תאנה והעשירי רימון יהושוע וכלב לא השתתפו בחטא כנ''ל.[4]
על פי המשנה במסכת תענית[5] ארוע זה הינו אחד מהפורעניות שארעו ביום ט' באב, שבגללם נקבע צום תשעה באב.
|
לקריאה נוספת
- בנימין אופנהיימר, הנבואה הקלאסית - התודעה הנבואית, ירושלים: מאגנס, תשס"א; עמ' 270-272
קישורים חיצוניים
- אליהו רחמים זייני, שערוריה ו'חרם', באתר ישיבת אור וישועה - המאמר מנתח את הפן התת-הכרתי העומד מאחורי הביטוי "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם" - שנאמר על ידי עשרת המרגלים (מלבד כלב ויהושע), וההשלכות של נחיתות פסיכולוגית זו לדורות ומשמעותן.
הערות שוליים
- ^ חז"ל פירשו בגמרא (תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף ל"ד עמוד א'), ששמונה אנשים נשאו את האשכול, ועוד שניים נשאו אחד רימון ואחד תאנה, ויהושע וכלב לא נשאו מאומה. אולם בספר הזוהר (פרשת שלח, חלק ג' דף ק"ס עמוד ב') נאמר שיהושע וכלב נשאו את האשכול.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף ל"ד עמוד ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף ל"ה עמוד א'
- ^ מסכת סוטה
- ^ פרק ד' משנה ו'
